ההסכם הראשון - שמרו על טוהר המלה

בס"ד                                                                                             כד באלול תשע"ג

בעוד כמה ימים מתחילה שנה חדשה. האמונה היהודית רואה בשנה החדשה דף חדש. זוהי תקופה שבה אנחנו מקבלים תפקיד חדש בחיים; במסגרת המסלול של התפתחות העולם, ואנחנו מקבלים משאבים חדשים, הקשורים לתפקידנו החדש. זה הזמן המתאים להסיר מעלינו מגבלות שלא נותנות לנו להתקדם. מגבלה משמעותית היא "כישוף המלים".

למלים יש כוח. "במהלך תקופת האילוף שלנו, הורינו ואחינו השמיעו את דעתם עלינו מבלי לחשוב כלל. האמנו בדעות האלה וחיינו לפיהן, ואם משמעותן הייתה שאיננו מוכשרים בשחייה, בספור או בכתיבה, כך היה. מישהו מחווה דעתו ואומר: תראו איזו נערה מכוערת. הנערה שומעת, מאמינה שהיא מכוערת, וגדלה עם הרעיון הזה. אין זה משנה עד כמה היא יפה; כל עוד היא מסכימה לכך, היא תאמין שהיא מכוערת ותנהג לפי אמונה זו. זה "כישוף" שהוטל עליה" (ארבע ההסכמות).

על הנפגעות והנפגעים הוטלו בדרך כלל "כישופים" רבים. "אני אשמה (הכול נכון גם בלשון זכר) במה שקורה לי", "אני טמאה", "אני לא שווה", או "אני שווה רק אם מישהו מהמין השני מסתכל עלי". "ה' שונא אותי". את כל הכישופים הללו שמעתם והפנמתם. עכשיו אתם גם מאמינים ומאמינות בהם. הם  הופכים להיות הסכמים שלכם עם עצמכם – מי שנפגע הוא אשם, וטמא. אני נפגעתי, ולכן אני אשם וטמא. ההתייחסות אל עצמי מלאה שליליות, רוע, ושנאה עצמית, והכול, בלי שום קשר למציאות הממשית. רק מלים.

אפשר לטפל בכל אחת מהאמונות האלה בנפרד, אבל זה אורך המון זמן. דון מיגואל רואיס מציע הסכם חלופי גורף שכל אדם שיעשה אותו עם עצמו, ישתחרר מכבלי כישוף המלים הרעות. ההסכם מכונה "לשמור על טוהר המלה". לשמור על טוהר המלה משמעו לא להשתמש במלים נגד עצמכם ונגד האהובים עליכם.

"במשך שנים רבות ספגנו את הרכילות והכישופים ממלים של אחרים, אך גם מהאופן שבו אנו משתמשים במלים בנוגע לעצמנו. אנו מדברים לעצמנו בקביעות, ורוב הזמן אנו אומרים דברים כמו: אוף, אני נראית שמנה, אני מכוערת, אני מזדקן, אני מקריח. אני טיפש, אני אף פעם לא מבין שום דבר.  אף פעם לא אהיה מספיק טוב, ולעולם לא אהיה מושלמת" (ארבע ההסכמות).

ההסכם החדש משמעותו היא שאתם אומרים על עצמכם/ן רק מלים טובות. אתם משתמשים במלים בדרך הנכונה. אמרו לעצמכם כמה אתם נפלאים, עד כמה אתם מוצנלחים, עד כמה אתם אוהבים את עצמכם. זה יכול להוביל אתכם לחופש אישי, להצלחה, ולחיים מלאי עוצמה. בהתחלה אתם עלולים לתפוס את עצמכם עדיין שבויים בכבלי ההסכם הישן, ואומרים על עצמכם משפטים שליליים. כדאי  פשוט למחוק את משפטי השלילה האלה. אחרי שאמרת לעצמך: איזה טיפש אני, אתחל מחדש ואמור לעצמך: לא נכון, אני חכם. לא היו לי כל הנתונים, אבל בפעם הבאה אוודא שאני מקבל את כל המידע.

אפשר לתרגל את זה עם חבר או חברה טובים, שאומרים עליכם כל הזמן דברים טובים, ואתם מחזירים להם באותו מטבע. הם גם שומרים עליכם שלא תיפלו להסכמים הישנים של כישוף המלים.

זהו הרגל שדורש מאמץ בהתחלה, אבל אחר כך הוא הופך לדרך חיים, כזו שתהפוך את חייכם מגהינום לגן עדן. אנא, התחילו עכשיו.

