הנרטיב של האנסים

בס"ד

בראייה רחבה ניתן לזהות שתי דרכים בסיסיות של ארגון הידע. האחד היא הדרך הפוזיטיביסטית, או הלוגית מדעית, המתאימה יותר לתיאור של דברים ממשיים, פיזיים. הדרך השנייה היא הפרדיגמה הנרטיבית, המארגנת את הידע באופן שבו אנשים חווים, מפרשים ומספרים אותו. דרך זו מתאימה יותר לתיאור עובדות חברתיות, והבנת עולמם של אנשים (Bruner, 1985, 1996). ההנחה של הפרדיגמה הנרטיבית היא שהפרשנות שאנשים נותנים לאירועי היום-יום באופן לא מודע, היא חלק מן המציאות החברתית.

שר החינוך לשעבר, שי פירון, העלה את הפרדיגמה הנרטיבית לסדר היום. בעקבות כך שאול אורי הולצמן בדף הפייסבוק שלו: האם הנרטיב של ארז אפרתי ייכנס אף הוא לתכנית הלמודים?

ובכן, הוא כבר נכנס. בספר בשם "על הסטייה" (גוד, 1978, תורגם לעברית בשנת 2002) ההתייחסות לעבירת האינוס היא אכן לאור הפרדיגמה הנרטיבית. נכתב שם כך:

"ההגדרה הצרה ביותר 'אונס' היא אולי זו של האנסים עצמם, שרבים מהם סבורים שלאמתו של דבר אונס אינו קיים ושתמיד או כמעט תמיד מדובר בעלילת כזב. אנס שהורשע ביטא תפיסה זו באומר: 'אישה שאינה רוצה להיאנס, איש לא יאנוס אותה'. בצד השני של הרצף אנו מוצאים הגדרה קיצונית לא פחות המקובלת על קומץ פמיניסטיות לסביות בדלניות, רדיקליות ומיליטנטיות, שעל פיה כל מגע מיני בין גבר לאישה גם אם לכאורה הוא נעשה בהסכמה מלאה, הוא בגדר תקיפה, פלישה, כפייה ומעשה אלים - בקיצור, אונס. בין שני קטבים אלה אנו מוצאים הגדרות צרות מתונות והגדרות רחבות מתונות, המשקפות את התפיסות המקובלות על רובה של האוכלוסייה האמריקנית".

מרכיבים של הנרטיב של האנסים משווקים מידי פעם בצורה כזו או אחרת בידי הסנגורים הפליליים, אלו שמתפרנסים מאונס. מדי פעם תוכלו לראות רשימה על הערך הגדול של חזקת החפות המנחה את המשפט הפלילי, על כך שכ 50% מן התלונות הן בעצם תלונות שווא, ועוד.

אגב, בהקשר לשיעור תלונות השווא, במחקר שנעשה ממש בימים אל על ידי עו"ד עדי עזוז מסתבר שפחות מ-2% מן התיקים שנפתחו בגין תלונות על אונס או עבירות מין נסגרו בשלב כזה או אחר בשל חוסר אשמה. ועדיין לא התחלנו לדבר על ההבחנה בין "חוסר אשמה", שמשמעותה שהתלונה אינה עונה על הדרישות הפליליות, לבין "תלונת שווא" שמשמעותה תלונה מומצאת  ממניעים אינטרסנטיים.

ברשימה הזו אני רוצה להצביע על ההבחנה של פרופ' יהושע גתי, מרצה לרטוריקה באוניברסיטת תל אביב, וחוקרים נוספים, בין נרטיב טבעי לבין נרטיב מלאכותי הנוצר על ידי מעצבי דעת קהל ממניעים כאלו ואחרים.

