למה לא שומעים את הצעקה של הילד?

"שום דבר שאנשים אחרים עושים אינו נעשה בגללכם. הוא נעשה בגללם. כל האנשים חיים בחלום משלהם, בתודעה האישית שלהם; הם נמצאים בעולם שונה לחלוטין מהעולם שבו אנחנו חיים. כשאנו לוקחים דבר מה באופן אישי, אנו יוצאים מן ההנחה שהם  יודעים  מה נמצא בעולם שלנו, ובכך אנו מנסים לכפות את עולמנו על עולמם" (דון מיגל רואיס, ארבע ההסכמות).

זה מוזר, אבל מעט מאד אנשים חיים את המציאות. רובם חיים את הסיפור שהם מספרים לעצמם. לדוגמה, רבים מהפוגעים מינית סובלים מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. בספר האבחנות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, ה-DSM, מוגדרת הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (=פסיכופתיה)  כדפוס התנהגות הכולל התעלמות חוזרת ממה שנתפס בדרך כלל כזכות לגיטימית של בני-אדם אחרים. אלו אנשים המספרים לעצמם שהעולם קיים בכדי לספק את היצרים והצרכים שלהם. כאשר פשעיהם מתגלים הם הופכים את עצמם מיידית לקרבן, כי כך זה בסיפור שלהם. על פי תפיסת הצדק שלהם, שמורה להם הזכות לאנוס. אפשר לשמוע אנסים ופוגעים באמצעי התקשורת שמדברים על העוול שנעשה להם כאשר "זכות בסיסית" זו נשללת מהם. מתוך הבועה שבה הם נתונים, האם יש סיכוי שהם ישמעו את זעקתה של הנאנסת? האנשים הללו באמת מאמינים במה שהם אומרים, כי הסיפור שלהם הוא שלאחרים אין שום זכויות לגיטימיות, רק להם עצמם.

דוגמה אחרת, הרבה פעמים הורים אינם שומעים את פעמוני האזעקה של ילדיהם, מפני שהם שקועים עד צוואר בסיפור שהם מספרים לעצמם על החיים, על כך שלהם זה לא יקרה, על כך שסביבם נמצאים רק אנשים טובים. כך קורה גם בקהילות וישובים, המשתיקים ומטייחים סיפורים על פגיעות מיניות  של אנשים מרכזיים, כי זה פשוט לא מתאים לחלום שהם חיים בו. קיבוצים, ישובים קהילתיים, דתייים כחילוניים, מספרים לעצמם שבישוב שבו הם גרים חיים רק "אנשים טובים" ולכן אין סיכוי שאצלם קיימות פגיעות. ואז, כשהילד צועק, הם משתיקים אותו, כדי שלא יקלקל להם את החלום.

אבל למה אנשים כל כך מתעקשים להיצמד לסיפור שאותו הם מספרים לעצמם?

התשובה היא "פחד". ההורים שמתעקשים לומר שלילד שלהם פשוט יש תקופה קשה, הקיבוצים הנצמדים למנטרה ש"אצלנו לא פונים למשטרה", חברי הקהילה הטוענים "אנחנו לא יודעים מה היה", כולם אנשים מפוחדים. "בכל מקום שאליו תגיעו, תמצאו אנשים שישקרו לכם. אל תצפו מאנשים לומר לכם את האמת, מפני שהם משקרים גם לעצמם. גם אם אנשים משקרים, זה בסדר, הם משקרים מפני שהם פוחדים. הם פוחדים שתגלו כי הם אינם מושלמים, וזה מכאיב להסיר את המסכה החברתית הזו" (ארבע ההסכמות).

אתם הנפגעים, אל תיקחו את זה אישית, זה הסיפור שלהם. את התמיכה שלכם תקבלו מאנשים שיש להם האומץ לחיות את המציאות.

שלכם

אודי

הילד יום אחד יקום ויצעק

בס"ד                                                                        י' מרחשוון תשע"ג

לפני שנים אחדות, התלוננה אם, באחד הישובים ביש"ע, שה"מלמד" בתלמוד תורה פגע מינית בבנה הקטן. התגובה, הן של רב הישוב, והן של התושבים, הייתה סוג של "שב ואל תעשה". אנחנו לא יודעים, הוא מכחיש וכדו'.

