יום רביעי, 29 במאי 2013

מה אני מצפה מרבנים בכלל, ומהרבנים הראשיים בפרט, בהקשר לפגיעות מיניות בקהילה?

בס"ד                                                                               כ בסיון, תשע"ג

אתמול השתתפתי ביום עיון בין-דתי בנושא "מנהיגים משפחות בטוחות", שהתקיים במכון ון ליר בירושלים. יום העיון יועד לאנשי דת, מתוך כוונה לתת להם כלים בסיסיים להתמודדות ראשונית, כאשר הם נתקלים במקרים של  אלימות פיסית, רגשית, או מינית בתוך המשפחה. לאכזבתי נוכחותם של איממים דרוזים בלטה הרבה יותר מאשר זו של הרבנים.
באחת הסדנאות שהתקיימה במסגרת יום העיון עלתה השאלה מהן הציפיות שלנו ממנהיג דתי יהודי? רוב המשתתפים העלו נקודה כאובה – רבנים ברובם כלל לא נתפסים כמנהיגים. רבים מהם גם לא רואים את עצמם ככאלו. 
על השאלה: מיהו מנהיג, קיימות תשובות רבות. אני אוהב את ההגדרה של סטיבן קובי, בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" המבחין בין מנהלים לבין מנהיגים. המנהלים אם אלו שמובילים את טור ההולכים ביער הסבוך, תוך שהם מסירים את המכשולים וכורתים את העצים המפריעים להתקדם. תפקידו של המנהיג הוא לטפס לצמרת ולומר: "אנחנו ביער הלא נכון". מנהיג הוא מורה דרך. היכולת להיות מורה דרך תלויה בכך שלו עצמו ישנה דרך ברורה. בפועל הקריטריון העיקרי למינוי רבנים אינו  הדרך שאותה הם מציעים לציבור, אלא מגוון שיקולים שוליים. כך קורה שבמקרים רבים הרב התקבל למשרתו לא מפני שהוא מנהיג, אלא להפך, מפני שהוא אינו נתפס כהפרעה בידי מי שרוצה להוביל את הציבור. פעמים רבות הרב עצמו מתחבר אל מוקדי הכוח הקיימים, ומצטמצם לפונקציות הנתפסות באופן מובהק כדתיות כמו תפילה, שיעורי תורה ומתן תשובות לשאלות הלכתיות. כך קורה שכאשר מתפרסמת בקהילה, באחד הישובים, או במגזר כולו פרשייה של פגיעה מינית, הרב נאלם דום. הוא נותן לאנשי השררה, שברובם הם אנשים כוחניים כמו התוקף עצמו, לנהל את העניינים. התוצאה היא בהתאם.
אכתוב כאן רק את הציפייה המינימלית מרב; גם כזה שאינו נתפס כמנהיג. הציפייה המינימלית היא שגם אם התוקף וחבר מרעיו מזלזלים ברב ואינם מתייחסים אליו ברצינות, בכל זאת, בכל מה שקשור להתנהלות בית הכנסת, הרב יקבע כללים לפיהם מי שמוגדר בקטגוריה ההלכתית של "לא טובה השמועה", לא יורשה להיות שליח ציבור, לא יעלה לתורה בבית הכנסת, ולא יצטרף למניין עשרה.
אין מדובר בהמצאה. מדובר בהלכה מפורשת בשולחן ערוך, המכוונת נגד מטרידים ופוגעים מינית. כך כותב השולחן ערוך (אבן העזר קעח, כ):
"אשת איש (לאו דווקא, אלא שזה היה המקרה בתשובת הריב"ש סימן רס"ה) שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה.... אם הוא מוחזק בעיניהם חשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שאמרו חז"ל: 'מלקין על לא טובה השמועה', וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד (הלכה ה) מהלכות סנהדרין".
מובן מאליו שכאשר החשוד ביצע את זממו, האיום ממומש, ותפקידו של הרב לממש אותו. ברשימה אחרת (http://ercheiadam.wordpress.com/2013/03/20/1) פרסמתי את התקנות בקהילת "ישראל הצעיר" של Southfield . תקנות מסוג זה אני מצפה מכל רב לתקן בבית הכנסת שלו. מן הרבנים הראשיים אני מצפה לתקן תקנות דומות ברמה הארצית. מובן שאת השאלה האם במציאות התרחשה פגיעה מינית או לא אין להותיר בידי המערכת המשפטית, שכבר הוכיחה את אוזלת ידה בתחום, אלא לתת אותה ביד המערכת הטיפולית. אם מטפל אומר לכם שפלונית הותקפה – היא הותקפה. אפשר לומר בוודאות שהוא לא מטפל בה כמה שנים בגלל תלונה פיקטיבית.
רב שמוכן "להרים את הכפפה" בתחום הזה ולקיים כפשוטו את הציווי "לא תעמוד על דם רעך" צריך להתכונן להתנגדויות. סביבה של אלימות מינית היא גם סביבה של פשיעה, וייתכן אפילו שהרב ישלם במשרתו על התקנת התקנות האלה. אבל זוהי בדיוק דמות הרב הרצויה, כפי שמתאר אותה האדמו"ר מפיאסצנה בדרשת שבת תשובה ("דרך המלך"):
"הדבר הגיע לידי כך, עד שאני כאשר התחלתי פה לעסוק בענייני תיקוני שבת, שלחו לי שילשינו עלי בענייני משרד הרבנות שלי. אבל שוטים, בזה הם רוצים להפחיד אותי שאחדל מלעשות תיקונים למצוות ה'? האם רק את משרת הרבנות בלבד מוכן אני להפקיר בעד ה'? הלא גם את צווארי מוכן אני להפקיר"!
רב אמור לפעול במסירות נפש על שמירת השבת. על אחת כמה וכמה שעליו לפעול במסירות נפש נגד גילוי עריות ושפיכות דמים הכרוכים בפגיעות מיניות.
בתקווה שנזכה לרבנים מסוג זה....
שלכם