שלכם

אודי

ספר המוסר של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית

בס"ד                                                            טו באלול תשע"ג

אתמול נכנסתי לפורום של נפגעי תקיפה מינית, אחרי כמה חודשים שלא ביקרתי שם. אחד הדברים שראיתי הוא שהתקפי העצבות ורגשי האשם של נפגעות ונפגעים הן תופעה מחזורית. אחרי שנדמה לך שנפטרת מהן, ש"קיבלת שכל", הן חוזרות וממלאות אותך תחושת כבדות. אני רוצה להקדיש רשימות אחדות למה שאני מכנה "ספר המוסר של הנפגעים" הספר שאם תיקחו אותו ברצינות יוכל לעזור לכם להשתלט על התקפי השיפוט וההאשמה העצמיים.

משהו על המושג "ספר מוסר". התחלתי ללמוד בישיבה תיכונית בראשיתו של חודש אלול אחד. חודש אלול, בעולם הישיבות, הוא הרחבה של עשרת ימי תשובה. מהר מאד מצאתי את עצמי לומד ספרי "מוסר" כאשר הספר, בה' הידיעה הוא ספר "מסילת ישרים" של המקובל רבי משה חיים לוצאטו. בשונה מספרים אחרים, הספר הזה לא אומר לך כמה אתה לא בסדר, אלא מנסה להקנות כלים לדרך חיים של התפתחות רוחנית עקבית. אחד המשפטים תפס אותי, עד שהעתקתי אותו ושמתי בארנק, כמוטו לחיים – "כי כל ענייני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד... השלווה מצד אחד והייסורים מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים, הוא יהיה האדם השלם". אהבתי את הביטוי  "מלחמה". מטיבי אני לוחם. יש בעולם רוע. חלקו קיים מחוץ לנו, וחלקו מופנם על ידינו ומנסה להרוס אותנו מבפנים. אי אפשר להתעלם מן הרוע הזה. התעלמות תאפשר לו להשתלט עלינו. אם אנחנו רוצים לנצח אותו, ולא לתת לו להשתלט על חיינו, אין לנו ברירה אלא להילחם בו.

במשך הזמן שמתי לב, שכאשר אני מנסה להעביר את המסר הזה, הוא נהדף על ידי השומעים. "מלחמה" הוא ביטוי קשה. יש לו הקשר שלילי. זהו מושג שכאשר הוא מוכנס לתוך השיח הוא לא מצליח לחדור את השומע. מה שבכל זאת אקח מתנועת המוסר הוא את הצורך להיות כל הזמן עם היד על הדופק. אין די בקריאת ספר מוסר פעם אחת. הספר "מסילת ישרים" היה מונח על שולחנם של תלמידי חכמים והם היו מעיינים בו תדיר.

הספר שאני רוצה להציע לכם/ן הוא כזה שמציע דרך חיים המתאימה במיוחד לנפגעים. מדובר בספר "ארבע ההסכמות". דון מיגואל רואיס, מחבר הספר, מגלה לנו שבאמצעות ארבע הסכמות פשוטות, ארבעה הסכמים שנעשה עם עצמנו, אנחנו יכולים לשפר את איכות חיינו לאין ערוך. אבל את ההסכמים הללו צריך לכבד לאורך כל מהלך החיים. נדרש להפוך אותם להרגלים. אין מדובר בטרנד חולף. מדובר בדרך חיים שאדם מסגל לעצמו. זה מתחיל בתובנה הבאה:

"בתודעתנו קיים דבר מה השופט כל אחד וכל דבר, כולל מזג האוויר, הכלב, החתול – הכול. השופט הפנימי משתמש במה שנמצא בספר החוקים שלנו (כל האמונות שהפנמנו מעולם המבוגרים בילדותנו), כדי לשפוט כל מה שאנו עושים או איננו עושים, כל מה שאנו חושבים או איננו חושבים, וכל מה שאנו חשים או שאיננו חשים. הכול נשלט בידי רודנותו של שופט זה. בכל פעם שאנו עושים דבר מה המנוגד לספר החוקים, השופט פוסק שאנו אשמים, שעלינו להיענש, שעלינו להתבייש. כך קורה פעמים רבות ביום, מידי יום, במשך כל ימי חיינו.

קיים בנו חלק נוסף, המקל את השפיטה. חלק זה נקרא הקרבן. הקרבן נושא את האשמה והבושה. זהו החלק שבנו האומר: 'אני מסכן, אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק אינטליגנטי, אני לא מספיק מושך, אני לא ראוי לאהבה, אני מסכן'. השופט הגדול מסכים ואומר: 'כן, אתה לא מספיק טוב'. וכל זה מבוסס על מערכת אמונות שמעולם לא בחרנו להאמין בהן. באמונות טמונה עוצמה כה רבה, שגם אחרי שנים רבות, כשאנו נחשפים למושגים חדשים ומנסים להחליט בעצמנו, אנו מגלים שהן עדיין מושלות בנו...