כמי שמיישיר מבט אל המציאות העגומה, לפיה הסטטיסטיקה של כמות הפגיעות המיניות (אחד מכל ששה ילדים) אינה משתנה ממגזר למגזר, הבעתי בקיר הפייסבוק שלי את  החשש שה"מלמד" הזה ינצל את התגובה הרופסת בכדי להמשיך ולפגוע בילדים נוספים.

בעקבות זאת, שלח לי זקן אחד, שבילדותו נפגע מינית אף הוא, את המכתב הבא (אני מעתיק מלה במלה):

"כבוד הרב שלום.

קראתי את הבלוגים שלך, ואני מנסה ללמד עליך זכות, אולי אתה איש תמים, אולי קצת מוגבל שכלית ו/או התפתחותית ו/או משהו כזה.

אם לא נעלבת ואני מקווה שלא, הרי לא מדובר פה בהאשמה אישית אלא סוג של תהיה לנוכח הדברים אותם אתה כותב. מה שכן, אלו יוכלו להוות לך הגנה בפני בית דין של מטה ואולי גם בפני בית דין של מעלה, כשכתבת בזהירות מרובה מידי על דברים שצריכים לצעוק.

אל תבין אותי לא נכון, אני לא חושב שכל אדם שיש עליו חשש במעשה זה או אחר יש צורך לסתום את הגולל על כל אפשרות של חזרה בתשובה או חזרה לחיים נורמטיביים. 
אבל חשש לא צריך להיכתב בפייסבוק חשש צריך לצעוק. 

אתה שואל את עצמך: 'מי זה האידיוט הזה... מה הוא יודע. אני צועק, אם הוא מכיר אותי הוא יודע שאני איש שצועק בשקט'.

לפי מה שהבנתי מהדברים שלך מדובר בפגיעה בילדים, ילדים לא יודעים לצעוק. הם לא מבינים שהם צריכים לצעוק  בפרשת כי תצא נאמר:

וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ—לְבַדּו. וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ--כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כי כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ.

הילד יום אחד יקום ויצעק... אם יהיו לו כוחות נפשיים הוא יצעק וצעקתו תהדהד ותושיע ילדים אחרים שלא צועקים. אך יש סיכוי שאין לו כוחות נפשיים והוא לא יצעק הוא יזעק זעקה קשה משאול ואין מי שיושיע.

על כן, את פתח לו, זעק את הצעקה שאין הוא יודע לצעוק ברמת הצעקה שהוא היה אמור לצעוק, לא עשית זאת עמדת על דם רעך".

המכתב הזה טלטל אותי. בעקבותיו כתבתי מכתב ארוך לרב של אותו ישוב, אודות תפקידו של רב במצבים האלה. לא קיבלתי תגובה...

שלכם

אודי

מה המשפחה שלו אשמה?

בס"ד                                                                                      ז במרחשוון תשע"ג

אחד ההסברים, הן להשתקה ולטיוח של החברה והן לשתיקה של הנפגעים ותומכיהם כלפי פגיעות מיניות, הוא: מה המשפחה שלו אשמה? יש לו אישה יש לו ילדים, אמא. איך אתה יכול להרוס משפחה? טוענים כלפי המפרסם.

עד כמה צריך להתחשב במשפחתו של אנס או של פוגע, אם בכלל?

מה התורה אומרת על כך?

בספר ויקרא (כ, ד –ה) התורה מתייחסת לשאלה הזו במפורש:

"וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"

למקרא הדברים עולה השאלה שנשאלה בכותרת: מה המשפחה שלו אשמה?

התלמוד במסכת שבועות (לט, א) מביא את דברי רבי שמעון בן יוחאי, אבי חכמת הנסתר. נקדים ונאמר, רבי שמעון בן יוחאי הוא לא רק מי שחיבר את ספר הזהר, אלא גם מי שדורש את טעמי המקראות, ומי לדידו מעשה נטול מחשבה הוא חסר ערך – "דבר שאינו מתכוון – מותר". הוא רואה את העומק שבעומק. אותו רבי שמעון  שואל את השאלה המתבקשת:

"אם הוא חטא משפחתו מה חטאת"?

מדוע הבורא מעניש את המשפחה בעוונו של יחיד. תשובתו:

"לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין , ו(אין לך משפחה) שיש בה לסטים שאין כולה לסטים. מפני שמחפין עליו".