אודי

יום שלישי, 21 במאי 2013

"הייתה לי בחירה" – אז זהו, שלא.


בס"ד                                                                     יב בסיון, תשע"ג

אחת הטענות שנפגעות תקיפה מינית טוענות כלפי עצמן פעמים רבות היא: "הייתי שותפה; הייתה לי בחירה". המושג "בחירה חופשית" הוא מושג מורכב יותר מן האופן שבו הסבירו לנו אותו בגן הילדים. ברשימה הנוכחית אני רוצה להגדיר אותו, בפרט בהקשר לפגיעות מיניות.
הרב אליהו דסלר היה שנים רבות "משגיח" בישיבת פונוביז'. הוא היה מפורסם כאיש מוסר מעמיק. לאחר מותו לוקטו השיחות שהעביר בישיבה בסדרת ספרים בשם "מכתב מאליהו". בחלק א' של הסדרה מופיע חיבור המכונה "קונטרס הבחירה", שבו דן הרב דסלר במהותה ובמאפיינה של הבחירה החופשית. בפרק ב' של אותו קונטרס הוא עוסק בגבולות הבחירה, והוא כותב כך:
"כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום שבו מתרחשת המערכה. כל השטח שאחרי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשותו, ואין לו שם שום ניגוד כלל, וכל מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב תהיה המערכה במקום שיעמדו שניהם אז, אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין עוד מלחמה כי הוא ברשותו. הרי שבפועל יש רק חזית אחת, ובכוח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.
כן הוא גם בעניין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך. וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה ותפילין וציצית וכדומה. והיינו משום שבשבת ותפילין וציצית נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין שם כניסה ליצר הרע.
אמנם, נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות אדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם נכנסים לרשות היצר הטוב, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו מצוה גוררת מצוה. וכן להיפך, הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אומרם ז"ל עבירה גוררת עבירה, וכן כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו...
היוצא מדברינו, שאין בחירה אלא בנקודת הבחירה, ומקום נקודה זו נקבע על ידי סבות שקדמו"...
הגישה הדטרמיניסטית גורסת כי כל החלטה או מחשבה נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים. הגישה היהודית היא לכאורה מנוגדת, וטוענת לבחירה חופשית מלאה. אולם, על אף שנדמה לנו שיש לנו בחירה חופשית בלתי מוגבלת, מסתבר שבנקודת זמן מסוימת, הבחירה החופשית קשורה ליכולות שלנו באותו רגע. אני לא יכול לבחור משהו שהוא מעבר לגבולות התודעה שלי, עולם המושגים שלי, או היכולות שלי.
אם נשוב להקשר של הפגיעה המינית, מובן מאיליו שהנפגעת לא "בחרה" בתחושת ההשפלה, האשמה, והבושה שהן חלק אינטגרלי מהפגיעה. מה שמתרחש בדרך כלל הוא שהתוקף או המנצל מצליח לתקוף באותו חלק של האישיות שבו הבחירה החופשית אינה קיימת. זה יכול להיות המצב התודעתי, האסרטיביות הלקויה, או העובדה שתקיפה או ניצול מיני היו מחוץ לעולם המושגים של הנפגעת. כל אלו הם גורמים שהביאו אותה באותה נקודת זמן להיות חסרת יכולת לבחור באופן חופשי.
אגב, "הנפילה" בחלקלקות לשונו של התוקף אינה ייחודית לנפגעת. 70%-90% מעברייני המין הם בעלי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. המאפיין עיקרי של הפרעת האישיות הזו הוא חוסר התחשבות בזולת תוך הפרה של הזכויות הבסיסיות שלו. זה מתבטא בין השאר:
  • בהיעדר חרטה,
  • חוסר הבנה של חומרת הפגיעה שפגעו,
  • מניפולטיביות
  • אי ראיה של האחר
  • שימוש באחר לצרכים שלי (בצורה יותר קיצונית ופוגענית מהנרקיסיסט)
מדובר בהפרעת אישיות שפסיכולוגים פסימיים מאד באשר לאפשרות לטפל בה, אבל יותר מכך, הם מצביעים על סכנה למטפל, שכן המניפולטיביות של המטופל עלולה להפיל בפח גם מטפלים מנוסים. זאת על אף היותם מודעים לסכנה. מובן מאילו שהסבירות שמי שאינה מודעת להתנהגות המניפולטיבית הזו תיפול בפח היא גבוהה מאד.
התפיסה המקשרת את הבחירה החופשית לנקודת הזמן והתנאים, משנה גם את הבנת הדרישות המוסריות כלפנו. ה' דן אותנו, אומר הרב דסלר, בהתאם לנקודת הבחירה שלנו. יש הבדל בין מי שנולד למשפחה עבריינית, וההתלבטות שלו היא האם לרצוח או להסגיר את עצמו, לבין מי שהוא "בנם של קדושים" וההתלבטות שלו היא האם לקום לתפילת "וותיקין". אין מאתנו ציפייה שנבחר נכון באותו שדה שבו כלל אין לנו בחירה חופשית.
מי שלא הייתה לה בחירה חופשית גם לא הייתה שותפה. הפגיעה היא כל כולה של התוקף.

