בס"ד
כ בסיון, תשע"ג
אתמול השתתפתי ביום עיון בין-דתי בנושא
"מנהיגים משפחות בטוחות", שהתקיים במכון ון ליר בירושלים. יום העיון
יועד לאנשי דת, מתוך כוונה לתת להם כלים בסיסיים להתמודדות ראשונית, כאשר הם
נתקלים במקרים של אלימות פיסית, רגשית, או
מינית בתוך המשפחה. לאכזבתי נוכחותם של איממים דרוזים בלטה הרבה יותר מאשר זו של
הרבנים.
באחת הסדנאות שהתקיימה במסגרת יום העיון עלתה
השאלה מהן הציפיות שלנו ממנהיג דתי יהודי? רוב המשתתפים העלו נקודה כאובה – רבנים ברובם
כלל לא נתפסים כמנהיגים. רבים מהם גם לא רואים את עצמם ככאלו.
על השאלה: מיהו מנהיג, קיימות תשובות רבות. אני
אוהב את ההגדרה של סטיבן קובי, בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים
במיוחד" המבחין בין מנהלים לבין מנהיגים. המנהלים אם אלו שמובילים את טור
ההולכים ביער הסבוך, תוך שהם מסירים את המכשולים וכורתים את העצים המפריעים להתקדם.
תפקידו של המנהיג הוא לטפס לצמרת ולומר: "אנחנו ביער הלא נכון". מנהיג
הוא מורה דרך. היכולת להיות מורה דרך תלויה בכך שלו עצמו ישנה דרך ברורה. בפועל
הקריטריון העיקרי למינוי רבנים אינו הדרך
שאותה הם מציעים לציבור, אלא מגוון שיקולים שוליים. כך קורה שבמקרים רבים הרב
התקבל למשרתו לא מפני שהוא מנהיג, אלא להפך, מפני שהוא אינו נתפס כהפרעה בידי מי
שרוצה להוביל את הציבור. פעמים רבות הרב עצמו מתחבר אל מוקדי הכוח הקיימים,
ומצטמצם לפונקציות הנתפסות באופן מובהק כדתיות כמו תפילה, שיעורי תורה ומתן תשובות
לשאלות הלכתיות. כך קורה שכאשר מתפרסמת בקהילה, באחד הישובים, או במגזר כולו
פרשייה של פגיעה מינית, הרב נאלם דום. הוא נותן לאנשי השררה, שברובם הם אנשים
כוחניים כמו התוקף עצמו, לנהל את העניינים. התוצאה היא בהתאם.
אכתוב כאן רק את הציפייה המינימלית מרב; גם כזה
שאינו נתפס כמנהיג. הציפייה המינימלית היא שגם אם התוקף וחבר מרעיו מזלזלים ברב
ואינם מתייחסים אליו ברצינות, בכל זאת, בכל מה שקשור להתנהלות בית הכנסת, הרב יקבע
כללים לפיהם מי שמוגדר בקטגוריה ההלכתית של "לא טובה השמועה", לא יורשה
להיות שליח ציבור, לא יעלה לתורה בבית הכנסת, ולא יצטרף למניין עשרה.
אין מדובר בהמצאה. מדובר בהלכה מפורשת בשולחן
ערוך, המכוונת נגד מטרידים ופוגעים מינית. כך כותב השולחן ערוך (אבן העזר קעח, כ):
"אשת איש (לאו דווקא, אלא שזה היה המקרה
בתשובת הריב"ש סימן רס"ה) שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה.... אם הוא
מוחזק בעיניהם חשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג
כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שאמרו חז"ל: 'מלקין על לא
טובה השמועה', וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד (הלכה ה) מהלכות
סנהדרין".
מובן מאליו שכאשר החשוד ביצע את זממו, האיום ממומש,
ותפקידו של הרב לממש אותו. ברשימה אחרת (http://ercheiadam.wordpress.com/2013/03/20/1) פרסמתי את התקנות בקהילת "ישראל הצעיר" של Southfield .
תקנות מסוג זה אני מצפה מכל רב לתקן בבית הכנסת שלו. מן הרבנים הראשיים אני מצפה
לתקן תקנות דומות ברמה הארצית. מובן שאת השאלה
האם במציאות התרחשה פגיעה מינית או לא אין להותיר בידי המערכת המשפטית, שכבר
הוכיחה את אוזלת ידה בתחום, אלא לתת אותה ביד המערכת הטיפולית. אם מטפל אומר לכם
שפלונית הותקפה – היא הותקפה. אפשר לומר בוודאות שהוא לא מטפל בה כמה שנים בגלל
תלונה פיקטיבית.
רב שמוכן "להרים את הכפפה" בתחום הזה
ולקיים כפשוטו את הציווי "לא תעמוד על דם רעך" צריך להתכונן להתנגדויות.
סביבה של אלימות מינית היא גם סביבה של פשיעה, וייתכן אפילו שהרב ישלם במשרתו על התקנת
התקנות האלה. אבל זוהי בדיוק דמות הרב הרצויה, כפי שמתאר אותה האדמו"ר
מפיאסצנה בדרשת שבת תשובה ("דרך המלך"):
"הדבר הגיע לידי כך, עד שאני כאשר התחלתי פה
לעסוק בענייני תיקוני שבת, שלחו לי שילשינו עלי בענייני משרד הרבנות שלי. אבל
שוטים, בזה הם רוצים להפחיד אותי שאחדל מלעשות תיקונים למצוות ה'? האם רק את משרת
הרבנות בלבד מוכן אני להפקיר בעד ה'? הלא גם את צווארי מוכן אני להפקיר"!
רב אמור לפעול במסירות נפש על שמירת השבת. על אחת
כמה וכמה שעליו לפעול במסירות נפש נגד גילוי עריות ושפיכות דמים הכרוכים בפגיעות
מיניות.
בתקווה שנזכה לרבנים מסוג זה....
שלכם
אודי