כשמסתכלים במבט שטחי זה נראה כאילו המשפחה היא קרבן. כאשר אתה בוחן את הדברים לעומק, אומר רשב"י, המשפחה היא מעגל התמיכה הקרוב של החוטא.

אם בדברי רבי שמעון בן יוחאי זה נראה פירוש דרשני של הפסוק, הרי שמפרשי הפשט אמצו את הרעיון הזה והסבירו כך את פשט הכתובים. רבי אברהם אבן-עזרא, בפירושו, כותב: "כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו". הציפייה להוקיע את החטא, אינה רק ציפייה מבית הדין. היא ציפייה גם מהמשפחה הקרובה. כאשר למשפחה יש מהלכים בבית הדין, והיא דואגת להשתקה וטיוח, היא תיענש על כך. כך כותב גם רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה: "כי לא תהיה העלמת עיני עם הארץ זולתי מיד משפחתו המחזיקים בידו (=התומכים בו)".

קשה לפוגעים להמשיך במעשיהם ללא מעגלי תמיכה. המשפחה בדרך כלל יודעת על מעשיו של הפוגע. וודאי שהידיעה קיימת כאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, אך על פי רוב, גם כאשר מדובר בפגיעה מחוץ לה. השתיקה ושמירת הסוד מאפשרים לפוגע להמשיך במעלליו. בפועל, המשפחה היא מעגל התמיכה הגרעיני של הפוגע. האינטרס של בני המשפחה ברור, אבל המחיר, הן למשפחה עצמה והן לפוגע גבוה.

כשאתם מפרסמים פגיעה מינית אתם פועלים לטובת משפחתו של הפוגע. אם המשפחה תמנף את הפרסום, היא תוכל לצאת ממלכוד שמירת הסוד שבו היא נמצאת. אם היא תבחר להמשיך ולתמוך בפוגע, הרי היא שותפה לפשע, ולאשמה, ובמקרה כזה – כן, גם המשפחה אשמה.

שלכם

אודי

רעיון מעורר צמרמורת

בית הדין הגדול: "על המוטרדת מינית להתנצל בפני הנתבע בגין לשון הרע"

לפני כשנתיים נערך דיון, שבסיכומו, חייב בית הדין הגדול של הרבנות הראשית לישראל אשה שהוטרדה מינית, להתנצל בפני הנתבע על לשון הרע וביזוי כבוד התורה. 

בפסק הדין של בית הדין הגדול היו פגמים מספר שלא אדון בהם עתה (מנה אותם במכתב הרב דב לוין, אב בית הדין לדיני ממונות בירושלים). הנקודה שאליה אני רוצה להתייחס היא הרעיון המופרך שהועלה על ידי בית הדין, ולפיו אשה שמתלוננת על הטרדה מינית, אם ההטרדה לא צולמה במצלמת אבטחה, או שלא היו עדים למעשה – זהו לשון הרע.

מניין לקח בית הדין הגדול את הרעיון הזה?

כל אחד מבין מה האינטרס של התוקף בתלונה המופרכת הזו, אבל מניין שאב בית הדין הגדול את הרעיון הזה?

ובכן, לכאורה ישנה סוגיה הטוענת כך במפורש. זוהי סוגיה במסכת פסחים (קיג, ב), המהווה את המקור העיקרי לטענה שהועלתה על ידי בית הדין הגדול.

הגמרא שם מביאה מעשה ברב פפא, שקבע שבמקרים שבהם עדות העד אינה קבילה, מי שמעיד יחידי לא זו בלבד שמתעלמים מעדותו, אלא אף מלקין אותו מכת מרדות. כך מובא בתלמוד הבבלי במסכת פסחים (בתרגום לעברית):

"שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן... והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי. כמו המקרה שבו טוביה חטא (בזנות), ובא זיגוד לבדו והעיד לפני רב פפא. הלקה רב פפא את העד זיגוד. אמר ליה (זיגוד לרב פפא): טוביה חטא וזיגוד לוקה? אמר לו: כן, דכתיב (דברים יט, טו) 'לא יקום עד אחד באיש' ואתה לבדך העדת בו -שם רע בעלמא אתה מוציא עליו".

סוגיה זו נתפסת כאבן יסוד לאיסור להעיד יחידי.

לכאורה אם כן, אישה שנאנסה, ואין עדים לאונס, אינה רשאית להתלונן על האונס, שכן לעדותה על האונס אין כל משקל, משני טעמים. ראשית, היא פסולה לעדות. שנית, אפילו לא הייתה פסולה לעדות, היא עד אחד.