שלכם
אודי

יום שלישי, 14 במאי 2013

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וה'?...


בס"ד                                                                       יום שלישי, ה בסיון תשע"ג

כתב לי מישהו שאביו התעלל בו מינית בילדותו, על כך שהוא חווה עכשיו משבר אמונה. הוא רוצה להאמין, אבל הוא לא יכול. איך האבא שבשמים הפקיר אותו, דווקא כשהיה לו כל כך קשה, כשאביו בשר ודם עזבו ובגד בו??
אני משתף אתכם במה שהשבתי לו. לצורך העניין אקרא לו אלי:

"בפעם הקודמת לא כל כך התייחסתי לעניין האמונה, כי אני עצמי מתלבט; מה כבר אפשר לענות על השאלה הזו? ובכל זאת, אנסה.
לדעתי יש משהו טוב במשבר האמונה הזה - אתה מתחיל להתחבר לעצמך. אם לפני כן היו שני אלי, עכשיו שתי הדמויות הופכות לאחת. הדמות האחת הזו מודה בפני עצמה שהיא לא מאמינה, וזו האמת. היא גם אומרת לעצמה שהיא הייתה רוצה להאמין, וזה נהדר.
יכולתי לענות לך שמבחינה פילוסופית, מערכת השכר והעונש כפי שהיא מופיעה העולם הזה אינה סגורה של צדק. שישנן תקופות שכביכול "עזב ה' את הארץ", והוא אינו נותן שכר לטובים וגם לא עונש לרעים (רמח"ל). את החצי השני של מערכת הצדק נראה רק בעולם הבא.
אבל השאלה שלך היא לא פילוסופית. היא שאלה במישור החוויה האישית.
אבא שלי, שיחיה עוד שנים רבות, עבר את השואה דרך המקומות הכי קשים. בתור ילד הוא היה בגטו בבנדין, גר רק עם סבתו, מספר פעמים הוא ברח מן הרכבת שהובילה למחנה ההשמדה. אחר כך הוא הובל לאושוויץ. הוא שרד שם, היה ב'מסע המוות' לגרוס-רוזן שממנו שרדו רק עשירית ההולכים, ומשם הובל למחנה הריכוז בוכנוואלד. אחרי כל זה, בגיל 16, כשהסתיימה המלחמה הוא נשאר יהודי מאמין. יהודים אחרים שעברו חוויות קשות פחות , חדלו מלהאמין, ואילו הוא נשאר איתן באמונתו, עד שאני יכול לומר שאפילו היום אין מה להשוות את עצמת האמונה שלי לעוצמת האמונה והביטחון שלו. אני תוהה לעצמי: מהן התכונות שהפכו את האמונה שלו ליציבה כל כך?
כשאני שומע את הסיפורים שלו, אני חושב שאני יכול להצביע על שתיים מן התכונות האלה.
