"הוא רק ילד" או: הקהילה המתאבדת

בס"ד                                                                                       יב מרחשוון תשע"ד

משנות ה-90 הופיעו במחקרים שנעשו בארצות הברית תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים. המונח המקצועי המתאר תופעה זו . היום יש לנו כבר תיאורים  של ילדים הפוגעים מינית עוד בהיותם בגן הילדים. אימהות ערניות עשויות לגלות שלילדיהן הופשטו מבגדיהם או נפגעו בשירותים שבגן הילדים על ידי ילדים אחרים.

התגובה השכיחה במחוזותינו היא: "הוא רק ילד", תגובה שלוקחת אותנו לתקופה שלפני עשרות שנים, כאשר הייתה הכחשה קולקטיבית של תופעת הפגיעות המיניות בקרב ילדים.

סיפור ששמעתי לא מזמן: ילד בגיל הגן פגע מינית בילדים אחרים. הייתה ערנות מצד אימהות, והילד הפוגע היה במשך זמן מסוים בטיפול. הטיפול הסתיים, והנה כמה שנים אחר כך הוא פגע בילדים נוספים, מעגל חדש של ילדים נפגעים שבמקרה הטוב יתחילו את דרך הייסורים של טיפול פסיכולוגי, ובמקרה הפחות טוב הפגיעה תישמר בסוד על ידי הילדים, ולא תטופל לעולם. אמא שלו טוענת: "הוא רק ילד. הוא גם לא אשם, גם הוא נפגע בעבר". הקהילה בדרך כלל תקבל את ההגיון המעוות של הטענה הזו, סוג של התאבדות קולקטיבית,  אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. מדובר בנכונות ליצירת מעגל נוסף של ילדים נפגעים מקרב הקהילה. ילד שהתחיל לפגוע בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פגיעות מיניות במשך חייו. הקרבנות יהיו מי שיהיה זמין. הקהילה המתאבדת מוכנה להקריב את ילדיה לטובת "שקט תעשייתי". זה טוב למבוגרים. מבוגרים לא אוהבים רעש. אבל מה עם הילדים? מה הם אשמים שאין צורך ברישיון כדי לקבל אחריות הורית?

אחד המיתוסים הרווחים היא שטיפול מרפא תוקפים מינית, ילדים או מבוגרים. ממחקרים עדכניים מתברר שזו טעות, וכתב כתבתי על כך

http://ercheiadam.wordpress.com/2013/07/29/קורס-מקוון-התמודדות-אפקטיבית-של-קהי-23/

אני רוצה להתייחס לעצם הטענה: "הוא רק ילד". כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממה. כל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דברך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

שלכם

אודי

מה שמחכה מעבר למבוי הסתם

בס"ד                                                                          ה במחשוון תשע"ד

המחשבה ש"אני נמצאת במבוי סתום" יצרה ז'אנר שלם של משפטים כואבים כמו אלו:

"ואני יודעות שהפצעים האלו לעולם לא יגלידו,
מאז אותו לילה אני לא חוגגת ימי הולדת,
זהו מין יום אבל קטן על משהו בי שמת,
אתה הרגת אותי!
אני לא מסוגלת לסלוח לך. אתה גזלת חלק ממני, ואני מחזיקה חזק בשנאה שלי כלפיך, כי זה החלק היחידי שלך שאוכל לשמור אצלי" (אחת מתוך אחת).

אני קורא את המשפטים האלו וחש כבדות; אולי אכן זהו מבוי סתום... התיאור הקשה הצליח להכניס אותי לתוך הטראומה. מתוך השדה של הטראומה אי אפשר לראות את הפתרון. בכדי לראות את האור אנחנו נדרשים להביט אל מעבר לאופק, מעבר לעולם המושגים שבו נוצר המבוי סתום.

אני רוצה לארח כאן (ללא ידיעתו) את ד"ר יאיר כספי http://yaircaspi.wordpress.com/ בספרו "לדרוש אלוהים". החידוש בתפיסה שהוא מציע הוא בראיית ההתרחשויות בחיינו שלא הייתה לנו שליטה עליהן (לדוגמה, תקיפה מינית) כהזמנה לקול הקורא לנו למלא תפקיד ביקום. כדי שנהיה מסוגלים לעשות  זאת עלינו לצאת מן התפיסה האגוצנטרית, הרואה בנו ובצרכים שלנו את המרכז. אנו נדרשים לסגל לעצמנו תפיסה חדשה, הרואה את אלוהים במרכז, ואת האנשים (ובעצם את כל מה שקיים בהוויה) כממלאים תפקידים בהתפתחותו של היקום. אלוהים מדבר אתנו. כאשר אנחנו לא שומעים אותו, הוא עשוי "להרים את קולו". אנחנו חווים זאת כטראומה, אבל זוהי גם הזמנה.

אני מעתיק שני קטעים מהספר:

דת אי-השיפוטיות

המאה העשרים ראתה בלידתה של דת חדשה שהציעה במקום "אהבת אלוהים אותך" נוסחה פשוטה יותר: "סלח לעצמך".

סלח לעצמך תמיד. על כל רצון סמוי שלך שנגלה, על כל נטייה, על כל המעשים שעשית וחוזרים אליך.

סלח לעצמך כי המחקר הפסיכולוגי גילה שהסליחה גורמת לך הרגשה טובה יותר. סלח לך כי מותר לך. יש לרפואה אבחנה בשבילך. גבול היכולת האנושית קיבל שם של מחלה.

סלח לעצמך. ואם אינך יכול לבד, חפש מטפל היודע לקבל אותך. אם תחפש היטב תמצא מטפל שיוכל לקבל כל מזימה שלך.

הסליחה החדשה תיתן לך יותר ממה שהציעה לך דתך אי-פעם. הפסיכולוגיה מחקה את החטא מספר התודעה. המדע שחיפש תרופה לאשמת כזב גילה דרך להיפטר סופית מכל אשמה – אשמת אמת ואשמה מדומה  הושלכו יחדיו לאשפה (מכירים את אלו שרואים גם בתוקף קרבן? "הוא לא אשם שהוא פדופיל" הם אומרים. "הייתה לו ילדות קשה").

נותרה רק בעיה אחת לא פתורה. הסליחה הסינתטית, החסד המיוצר בעבורך במעבדה, החסד שאינו יודע למי לומר תודה, לא יחבר אותך למקור אהבתך. עשר שנים אתה בטיפול, ועדיין אתה שונא את עצמך.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משם שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן, ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.

הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.

שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, חל תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל היעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.

ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילויים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדות קשה אינה מחוללת שינוי לבדה. הזמנה היא אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו במקום שההוויה נפגמה ולא הייתה הורות שלמה.

הנכונות לשאול שאלה חדשה על יעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.

שלכם

אודי