בהתאם לכך, שוב, לכאורה בלבד, כאשר אישה תתלונן על אונס, היא יענישו אותה על הוצאת שם רע, כמו שנענש זיגוד במעשה רב פפא.

זהו אם כן הבסיס לקביעתו של בית הדין הגדול, שעל המתלוננת להתנצל על שהוציאה את דיבתו של הרב המטריד אותה רעה.

דוד המלך ותחושת הצדק הטבעית

הרעיון הזה, הנוגד כל כך את תחושת המוסר ואת הצדק הטבעי, מעורר צמרמורת!

האם ניתן להעלות על הדעת שמי שנמצאת בטראומה פיזית ונפשית לא תוכל לספר על כך לאף אחד, ולא תהיה רשאית לקבול על כך בפני הרשויות?

כשאנו בוחנים בתשומת לב את מעשי האונס המתוארים בתנ"ך, אנו מוצאים ביסוס לתחושתנו, שמדובר ברעיון בלתי סביר בעליל. בספר שמואל (ב, יג, יט-כב) לאחר מעשה אמנון ותמר, מסופר כך:

"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ".

שלוש דמויות מתוארות בקטע קצר זה. האחת היא דמותה של תמר. תמר אינה שומרת על "חיסיון". היא זועקת בכל מקום שאליו היא הולכת. את הזעקה הזו מפרש אברבנאל שם כבבואה של הפסוק בספר דברים (כב, כו): "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". זה הדבר ההגיוני ביותר לעשות, טוען אברבנאל. התורה מניחה שהנערה שנאנסה צעקה, צועקת, ותמשיך לצעוק עד אשר מישהו יושיע אותה.

הדמות השנייה היא דמותו של אבשלום, המורה לאחותו "החרישי". לא אתעכב עתה על פשר שתיקתו.

הדמות השלישית היא דוד. דוד שומע. הוא אינו טוען שהוא לא יכול להאמין מפני שמדובר בלשון הרע, אלא מגיב בחרון - וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד:.

יתר על כן, פרופ' יהודה אליצור במאמר, כותב שהתגובה המצופה מדוד הייתה לא רק לכעוס ולהחריש, אלא לפעול. הסיבה לכך שדוד החריש היא היותו של דוד בעל תשובה ואיש מוסר, ומאחר שהוא עצמו נכשל בחטא בת-שבע, נמנע להוכיח את בנו באותו עניין עצמו. גם אם אמנון לא היה מעז פנים כנגד תוכחתו של אביו ולא היה משיב: גם אתה עשית כך, קולו הפנימי של דוד היה אומר לו זאת. כך או כך, מכלל הדברים עולה שקבלתו של דוד את זעקתה של תמר הייתה אולי פחות מן המינימום המתבקש. וודאי שלא הייתה מעבר לו.

המשנה בסוף מסכת ברכות פוסקת שמעשיהם של זקני האומה – אישי התנ"ך, הם מקור ללימוד הלכה. הרב שלמה מן ההר, (מהר שלם, עמ' כ-כא) בעקבות המשנה, כותב בצורה חד משמעית כי "בשבילנו כל הכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים, כולו אינו אלא הוראה למעשה – כזה ראה ועשה. אנו חייבים להבין שכל אישי התנ"ך מלמדים אותנו בהתנהגותם כיצד להתנהג.... וכל מקום שלא נמצא בפירוש בגמרא ובפוסקים הלכה מנוגדת למה שנהג צדיק מצדיקי התנ"ך, ודאי שאנו מחויבים ללמוד ממנו, כי לשם לימוד הוזכרה ההלכה בתנ"ך".

דוד המלך נתפס כאחד הצדיקים בתנ"ך, הן על ידי המקרא, והן על ידי חז"ל. זעקתה של תמר וקבלתו של דוד את צעקתה מוכיחים אם כן שהלכת רב פפא אינה רלוונטית במקרה זה. העיקרון של רב פפא הוא מוגבל, והוא אינו תקף בהקשר הזה. אין בכוחו להשתיק את זעקת הנאנסות והמוטרדות, גם אם יש שרוצים בכך (כמו שכבר כתבתי, "הכל אינטרסים").

