ציפיתי...

בס"ד                                                                        יג בכסלו תשע"ג

במוסף "הארץ" (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1864734) התפרסם בשבוע שעבר סיפורה של נתלי זמיר, מקיבוץ כברי. פגשתי אותה באוניברסיטה. בחורה עם עוצמות.

אחת הפסקאות שצדה את עיני היא סיפור הציפייה שלה, מזווית הראייה הילדותית:

"בנהריה יש תחנה לטיפול בחברי הקיבוצים והייתי מטופלת שם כמו כל הנערים והילדים שמטופלים. החלטתי שאספר לפסיכולוגית שהייתה לי אז את מה שקרה וביקשתי ממנה שתעשה שיחה עם היועצת של בית הספר, עם מדריכת הנוער והמחנכת שלי. לי היה קשה מאוד לספר. והיא באמת סיפרה להן. אני זוכרת שביקשתי אפילו שלא תחשוף בפניהן את שם התוקף, כי היה לי עד כדי כך קשה עם זה, ובכל זאת היא סיפרה להן. אני זוכרת שנורא כעסתי עליה אז בטיפול. ואז, בתור ילדה, חיכיתי שמשהו בסביבה ישתנה, שמשהו יקרה, שאני ארגיש איזושהי התרחשות. אבל לא קרה כלום".

לאלו התרחשויות נפגע  או נפגעת יכולים לצפות?

שווה להקדיש לכך כמה רשימות.

בראשונה שבהן אתחיל מהציפייה מן הפוגע עצמו. הוא הרי גרם לטראומה. אילו היה מבקש סליחה, אילו היה לוקח אחריות, היה תורם במשהו לריפוי שלה. האם ניתן לצפות שיעשה כך? האם אפשר להניח שהפוגע ייקח אחריות על הפגיעה, שיבקש סליחה?

התשובה לכך כואבת, אבל חד משמעית – לא! למעשה אפשר להניח להפך. הרמן מתארת יפה את הדפוס התוקפני:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית, וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו".

איך זה נראה במציאות?

יכולתם לשמוע את זה בנאום הנשיא לשעבר, קצב. יכולתם לשמוע את זה בדבריו של הרב אלון בתכנית "עובדה". יכולתם לשמוע את זה גם בסיפור הפגיעה שלכם. "לא היה ולא נברא"; "הכל עלילה" (הכחשה). "ייתכן שלא הובנתי כמו שצריך, ואם היא נפגעה אני מתנצל מעומק לבי" (מזעור). "היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר" (קצב, בדה-לגיטימציה של הקרבן). "אני לא בסדר? היא לא בסדר! זה קרה לפני שנים. איך היא עוד זוכרת את זה בכלל"?

כמו שכתבתי כבר, בקשת חרטה אמיתית של הפוגע היא סוג של נס, ו"נס" בהגדרה, מתרחש רק לעתים נדירות.

למה חשוב לי לכתוב את זה?

מפני שבשלבים שונים יש ציפייה של הנפגעות והנפגעים שהפוגע ייקח אחריות, יבקש סליחה, וכך באופן מסוים יכפר על ההשפלה ועל רמיסת הכבוד של הנפגע/ת. זו פנטזיה. במציאות זה כמעט אף פעם לא קורה. הפוגעים לוקים בהפרעות אישיות שונות, שהמשותף לכולן הוא התרכזות בצרכים שלהם עצמם, ואי מתן לגיטימציה לחייהם של הנפגעות והנפגעים. החרטה של גולדבלט, שאותה הוכרח להביע בכדי שהוא יוכל להשתחרר מן הכלא, היא דוגמה קלאסית. הוא לא הביע חרטה למען הנאנסות. הוא הביע חרטה למענו הוא.

מה אפשר לקחת מן התובנה הזו?

פשוט לדעת שאתם לחלוטין אינכן/ם תלויים בחרטה של הפוגע. זו, גם אם ימלמל אותה, תהיה חסרת משמעות. אתם תלויים רק בעצמכם. יש לכם את החופש לבוז לאנס, למתעלל, למטריד, מבלי שהדבר מותנה בכלל במה שהוא יאמר או יעשה.

שלכם

אודי

שחרורו של אנס סדרתי

בס"ד                                                                            יא בכסלו תשע"ג

נא לפזר את דמעותינו...

גלי רז

בכו על הבנות ההן. אשר תיוותרנה בחשכת חייהן לבד,

לעד,

בכו עמן והטו להן אוזן,

כאבן עז,

כאבן מר,

דמעותיהן לא יחדלו לעולם.