השופט מגנה, והקרבן נושא באשמה ובעונש. אך מי אומר שיש צדק בחלום הזה? צדק אמיתי משמעו לשלם פעם אחת בלבד על כל טעות. חוסר צדק אמיתי משמעו לשלם שוב ושוב על כל טעות. כמה פעמים אנו משלמים על טעות אחת? אלפי פעמים. האדם הוא החיה היחידה על פני האדמה המשלמת אלפי פעמים על אותה טעות. כל שאר החיות משלמות פעם אחת על כל טעות שהן עושות. אך לא אנחנו. אנחנו ניחנו בזיכרון חזק. אנו עושים טעות, שופטים את עצמנו, קובעים שאנו אשמים, ואז מענישים את עצמנו. אם הצדק קיים – די בכך; איננו צריכים לעשות זאת שוב. אך בכל פעם שאנו נזכרים, אנו שוב שופטים את עצמנו , אנו שוב אשמים, ואנו מענישים את עצמנו שוב, ושוב, ושוב"....

זהו המקום שרוב האנשים נמצאים בו. אצל נפגעי תקיפה מינית המקום הזה כואב במיוחד, מפני שההאשמה העצמית חריפה יותר, השיפוט חד יותר והצד הקרבני שבאישיות הולך עם זה רחוק יותר.

אז אנא, פשוט קנו את הספר (אני לא מקבל אחוזים), והתחילו לעבוד. זה לא במקום טיפול, אבל זה יכול לבוא בנוסף, ולתת לנו את הכוח לשלוט הן בשופט והן בקרבן, שתי דמויות המנסות להרוס אותנו מבפנים.

שלכם

אודי

סיכום ביניים

בס"ד                                                                                      ח' באלול, תשע"ג

                              החוק למניעת הטרדה מינית – סיכום ביניים      

                                ורדה וירט-ליבנה,  
                       שופטת בית הדין הארצי לעבודה 

אחת המטרות של הבלוג ה זה היא לאתגר את הפיקוח על השיח של קרבנות תקיפה מינית. משפחות, או חברות סגורות, נוטות להשתיק את המתלוננות, בתואנה שאת "הכביסה המלוכלכת" לא מכבסים בחוץ. הבעיה עם התפיסה הזו היא שזה יוצר מצע פורה לתוקפים למיניהם לייצר עוד ועוד כביסה מלוכלכת. לכן סברתי שצריך לשים את המציאות על השולחן. כן, יש אצלנו פגיעות מיניות. הסטטיסטיקה חוצה מגזרים: אחת ל-4-3 נשים ואחד לשישה ילדים יותקף מינית, בתוך המשפחה או מחוץ לה. אורח החיים הדתי אינו מגן מפני פגיעה מינית, והוא גם אינו מפחית את שיעור הפגיעות המיניות. אחרי שהמציאות נמצאת על השולחן ומדברים עליה, אפשר להתחיל לחשוב מה עושים.

גם כאשר הדרך ברורה לך, מידי פעם כדאי לעצור ולעשות סיכום ביניים, היכן אנחנו נמצאים. לתחושתי, ההרשעה במשפט אלון וההתרחשויות הנלוות אליה הם ציון דרך מתאים לסיכום כזה.

היכן אנחנו נמצאים מבחינת השיח על עבירות מין בחברה הדתית?

• יש את פורום "תקנה". מחד, הפורום הוא אכן תקנה גדולה. מאידך, הפורום כוחו במעשים. דיבורים אינם הצד החזק שלו. התפיסה של הפורום היא שתקיפות מיניות זה דבר שצריך לסגור בשקט, ורק בלית ברירה נאלצים לדבר על זה. התפיסה שלי היא הפוכה וכבר כתבתי רשימה בנושא.
• http://ercheiadam.wordpress.com/2013/01/09/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-
• לפורום "תקנה" יש מתנגדים. השבוע נתקלתי בפייסבוק באחד שקרא לפרק מידית את פורום "תקנה", ושאם הרב שרלו מתבסס על אמון הציבור, כפי שאמר בכתבה שהתפרסמה במוסף של "מקור ראשון", אזי לו עצמו אין שום אמון בפורום. אחרי דין ודברים אתו, כתבתי לו (בפרטי) בין השאר כך:

"כמה נתונים:

א. נער שהתחיל לפגוע מינית בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פעם בימי חייו. זה תלוי גם בכמות הזדמנויות שיש לו. אם הוא מנהל בית ספר תהיינה לו יותר הזדמנויות והכמות תגדל.  

ב. ההתנהגות של תקיפה מינית היא כפייתית וממכרת, ולכן אין לצפות שיום אחד התוקף יפסיק עם זה. פורום "תקנה", במה שהוא כבר עשה, ולדעתי זה מאד מינורי לעומת מה שהוא היה צריך לעשות, כבר מנע מאות ואלפי פגיעות מיניות. נניח שהוא הוריד ברבע את כמות ההזדמנויות לתקיפה שיש לכל תוקף. תכפול את מספר המקרים שהופיעו לפני הפורום במאה, ותבין מה הוא מנע. במקרה של הרב אלון לבד נמנעו להערכתי עשרות פגיעות מיניות נוספות שלו. באמת נראה לך שאכפת לנפגעים ולנפגעים הפוטנציאלים מכך שאתה לא מאמין ברב יובל שרלו ואתה מעדיף שיפגעו בהם? מה שמעניין אותם זה שחייהם נצלו בזכות הפורום.