האחת, היכולת לראות את ההשגחה הפרטית שה' משגיח עליו, אפילו במסגרת האירועים הקשים שהוא עבר. אחד הסיפורים שהוא מספר בהקשר לזה הוא שפעם, בזמן הפצצה על המחנה, היהודים נכנסו למקלט, שהיה בעצם סוג של מסתור - פח שעליו הניחו אדמה כדי להסוות אותו. פתאום הגיע קצין גרמני, נכנס למקלט עם חייליו, ואמר: 'יהודים החוצה'. לא הייתה להם ברירה והם יצאו. הם עברו בקושי חמישים מטר, ופצצה ישירה פגעה במסתור והרגה את כל הגרמנים שהיו בו. אבא שלי ראה בכך השגחה פרטית ולקח את האירוע הזה אתו. זהו אירוע מכונן מבחינתו, שמחזיק אותו באמונתו עד היום. מן הסתם היו אנשים נוספים שראו את אותו אירוע, אבל לא ייחסו לו משמעות רבה כל כך.
אני חושב שיש משהו בדרך שבה אתה מסתכל על דברים, שעשוי להחזיק אותך יהודי מאמין. יש כאלו שנולדים עם דרך הסתכלות שנותנת תשומת לב לטוב ולחיובי, אבל אם מאד רוצים אפשר גם ללמוד את אופן ההסתכלות הזה. אדם רואה מה שהוא מחפש. מי שמחפש רוע, רואה אותו. מי שמחפש דברים שאפשר לומר עליהם תודה, רואה אותם. שני אנשים ההולכים באותו רחוב, ייתכן שאחד יראה את האשפה המושלכת בו, והאחר את העצים היפים. אני חושב שאפשר לתרגל את אופן הראייה הזה - להקדיש תשומת לב לדברים היפים. זה מתחיל מהליכה ברחוב, ונתינת תשומת לב לעצים ולגינות, ולא לעשן האוטובוסים. זה ממשיך בלחפש כל יום משהו שאפשר לומר עליו תודה. בהמשך זה הופך לדרך חיים.
התכונה השנייה של אבא שלי היא היכולת שלו לתת לאנשים ולא לדאוג רק לעצמו, גם בזמנים הכי קשים. כשאחיו היה 'מוזלמן' במחנה הריכוז, הוא שיחד את אחד מאנשי המרפאה כדי שייתן לו את המרק מתחתית הסיר, שם היה המשקע של הירקות. בזמן 'מסע המוות' הוא ארגן חבורה שגנבה חלב מאיכר פולני, ואת מה שהוא גנב הוא העביר לאנשים מאחור.
זה מביא אותי למחשבה שיש שתי תפיסות של אנשים ביחס אל ה'. יש מי שמרגיש 'ילד', שאבא צריך לטפל בו. ויש מי שמרגיש 'שותף' של ה' בהובלת העולם למקום יותר טוב. ה'שותף' שואל את עצמו מה הוא יכול לתרום כאן, בעולם הזה. אבא שלי הוא סוג של שותף.
בתיאור שלך אתה מתאר את 'אלי הקטן', שאביו ואמו עזבו אותו, וה' לא אסף אותו. זו כמובן חוויה מותאמת לחוויית ההתעללות של 'אלי הקטן', אבל עכשיו אתה 'אלי הגדול'. יש לך את הכוחות להיות 'שותף', לשאול מה אתה יכול לתרום לאנשים סביבך. זה שאתה מתחיל לבנות את עצמך מחדש (כן, לדעתי משבר אמונה כמו זה שאתה חווה הוא בנייה מחדש), זה מאפיין של 'אלי הגדול', שהוא 'שותף' בבניין של העולם. כך שאתה כנראה כבר לא נמצא באותו מקום. אני בטוח שעם הזמן כוחות רבים שלך יבואו לביטוי מלא יותר"