נחזור למעשה המובא בגמרא. היכן תקפה הלכת רב פפא? מן ההקשר משמע שזיגוד רצה להעיד שטוביה חטא, בכדי לפסול אותו לעדות ולשבועה, כפי שכותב הרמב"ם (עדות יב, א):

"כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית, אף על פי שלא התרו בו שהרי אינו לוקה, הרי זה פסול לעדות".

דבריו של זיגוד נאמרו במטרה להעיד. לא הייתה לו כל תביעה על טוביה, ומכל בחינה שהיא הוא לא היה בעל דינו. במקרה כזה אומרת הגמרא שדבריו אינה אלא שם רע.

אולם כאשר אדם תובע את חברו ואין לו עדים ודאי לא נאמר שהוא מוציא שם רע בעלמא!

באופן דומה נפגעת אונס והטרדה רשאית להתלונן נגד האנס והמטריד, גם אם אין לה לעת עתה ראיה!

מעשה פילגש בגבעה (שופטים יט, כה) מוביל אותנו לאותה מסקנה:

"וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:

וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה:  וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב".

לכאורה, לפי הלכת רב פפא, כל הרואים היו אמורים לומר: זו סתם הוצאת שם רע על שבט בנימין. אך לא זו הייתה התגובה הרווחת. כל הרואים אמרו: תועבה כזו, שלא נעשתה מיום שעלינו ממצרים, מחייבת תגובה! ואכן התגובה לא אחרה לבוא.
הדגם הזה של תגובה הוא הדגם הראוי שעל פיו אמורים השומעים להגיב, אבל על כך ברשימה אחרת.

שלכם

אודי

הכל אינטרסים

בס"ד, כג בתשרי, אסרו חג סוכות תשע"ג

את הרשימות הבאות אקדיש לביטוי "לשון הרע" שמוזכר משום מה תדיר בהקשר לפגיעות מיניות.

כאשר עולה לכותרות מקרה של פגיעה מינית, מתלווים אליו פעמים רבות ביטויי צדקנות מהלכות לשון הרע. תחילה הם נשמעים מצד הפוגע עצמו. אחר כך הם נשמעים מצד מעגל התומכים שלו, ולבסוף, מצד מעגל רחב של אנשים תמימים שיש להם עניין שלא להאמין לנפגעים. אמירות כמו: "לשון הרע דבר נורא" בהקשר הזה עלולות לגרום לנפגעים להרגיש לא נוח כלפי מעגל התמיכה של הפוגעים, שלכאורה, נזהרים בדיני לשון הרע. המטרה של הרשימות הבאות היא לתת לכם, הנפגעים, את הכלים להתייחס באופן מאוזן לטענות הללו.

ברשימה הזו אני רוצה להתחקות אחר מקור האמירות על לשון הרע לסוגיו, ולהסביר מדוע הן כה רווחות בהקשר של פגיעות מיניות.  

אתחיל מהמעגל הראשון – התוקף עצמו, הטוען: "זו עלילה", "מכפישים אותי", "שופכים את דמי". בנאומו המפורסם טען הנשיא לשעבר קצב, שהואשם בכמה מקרי אונס, שחומר החקירה מלא בשקרים, עדויות שזוהמו, והתערבות גסה של פוליטיקאים ועיתונאים. "הכל נשען על רכילויות ושמועות בלבד, ללא שום ראיה ושום בסיס", אמר. דברים דומים נאמרו על ידי אישים דתיים שהואשמו בפגיעות. שם נלוותה הטענה ההלכתית אודות "לשון הרע".

מאיפה זה בא?

בכדי לאתר את המקור, עלינו להכיר את דפוסי ההכחשה והמזעור של פוגעים מינית. גו'דית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (עמ' 20) מתארת היטב את הדפוס הזה:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם הלכות דעות, ז, ג). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.

זהו המקום שממנו הטענות האלה באות. הפוגע, כפי שאתם בוודאי יודעים, אינו צדיק. זוהי בסך הכול צדקנות מניפולטיבית.

המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. מהיכרות עם מספר רב של מקרי פגיעה אני יכול לומר שלכל אחד במעגל הזה יש אינטרס מאד ברור להשתיק את הסיפור. לפעמים נמצאים במעגל הזה אנשים שהם עצמם פגעו מינית, והם סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות נגדם שהם עלילה. על כך אמרו חכמים: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו'' (בבא קמא צב, ב).  במקרים אחרים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. כך או כך, מדובר באנשים המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.

המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף", כותבת הרמן. "זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".

הנפגעים הם "רעש" מבחינת הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה. הטענה על "לשון הרע" עשויה להיות הצדקה להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים. 

במילים קצרות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכל אינטרסים.

אתם הנפגעים אל תרגישו לא בנוח עם הטענות הצדקניות האלה, המגיעות ממקורות מפוקפקים. האמירה הנקייה והחפה מאינטרסים שאינם ממין העניין היא זו שלכם. השמיעו אותה בגאון.

שלכם

אודי

סיכול ממוקד לרמאות של יצר העצבות

בס"ד, יט תשרי, ג חול המועד סוכות תשע"ג

שמחה וצער

ימים של שמחה, כמו סוכות ושמחת תורה – עלולים להיות ימים קשים לנפגעים ולבני משפחותיהם.

 שמחה היא אנרגיה פנויה, מסביר האדמו"ר מפיאסצנה. לכל אדם יש מעין משקולות נפשיות – דאגה, צער, ספקות. כל הדברים האלה מכבידים על הנפש. מנגד, יש לכל אחד כוחות של חיים. כל עוד כוחות החיים נדרשים לו לאדם בכדי להתגבר על המשקולות הנפשיות שלו, הוא אינו מסוגל לשמוח. אבל כאשר האנרגיה של כוחות החיים גדולה מכוח הכבידה של הצער והדאגות, היא הופכת לשמחה – "וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת" (רש"י בראשית כט, א).

פגיעה מינית יוצרת צער אינסופי, צער של הנפגעים עצמם ופעמים (אם סיפרתם) צער של ההורים. זהו צער העלבון, צער ההשפלה, צער על התמימות שאבדה ועוד. משא הצער אינו מאפשר לאנרגיית החיים להתפרץ לכדי שמחה. הנפגעים עלולים למצוא את עצמם עומדים בצד, כאשר הכול סביבם קורא לשמוח, והם מרגישים שפשוט אין להם את  הכוחות האלה.

סיכול ממוקד לעצת היצר

אוהבים לומר שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה נכון, אבל אי אפשר לא להיות מודעים לחושך בכלל. אי אפשר להתעלם מכוחות הנפש השליליים שלנו מבלי לתת להם מענה ממוקד. התחושה שמתאים להיות עצובים היא תפיסה מרעילה, או מה שמכונה בחסידות "עצת היצר".

הבעש"ט היה אומר:

"לפעמים מטעה היצר הרע את האדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאין זו עבירה כלל. וכוונתו (של היצר) שיהא האדם בעצבות, ומכח זה יבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזו ולומר ליצר הרע: שקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי, כדי לגרום לי עצבות בעבודת השם. אדרבה, אעבוד אותו בשמחה. וזה כלל גדול בעבודת הבורא-יתברך, שייזהר אדם מעצבות כל כמה שיוכל".

גם כאשר מדובר בצער הגדול ביותר, השכול, ההלכה תובעת איזון. מחד, חייבים להתאבל. מאידך יש לאבלות גבול מאד ברור -  "אין בוכים על המת יתר משלשה ימים. ואין מספידים יתר משבעה" (רמב"ם הלכות אבל, יג, י). אחר כך, נותנים לצער את המקום שלו, אך לא נותנים לו להשתלט לנו על החיים. כך ממשיך הרמב"ם (שם הלכה יא):

"אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי, שנאמר: 'אל תבכו למת ואל תנודו לו'. כלומר יותר מדי, שזהו מנהגו של עולם. והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה? שלושה לבכי. שבעה להספד. שלשים יום לתספורת"...

לכן,

הרשו לעצמכם לשמוח. לגמרי! הפגיעה תישאר חלק מכם. זה קרה ואי אפשר למחוק אותה. אבל כשהצער ורגשות האשם רוצים להשתלט עליכם, זה לא תוצאה של מה שקרה, אלא "עצת היצר", שמטרתו להרוס לבנאדם את החיים. עשו לו סיכול ממוקד, ואחרי ששמתם לצער גבולות ותיחמתם אותו בעוצמה ובמסגרת זמן, תנו לאנרגיות החיים שלכם להתפרץ לכדי שמחה.

חג שמח!!

שלכם

אודי