אז כן, יש גם אנשים שנשארו מאחור.

• אתמול פרסם ארגון הרבנים של "בית הלל" את ההודעה הבאה:

"קיבלנו בזעזוע ובכאב את הרשעתו של הרב מוטי אלון, הנוספת על קביעות פורום 'תקנה' בעניינו. אנו קוראים לתמוך בנפגעים הן באופן אישי והן בפן הציבורי.
אנו קוראים לפעול למען יצירת אווירה ציבורית שתאפשר העלאת עבירות מין על פני השטח כדי לצמצם פגיעות כאלה בעתיד (ההדגשה שלי). על עולם התורה שנפגע להוביל תיקון גדול על ידי אימוץ כללים ונורמות שמונעים מצבים שבהם עלולות להתרחש פגיעות מיניות.

בנוסף, אין זה ראוי שמי שהורשע בעבירת מין ילמד תורה ויעסוק בייעוץ תורני ואישי. על כן אנו קוראים לרבני קהילות, ראשי ישיבות וראשי ציבור ולציבור לא לתמוך ולהשתתף בשיעורי תורה של הרב אלון".

גילוי נאות, אני נמנה על רבני הארגון. ובכל זאת, אני רואה באמירה הזו של כלל רבני הארגון נקודת ציון חשובה. נדמה לי שמבחינת הנפגעים והנפגעות יש ערך גדול והכרה משמעותית בעניינים. אין מדובר בעוד ארגון פמיניסטי, בעל תודעה מפותחת במיוחד לנושא, אלא ברבנים שנמצאים במיינסטרים של השיח המגזרי.

מבחינת ארגוני הרבנים, זהו הארגון היחיד שלעת עתה יצא בהצהרה כזו, אבל לצערי אני מניח שתהיינה הזדמנויות נוספות, וארגונים אחרים יצטרפו לקול הזה.

• אחד מאלו שנשארו מאחור הוא הרב דרוקמן, שהזמין את הרב מוטי אלון להמשיך ולהעביר שיעורים בישיבתו (אני בכוונה כותב "הרב" מוטי אלון, ללמדכם שהעובדה שמישהו "רב" אינה תעודת ביטוח). הרב מיכאל מלכיאור פרסם אתמול בדף הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא:

"לפני זמן מה התקשרו אליי וביקשו ממני לצרף את שמי לרשימה של רבים וטובים מקיר לקיר בציונות הדתית לברכות לרב חיים דרוקמן לכבוד קבלתו את פרס ישראל. אני סירבתי. הרב דרוקמן - ראש ישיבות ומוסדות בני עקיבא ומי שנחשב במשך תקופה ארוכה כמנהיג הבלתי מעורער של הציונות הדתית - מקבל פרס ישראל, ואני מסרב לחתום?

היו גורמים שהתקשרו אליי חזרה והבהירו לי שהרשימה כוללת אנשים מכל הקשת הציונית דתית ועוד נוספים רבים וטובים מהחברהה הישראלית, ואני היחידי שמסרב לחתום.
הסברתי שגם אם יש לרב דרוקמן זכויות רבות ועשיה חינוכית, לא אוכל לתת יד בדרך כלשהי לאדם שאחראי על בני נוער, ופעם אחרי פעם מחפה ומגן בעקביות על מי שפוגע בבני נוער במקום להגן על הקרבנות כפי שראוי ומצופה מכל איש ציבור, מחנך או אדם שמוסר כלשהו בקרבו, ובוודאי כפי שמצופה ממי שעומד בראש כלל מוסדות החינוך של ערכי תורה ועבודה.

לא התפלאתי כשקראתי אתמול שהרב דרוקמן ממשיך להזמין את הרב מוטי אלון לתת שיעורים לבחורים בישיבה שלו באור עציון אחרי העבודה החשובה והיסודית של פורום "תקנה" וההרשעה בבית המשפט(!)

אני רק שואל עד מתי הציונות הדתית, ישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר יראו את זה כדבר נכון וראוי שהאדם הזה ימשיך לעמוד בראשם? האם אפשר להיכנס לחודש הרחמים והסליחות ולימים הנוראים ולטעון בפני הבורא שעשינו מה שמוטל עלינו כדי להוות דוגמה ולהגן על ילדינו?

האם לא על זה נאמר שבמקום של חילול השם אין חולקים כבוד לרב, גם אם הרב הוא אייקון, האם יכול להיות חילול השם גדול מזה"?