שלך
אודי

יום רביעי, 8 במאי 2013

יום ירושלים והאומץ להציל עשוק מיד עושקו


בס"ד                                                                       כח באייר תשע"ג (יום ירושלים)
במהותה, ירושלים היא עיר המלוכה – "מקדש מלך, עיר מלוכה, קומי, צאי מתוך ההפיכה" (פיוט "לכה דודי"). "ולירושלים עירך ברחמים תשוב... וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין".
היום, כאשר רוב המשטרים המערביים הם משטרים דמוקרטיים, משטר מלוכני נראה לנו כמשטר לא נאור. ברם, כאשר אני מתבונן ביעילות הנמוכה של מערכת המשפט, באחוזים הנמוכים של אנסים שמוצאים את עצמם בסופו של הליך בכלא, במבט המפוחד של מנהלים, רבנים ומנהיגי ישובים כאשר הם שומעים על מקרה של פגיעה מינית בתחום אחריותם, אני מרגיש את חסרונו של המלך, ועוד יותר, את היעדרה של ה"מלכות" כערך.
גם בתקופה העתיקה, הסנהדרין לא הייתה מרבה להעניש. התנאים הנדרשים בכדי להעניש בפועל עונש מיתה או מלקות מתקיימים רק במקרים נדירים. ועם זאת, היה מנגנון נוסף, שתכליתו הייתה לשמוע את דמעת העשוקים ולהציל אותם מיד עושקיהם. בפרשת אונס בתורה נאמר: "צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". המושיע הטבעי הוא, כאמור,  המלך. כך אומרת לדוד המלך האשה התקועית (שמואל ב, יד, ב): "הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ".
אחר שנאנסה תמר מסופר עליה (שמואל ב, יג, יט): "וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". אולם דוד המלך, על אף היותו המושיע הטבעי, אינו מושיע אותה, ואינו מעניש את אמנון. אבשלום רואה שאין תועלת בזעקה, ועל כן הוא מצוה את תמר (שמואל ב יג, כ): "וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי". בהמשך הוא נוטל על עצמו את תפקידו של דוד, וממית את אמנון. מנקודת ראותו של אבשלום, המתת אמנון היא רק השלב הראשון, עשיית משפט המלך. השלב השני הוא מרד. אבשלום מתחיל את המרד בדוד מתוך הטענה שדוד אינו עושה את המוטל על מלך – "וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו" (שמואל ב טו, ב). מי שהולך למשפט המלך הוא מי שדיני הסנהדרין אינם נותנים מענה ראוי לעוול שנעשה לו. הוא הולך וזועק "הושיעה המלך". ליד הפתח עומד אבשלום וטוען: אין לך מה לצעוק. דוד אינו שומע את דמעת העשוקים המבקשים תשועה מהמלך. תמר אחותי נאנסה, וזעקה, והמלך לא שמע את זעקתה. אני נאלצתי למלא את מקומו בהמתת אמנון.
הכוח המיוחד למלך הוא אפוא הכוח להושיע ולהציל עשוק מיד עושקו. הרמב"ם מביא שתי דמויות מופת בהקשר הזה (מורה הנבוכים, ב, מה), ומעניין שאחת מהן היא דוד המלך עצמו:
"ודע כי בדומה לכוח הזה (=הדחף להציל עשוקים), לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי שהכה איש עברי מאחיו, והתעורר ולנזוף בחוטא משני העברים הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח (מפרעה), כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק (שהרועים גרשו את בנות יתרו) לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו (=את העוול שנעשה לבנות יתרו), כמו שאמר 'ויקם משה ויושיען'.
וכך נתלווה עם דוד בדומה לכוח זה, מאז שנמשח בשמן המשחה, כמו שאמר הכתוב 'ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה', ולפיכך היה לו האומץ נגד הארי והדוב והפלישתי." 
הדוגמה של משה רבנו מדגישה את היושר הבלתי מתפשר, את חוסר הנכונות לעמוד מנגד כאשר רואים מעשה עוול. לא ברור אם משה רבנו היה אמיץ, אך הדחף החזק להושיע את בנות יתרו וגרם לו להתגבר על הפחד.
דוד המלך ניחן בתכונה אחרת – אומץ. גם לאחר שאתה יודע את האמת, עדיין אין וודאות שתהיה מוכן להילחם עליה. בכדי לעשות זאת עליך להיות אמיץ. כל ישראל ידעו שמה שצריך לעשות זה להכריע את גלית הפלישתי, ובכל זאת לא עשו זאת. רק דוד המלך ניחן באומץ המתאים להילחם בגולית. אולם במקרה של תמר אחות אבשלום הבעיה אינה אומץ, אלא נכונות לפעול גם בתחום שאתה עצמך אינו מושלם בו (חטא בתשבע) מעצם האחריות המוטלת עליך בהיותך מלך.
כאמור, כשאני מזהה את התגובה הרופסת נגד עבירות המין לסוגיהן, את השופטים המנסים להתחמק מלדון בהם, את הרבנים ומנהיגי הקהילות המנסים להשתיק ולטייח, רשתות טלוויזיה המעבירות בשקט פוגעים מערוץ לערוץ, ובעיקר, את הפנים המבוהלות של מי שבסמכותו להוקיע את הפושעים, אני מבין שבלי קשר לשיטת המימשל, אנחנו פשוט רחוקים מאד מהערך של מלכות. כן, היו גם מלכים כאלו. על אחז המלך נאמר: וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ (ישעיהו ז, ב). אבל זה בוודאי לא כבוד גדול.
אם אתם שואלים את עצמכם מדוע יום ירושלים בקושי נחגג, התשובה טמונה אולי בכך שהערך אותו ירושלים אמורה לבטא, ערך המלכות המושיעה והאמיצה, כמעט ואינו בא לידי ביטוי במרחב הציבורי.
שלכם
אודי