בחברה הנתונה בסכסוך נוצרות האמונות החברתיות של הזיכרון הקולקטיבי על מנת להציג את תולדות הסכסוך לבני אותה חברה. לאמונות אלה יש כמה מאפיינים: ראשית, מטרתן איננה לספק תיאור היסטורי אובייקטיבי ככל האפשר של העבר, אלא לספר על העבר באופן פונקציונאלי לקיומה של החברה בהווה, לנוכח העימות עם החברה היריבה. כך הן יוצרות נרטיב מובנה חברתית, המבוסס אמנם במידה מסוימת על אירועים ממשיים — אך הוא מוטה, סלקטיבי ומעוות בדרכים העונות על צרכי החברה בהווה. אמונות אלה משמיטות עובדות מסוימות, מוסיפות עובדות המוטלות בספק, משנות את סקירת האירועים ומציעות פרשנות מגמתית של האירועים שהתרחשו. שנית, האמונות החברתיות של הזיכרון הקולקטיבי משותפות לבני החברה. הזיכרון הקולקטיבי  המשותף לבני החברה תואם פעמים רבות את הנרטיב שמספקים המוסדות הממשלתיים של החברה (ברטל, 2007).

מטרתם של הנרטיבים האידיאולוגים, או האינטרסנטים היא לעצב את השקפת העולם של החברה... כדי להשיג מטרות אלה נוטים במקרים רבים לעצב תמונת עולם דמיונית של המציאות ושל ההיסטוריה... הנרטיב האידיאולוגי איננו מוצהר או מודע. הוא מוסתר בדרך כלל היטב מתחת דיווחים אינפורמטיביים לכאורה, ואחת המטרות העיקריות שלו היא לשמר מצבים חברתיים קיימים (גרץ 1995).

כמובן, העובדות טופחת לא פעם על פניו של הנרטיב האידיאולוגי. אמור אפוא להיווצר פער בין הנרטיב למציאות, ופער זה עשוי לפתוח פתח לפרשת  הפרופגנדה, טוען גתי.

מהי בעצם פרופגנדה? במקורה  congregatio de propaganda Fide - חברה להפצת האמונה שנוסדה על ידי האפיפיור גרגורי ה15 בשנת 1622. ממלחמת העולם השנייה הפרופגנדה מתקשרת לפוליטיקה. מההגדרות הרבות למושג: הטעיה מודעת ומכוונת, מנגנון שמסייע לחזק את אלה המחזיקים בעמדות כוח. המילה מזוהה בדרך כלל עם משהו שלילי ולא ישר. מילים נרדפות לפרופגנדה הן שקרים, מניפולציה, סילוף (גתי, 2007).  

כאן טמון ההבדל. הנרטיב של האנסים הוא פרופוגנדה, שנועדה להכשיר את השרץ. הקמפיין של הסנגורים הפליליים המסלף את העובדות בכדי ליצור מצג שווא אודות שיעור גבוה תלונות השווא הוא שקר מכוון שנועד ליצור באופן מלאכותי ותוך הטעיית הציבור נרטיב הנותן לגיטימציה לאונס. כך גם הנרטיב של האנסים לפיו "הכול עלילת שווא של פמיניסטיות ראדיקליות", "מי שלא רוצה להיאנס לאת תיאנס", ואמירות מסואבות מן הסוג הזה, שאין בינן לבין אישוש אמפירי ולא כלום.

מה שרציתי לומר הוא שהשיח הנרטיבי אינו מכשיר פרופוגנדות. אל תתנו לעשות עליכם מניפולציות שקריות בכסות של שיח נאור.

הנרטיב של אנס משוחרר: "שילמתי את חובי לחברה" הוא פרופוגנדה. האנס לא חייב לחברה כלום. הוא חייב לנאנסת. זהו חוב שהוא לא יוכל לפרוע לעולם, מפני שהוא אינו יכול לתקן את העבר.

בנוגע לחברה, הנקודה אינה חוב, אלא מוגנות. מדינת ישראל היא מדינה של תעודות. אם יש לך תעודה שעברת שיקום / טיפול, אתה "בסדר". המחקרים לפיהם מתישהו עבריין המין יחזור לסורו אינם מעניינים אף אחד. יש לו תעודה. גם זה סוג של פרופוגנדה.

מה שצריך ללמד את אנשי התקשורת זה לא את הנרטיבים של האנסים, אלא את האופן שבו הם מובנים, ואת האופן שבו האנסים והסנגורים שלהם מפעילים את אילנה דיין ושותפותיה כמריונטות (ההתניה הקלאסית של פאבלוב, באמצעות אנרגיית רייטינג).

שלכם

אודי