ככל שאני מסוגל לשפוט, אנחנו מתקדמים. נותר לנו רק לקוות שפריצת גבולות ההשתקה תביא בעקבותיה פיקוח אפקטיבי על עבריינות המין, כזה שיקטין את שיעור הקרבנות באופן משמעותי.

שלכם

אודי

תשובה למכתבו של עד התביעה במשפט אלון

בס"ד                                                                   ג באלול תשע"ג

הוקעת התוקף

כתבתי את המכתב לעד התביעה, בעקבות מכתבו שהתפרסם ב – ynet. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4415376,00.html

אני חושב שהוא רלוונטי גם עבור החבורה שקוראת את הבלוג הזה.

עד תביעה יקר,

אני לא מכיר אותך, אבל שאפו על העמידה האיתנה שלך בהליך הפלילי, ותודה על כך שאתה מאתגר את המגזר.

אני רוצה להתייחס לשתי נקודות בקריאתך:

א.      המכותבים שלך

ב.      הרב אלון

אתחיל במכותבים. פוקו בספרו "סדר השיח" (1970) טוען כי הדיבור אינו חופשי. לא כל אחד יכול לומר כל דבר בכל מקום ובכל זמן. לדעתו יש לשים לב לשלשה סוגים של הגבלה או פיקוח על השיח המותר:

1.        הפיקוח על מה מותר לדבר,

2.        הפיקוח על איפה, מתי וכיצד מותר לדבר – טקסיות השיח

3.        הפיקוח על "מי רשאי לומר את זה".

בחברות סגורות, בהקשר לעבריינות מינית, לא אחת על כל האיסורים הללו קיים פיקוח חברתי, אשר למעשה סוכר את פיהם של המתלוננים. באופן ספציפי לגבי המגזר- האם פגיעות מיניות במגזר הוא דבר שמותר לדבר עליו? ואם מותר, היכן? (אולי רק בחדרי חדרים). מתי? וכיצד? (בשקט, לא לצעוק, לא לכבס את הכביסה המלוכלכת מחוץ למגזר). אבל מה אם המתלוננים אינם מסכימים לשתוק? מה אם הזעקה פורצת מפיהם ("צעקה הנערה המאורשה")? כאן אנחנו מגיעים להבחנה השנייה של פוקו. פוקו מבחין בין הדיבור "ההגיוני", זה המבטא בעיני החברה תבונה ונאורות, לבין הדיבור "השיגעוני", זה שבעיני החברה מבטא את שגעונו של הדובר. דיבורו של המשוגע נותר מחוץ לשיח, כרעש רקע. גם רעש יוצר חוסר נוחות. אנשים מעדיפים שקט. אבל בכל מקרה, רעש הוא רק קול. הוא אינו שיח. אין צורך להשיב לו. אם המתלוננים מחליטים לפרוץ את גבולות השיח המקובלים הם יוגדרו על ידי החברה המפקחת כ"משוגעים", כ"חולי נפש", כאנשים שאין צורך להתייחס לדבריהם. כאשר הם ינסו לשכנע שהם הדוברים אמת ואילו התוקף המכנה הוא השקרן, הם ייתקלו בהבחנה השלישית של פוקו: האמת היא לא דבר מוחלט. אנשים מייצרים את האמת שאותה הם מוכנים לשמוע. לכן, מי שנמצא מחוץ לשיח הוא גם שקרן. במציאות, מתארת זאת הרמן כך: "כאשר הנפגע הוא פחות ערך ממילא (אשה, ילד), הוא עלול לגלות שרוב האירועים הטראומטיים בחייו מתרחשים מחוץ לתחום המציאות בעלת התוקף החברתי. חוויותיו נעשות חוויות שאין לדבר עליהן"! (הרמן, 1992).

כשאתה כותב ל"זקן השבט", מי שחיפה בזמנו על קופלוביץ', ומי שמנסה ללא לאות לפקח על השיח של "פורום תקנה" בטענה שהם מדברים יותר מידי, אתה פונה לכתובת הלא נכונה. מדובר באישיות שמזה עשרות שנים, במקום לפקח על העבריינות המינית במגזר מפקח על כך "שלא ידברו", "שלא ידברו בקול" בתואנות שווא של "כבוד התורה", "לשון הרע" ועוד. אין טעם לכתוב למי שזו האג'נדה שלו. בסופו של דבר רבנים הם ככל האדם. יש ביניהם "לוחמי צדק" וישנם אחרים, אולי הרוב, שלא. המשפט שבו הורשע הרב אלון לא ישנה אותם. הם יסדרו את זה איכשהו עם האמונות שהם מקובעים בתוכן (לדוגמה: "עדיין לא היה ערעור", "מה אתה מאמין למשפט בערכאות"?) וימשיכו הלאה.

ובכל זאת, העמידה המופלאה בהליך הפלילי של מתלוננים ועדים מאתגרת את המגזר. ככל שהמגזר יעמוד בפני יותר אתגרים מהסוג הזה, רב הסיכוי שהתגובה המגזרית כלפי תלונות על פגיעות מיניות תלך ותשתנה לטובה במשך הזמן.