יום חמישי, 2 במאי 2013

כשכואב צועקים


בס"ד                                                                                  כב באייר, תשע"ג

על המוטיב הזה כבר כתבתי, אבל כל פעם אני נתקל בו בלבוש חדש. ההשתקה. מסתבר שיש לה פנים רבות. המניפולטיביות של התוקפים, המנצלים והמטרידים מייצרת חדשות לבקרים נימוקים שבגללם על הנפגעים לשתוק, ולא לספר דבר.
אומר לכם בעניין הזה דבר חד וברור: התורה תובעת צעקה. "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כז):
אחר שנאנסה תמר אחות אבשלום מסופר עליה (שמואל א, יג, יט): "וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". את הזעקה הזו מפרש אברבנאל שם כבבואה של הפסוק בספר דברים: "צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". ישנן צעקות להצלה, וישנן צעקות של אובדן. מי שכואב לו, צועק, צועק בעוצמה. הוא מתאבל על האובדן, ותובע בקול רם לצמצם את העוול שנעשה לו, ככל האפשר.
הצעקה האמורה בפסוק מיתרגמת הלכה למעשה. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה ו) כותב:
"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים 'ולא דבר אבשלום את אמנון (שאנס את תמר אחותו) מאומה למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון'. אלא מצוה עליו. להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך".
איך נראית התוכחה במציאות?
אומר בעל ספר החינוך (מצוה רלט):
"מצוה להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדושים ד ח) מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזר ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זיכרונם לברכה בגמרא (בבא מציעא לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות (נעשה לבן, או אדום)? תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא'. וזה מלמד שבתחילת התוכחה שראוי לאדם, להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזר למוטב".
התורה מצווה אותנו שנמחה על עוול. בהתחלה מנסים בכל זאת באופן שקט, כדי שלא לבייש, אבל בהמשך, אומר בעל ספר החינוך, צועקים בפרסום ובלשון קשה, במטרה מכוונת לבייש אותו – "אין ספק... שמכלימים החוטא, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו". זו לא נקמה (נקמה זה משהו אחר לגמרי), זו תוכחה.
לא כל חוטא יחזור למוטב באופן מושלם. לא כל הפרעת אישיות היא הפיכה. אבל הצעקה תעשה לו משהו, למחצה, לשליש ולרביע. אולי בעתיד הוא יבחין בין עוול לצדק. אולי הוא יתחיל להיות טיפה רגיש לתחושות הקשות שהוא יוצר אצל הזולת. גם זה משהו.
כשנפגעתם, אנא, צעקו. זו הזכות שנותרה לכם.
שלכם
אודי