ועל הרב אלון. ראה חברי, אני יכול להוקיע, וגם אעשה זאת. אבל מאחר שאני נמצא מחוץ למיינסטרים של השיח המגזרי, ניתן להניח שחוץ מטוקבקים מטופשים ואיומים בטלפון, ההוקעה לא תעשה הרבה. היא בוודאי לא תשכנע את הרב אלון לחזור בתשובה. זה פחות או יותר מה שיצא מהמאמר שכתבתי ל"סרוגים" בזמנו. http://www.srugim.co.il/29061-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A2%D7%A8%D7%94-%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%98

חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית "מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול האישיות הזה. באו ושאלו את השרף מסטרליסק. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו. "אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את היהודים לשלטונות).

אני שומע בקרב הרבנים, וגם בקרב לא רבנים, עמדה אמביוולנטית כלפי הרב אלון. מצד אחד חוטא, ומאידך אדם שעזר להרבה אנשים בצרה.  נחום פצ'ניק קרא אתמול בשיעור של הרב אלון במגדל: "אני רוצה להגיד לך שאתה אדם גדול אבל צריך את האומץ להגיד חטאתי. אתה אדם גדול, תגיד חטאתי!". זה ביטוי לאמביוולנטיות הזו. אלון הוא לא אדם גדול. הוא אדם קטן, שכן אמירתו לגבוה – שיעורי התורה והדרשות שהוא מעביר – כמסירתו להדיוט – כרדיפתו אחר נפגעי עבירות מין פוטנציאלים. אלה כן אלה מבוססים על מרכיבי אישיות בעייתיים.

מההתייחסות של הרב אלון לדברים של נחום אפשר לנתח את האיש - "זהו חודש אלול, חודש הסליחות ואני סולח ושוכח לו. לא מכיר אותו". שני מרכיבים בעייתיים לאישיות הזו. ראשית, מדובר באישיות נרקסיסטית, שמאפייניה העיקריים הם עיסוק מוגזם של הסובל ממנה בעצמו וביכולותיו, והיעדר יכולת לאמפתיה. אני ואני; "אני קיבלתי מתנה"; "אני סולח", "אני מודה לקדוש ברוך הוא, מודה לחבריי, מודה לעורך דיני, מודה למערכת המשפטית, מודה. מודה לכל מי שעשה את שליחותו של הקדוש ברוך הוא וירומם אותנו למקום הרבה יותר עליון". המרכיב האישיותי הזה מתבטא באופן אינטואיטיבי בניסוחים המופיעים בתקשורת, שמקומם לא יכירם בעולם היהודי – "מאמיניו של הרב אלון". על משה רבנו כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עם ישראל מאמין בה'. אפשר להאמין שמישהו הוא עבד ה'. היהדות אינה מאפשרת  להיות מאמיניו של רב כלשהו. אבל כאשר מישהו בכל פעולה שהוא עושה, באופן מניפולטיבי זורע זרע של הערצה כלפיו, אנשים הופכים להיות "מאמיניו". אנחנו בכל אופן מאמינים בה'.

המרכיב השני של האישיות הזו הוא חוסר היכולת לתת לגיטימציה לצרכים של אנשים אחרים. בעגה הטיפולית זה נקרא "התנהגות אנטיסוציאלית". זהו מרכיב אישיותי שנמצא אצל 70% מהאסירים בכלא, ולא נמצא לו טיפול פסיכולוגי יעיל, מה שיכול לנבא את הסיכויים שהרב אלון יחזור בתשובה. אתמול, גם אחרי הדברים של נחום, הוא לא הביע שום חרטה. מעולם לא נשמעה ממנו התייחסות אמפתית לנפגעים. הוא פשוט לא רואה אותם. מבחינתו, קיימת לגיטימציה רק לצרכים שלו. אפשר היה לשמוע את זה בדרשתו אתמול במגדל, וגם בדרשות אחרות. מכאן אגב ההפתעה מתוצאות המשפט. מי שמכיר נפגעי תקיפה מינית (ושאפו לשופטת, שגלתה מקצועיות ואומץ), פשוט רואה את זה. אבל מי שאינו נותן שום לגיטימציה לצרכים של אחרים, סבור שהמתלוננים הם "הרעים" והוא "הקרבן". לכן הנאשם, וגם עורך דינו (מי כבר הולך להיות סנגור של תוקפים מינית), פשוט לא ראו את המציאות. הפגיעה המינית שפגע הרב אלון נמצאת בנקודת העיוורון שלהם.

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (חלק ב, תורה ז) אומר:

א."כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ''ט) הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג כִּי עַל רְשָׁעִים אוֹ עַל רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים אָסוּר לְרַחֵם...

ב. וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק משֶׁה רַבֵּנוּ כִּי הוּא הָיָה מַנְהִיג יִשְׂרָאֵל וְהוּא יִהְיֶה הַמַּנְהִיג לֶעָתִיד כִּי ''מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה'' וְכוּ (קהֶלֶת א) כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת עַל יִשְׂרָאֵל וּמָסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁלִיך נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וְלא הָיָה חוֹשֵׁשׁ עַל עַצְמוֹ כְּלָל".

הרב אלון לא נמצא במקום הזה, וכנראה גם לא יהיה.

חזק ואמץ

הרב אודי פרומן, מוסמך לדיינות,

"הרב של הנפגעים"

"המגרש הביתי" של עברייני המין, ההליך הפלילי

בס"ד                                                                                       ל באב, תשע"ד

בהרצאות ובפורומים אני באופן עקבי ממליץ לא להיכנס להליך הפלילי. שואלים אותי למה. אם ראיתם את הריאיון בתכנית "שאלה משפטית" http://reshet.tv/Shows/sheela_mishpatit/videomarklist,224849/ ההצעה האחרונה של עו"ד רן רייכמן הייתה לעודד נפגעות לפנות למשטרה. אני לא עושה את זה. הסיבה היא פשוטה. מה שהנפגעים והנפגעות מחפשים לא נמצא בהליך הפלילי. הוא לא נמצא במשטרה, לא בפרקליטות, ובוודאי לא בבית המשפט. הנפגעים והנפגעות מחפשים צדק. בית המשפט אינו מקום שמציע צדק, וגם אינו מתיימר לעשות זאת. לא תמצאו עו"ד אחד שיאמר לכם שבבית המשפט נעשה צדק. מדובר בהליך שבעיקר גובה מחיר מצד המתלוננים והמתלוננות, ואינו נותן שום תמורה.

משפטו של הרב אלון עומד להיכנס לחדשות בימים הקרובים. אפשר לקחת ללמוד משם על המחירים שאותם הנפגעים משלמים במסגרת ההליך הזה.

ראשית, חבר מרעיו של עבריין המין. סביב כל עבריין מין קיים מעגל תמיכה. כך גם סביב הרב אלון. מעגל התמיכה הזה מחד מעודד את עבריין המין להכחיש את העבירה. מאידך הוא מאיים על הנפגעים. מדובר באנשים שהחוק הפלילי הוא לא מה שמרתיע אותם או מכתיב את התנהגותם. (לפחות נגד אחד התומכים הרעשנים של הרב אלון הוגשה תלונה במשטרה על פגיעות מיניות שהוא עצמו פגע בילדים; מה שאני מכנה "ברית התוקפים"). מעגל התמיכה הזה מאיים על הנפגעים בעצם קיומו, והוא מאיים גם בפועל. אם אתם שואלים את עצמכם לאן "נעלמו" העדים במשפטו של הרב אלון, זו בהחלט עשויה להיות אחת התשובות. מלכתחילה הנפגעים הם מוחלשים; מוחלשים מהפגיעה של הרב אלון, מוחלשים אולי מפגיעות מיניות קודמות, פגיעות שלעברייני מין יש את היכולת לזהות אותן ולנצל אותן. כאשר הנפגעים גם מקבלים טלפונים ש"כדאי להם לא ללהעיד", קל יחסית להרתיע אותם. במציאות כזו, למה לנפגעים מראש להיכנס להליך הזה?

המחיר השני הוא ההליך עצמו. שיטת המשפט הישראלית היא השיטה האדוורסרית. חקר האמת נמצא במקום מאד שולי בשיטה הזו. למעשה, לשופט אסור לחקור את העדים. זהו תפקידם של עורכי הדין. הללו עסוקים בעיקר בטיעונים דמגוגיים, שביניהם לבין האמת אין ולא כלום, כעדותו של עו"ד אביגדור פלדמן בתכנית "עובדה". לפרקליטי הנאשם ניתנת הרשות לאנוס את המתלוננים פעם שנייה ושלישית. מדוע שמתלוננים או מתלוננות יכניסו את עצמם לצרה הזו?

הסיבה השלישית שלא להיזקק להליך הפלילי היא קושי ההוכחה בהליך הזה. מדובר בהליך שהגביל את עצמו לסוג הוכחות שנדיר שתימצאנה. באופן כזה ההליך הפלילי הופך להיות "המגרש הביתי" של הנאשם. לא פלא שעברייני מין תמיד משתדלים לגרור את המתלוננים להתלונן במשטרה. מרגע שהמתלוננים עשו זאת, הנאשם למעשה "מסודר". לדוגמה, אחת הדרישות לאשמה פלילית היא "כוונה פלילית". איך תוכיח כוונה? מדובר בנתיב התחמקות מאחריות פלילית, המובנה בהליך. הנפגע עצמו יודע שהייתה כוונה. המטפל שלו גם כן יודע בוודאות של 100% שהייתה כוונה פלילית. אין בכך הוכחה. את נתיב המילוט הזה מאחריות ניצל בזמנו עורך דינו של הרב אלון, יאיר גולן (שהתפטר כשהרב אלון לא נענה לעסקת הטיעון שהוצעה לו), כאשר טען כי הוא אינו מכחיש את העובדות אך הוא כופר באחריותו הפלילית, שכן, לטענתו, החיבוקים והמגע עם אותם נערים קטינים נעשו מתוך אהבתו התמימה כלפיהם ולא מתוך תאווה מינית או מטרה לסיפוק מיני.

יש גם את עניין "הספק הסביר". מה הסיכוי שארבעה מתלוננים שאינם קשורים אחד לשני יבדו תלונת שווא נגד נאשם? בסקר של המשטרה נמצא ששיעור תלונות השווא בעבירות מין הוא כמו בעבירות אחרות, עד 3%. שלושה ממאה. הסיכוי ששניים יבדו תלונת כזב הוא על פי כלל הכפל: תשעה מעשרת אלפים. הסיכוי שארבעה יעשו זאת הוא פחות מ-1 לעשרה מיליון. במקרה של הרב אלון היו יותר מארבעה מתלוננים. זה כמובן לא יספיק לשופט. אחד לעשרה מיליון זה עדיין בגדר "ספק סביר".

הסיבה האחרונה שבגללה אני לא ממליץ להיכנס להליך הזה היא שהסיכוי של המתלוננות, או המתלוננים לקבל את ההכרה בצדקתם הוא בערך כמו הסיכוי לזכות בלוטו. מחקרים מראים שרק אחד מכל מאה אנסים נכנס למאסר בפועל. אבל זה לא מסתיים בכך (הרי זה עדיין סיכוי יותר גבוה מאשר לזכות בלוטו). בארצות הברית, אותו אחוז מקבל עונש הולם. לדוגמה 103 שנות מאסר (http://news.walla.co.il/?w=/15/2609728). בארץ אפשר לקבל שנת מאסר אחת לכל מעשה אונס. לפעמים פחות. האם זה נותן תחושה שהצדק נעשה? האם הצדק נראה?

אני יכול למנות סיבות נוספות, אבל אלה הן העיקריות. כפי שאני רואה את הדברים אנחנו נמצאים בעיצומו של קונפליקט חברתי בין מי שמצדד ב"זכות התקיפה המינית", לבין מי שתובע לנקוט סנקציות נגדה. לעת עתה בית המשפט, גולת הכותרת של ההליך הפלילי, בחר לא לקחת צד בקונפליקט החברתי הזה. הוא לא מתיימר לייצג את הצדק, את המוסר, או להציל עשוק מיד עושקו. הוא מעדיף לנהל הליך שהוא סוג של שעשוע אינטלקטואלי בין עורכי דין פליליים.

בתכנית "המקור" של ערוץ 10 חשפו מתלוננות http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=700291 הטרדות ותקיפות מיניות של יצחק לאור. עורכי דינו של לאור, יריב והרט הכחישו בשמו את המיוחס לו ומסרו בתגובה: "בשבועיים האחרונים מתנהל פסטיבל מספרות סיפורים על יצחק לאור ביוזמתה של גברת אשכר כהן שבחרה לפרסם את הטענות הכוזבות דווקא באינטרנט, לאחר שבמשך למעלה מ-20 שנה לא טרחה להתלונן במשטרה. (הארץ). ובכן, מה שטוב לעבריין המין ולעורכי דינו הוא שהמתלוננת תלך למשטרה. שם כאמור נמצא "המגרש הביתי" שלו. אם זה טוב לעבריין, זה כמובן רע למתלוננת.

ללכת לתקשורת זה רעיון מצוין. זה המגרש הביתי של הנפגעות והנפגעים. שם יש להם סיכוי, ולו לרגע, לחוות הכרה בצדקתן. אין לכם מה לחפש בהליך הפלילי.

מי שלא רוצה להתפרסם, "פורום תקנה" גם כן עשוי להיות רעיון טוב, לפחות בכל הקשור לפגיעה מינית תוך ניצול סמכות. רוב הנפגעים נצלו אותו, כפי שמעיד הרב אריאל. לדבריו, המקרים שהובאו בכתב האישום נגד הרב אלון הינם "דגי רקק" לעומת "לווייתנים" שהובאו בפני הפורום. הוא מוסיף, שהקורבנות לא רוצים לחשוף את הדברים, פצעיהם שותתים דם והם לא רוצים לעמוד בחקירה צולבת ולהיחשף. בסיפורים אחרים יש התיישנות, יש חוסר רצון של המתלוננים להגיע למשטרה, ולכן הדברים הללו נמצאים בידי פורום 'תקנה. אז כן, רוב הקרבנות של הרב אלון צודקים.

שלכם

אודי