הוא בצלמו ודמותו ייוותר בן לנצח,

אך אתם אלו שיראו אותו

מהלך אין פחד,

אין דין,

אין כבר דיין.

הוא יסתובב כבן חורין,

מעשיו התיישנו זה מכבר.

מוכן ומזומן לטרוף את בנותיכן.

בכו את בכי הבנות ההן,

הטו אוזן,

הקשיבו לקולן הנאלם.

אל תעשו עצמכם כלא מקשיבים,

כלא יודעים,

הוא יחזר על פתחן וימצא אותן,

הן לא תדברנה,

תפחדנה לומר,

הגם מי ששומע לא יתן להן יד?!

בכו את בכי הבנות ההן.

הקשיבו להן,

שמרו עליהן מפניו.

Ynet: "לאחר ארבע שנים: חנן גולדבלט ישוחרר מהכלא http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4308475,00.html

ועדת השחרורים החליטה להיענות לבקשתו של השחקן שאנס, ולקצר שליש מתקופת מאסרו. הפרקליטות תוכל לערער

השופטים בבית המשפט העליון, על אף שהפחיתו מעונשו, קבעו כי גולדבלט אימץ "דפוס התנהגות עברייני", שבמסגרתו ביקש בדרכי מרמה, ובמקרים מסוימים אף באמצעים פיזיים, להביא נשים צעירות וחסרות ניסיון לקיים עמו מגע מיני, תוך נקיטת יחס אינסטרומנטלי כלפיהן, הרואה בהן אך כלי למימוש יצריו".

וואלה (http://news.walla.co.il/?w=/10/2581663):

"מחלקת בריאות הנפש של שב"ס האומדת את רמת מסוכנותו של האסיר בפני הוועדה, קובעת כי גולדבלט הוא ברמת מסוכנות נמוכה עד בינונית. עם הנתונים האלה יופיע השחקן בפני ועדת השחרורים - המורכבת משופט בדימוס, נציג שב"ס ושני נציגי ציבור מתחום הטיפול - ויבקש ממנה לשלוח אותו הביתה".

מספר הערות על המהלך הזה:

א. העונש למי שהורשע באונס היה אמור להיות מורכב משלושה היבטים:

1) עונש על המעשה. מבחינה זו מדינת ישראל מקילה ביותר. אנחנו מדברים כאן על אדם שהורשע בארבע מעשי אונס, ומשתחרר לאחר ארבע שנים. האם זה העונש שהשופטים היו גוזרים על מי שאנס את בן משפחתם?

2) המסוכנות לחברה. קיים מודל ענישה העושה הבחנה בין העונש לבין אינטרסים של הגנה חברתית. גם כאשר נגזר על עבריין עונש קל, שיקולים של מסוכנות לחברה עשויים להשאיר את העבריין בכלא כסוג של מאסר מנהלי. במקרה של גולדבלט נקבעה לו רמת מסוכנות לא הנמוכה ביותר,כפי שנכתב בכתבה בוואלה. להדיוטות ארחיב קצת בעניין הזה. בשנת 2005 נחקק חוק הגנת הציבור מפני עברייני מין. החוק קובע, שאדם לקראת שחרור יעבור אבחון מסוכנות ע"י איש מקצוע – או פסיכולוג, או עובד סוציאלי או קרימינולוג – ולפי האבחון, אם יקבע שהמסוכנות שלו יותר מנמוכה, אזי אפשר יהיה לבקש עליו צו פיקוח שמונע ממנו בהוראת ביהמ"ש כל מיני דברים, למשל לעבוד במקומות מסוימים, להחזיק חומר פורנוגראפי, למנוע להיכנס למקומות יש ילדים קטנים, לנסוע באוטו וכו'. מאוקטובר 2007 הוא חל גם על עברייני מין שפגעו בקטינים ומשנת 2011 הוא חל על כל עברייני המין בכללותם. החוק הזה מבטא סתירה פנימית, מפני שאם אתה כבר מכיר במסוכנותו של עבריין המין, אין שום סיבה להשאיר לו מרחב פעולה כה גדול. המודל שהוצע תחילה, השארתו של העבריין במעצר מנהלי, הרבה יותר מתאים מבחינה זו.

3) הפגיעה בנאנסות. לצערי, המרכיב הזה משוקלל באופן חלש מאד בשיקולי פסק הדין. שחרורו מן הכלא של עבריין מין הוא תמיד פגיעה קשה במי שנפגעו ממנו. צווי ההרחקה למיניהם פותרים לפעמים את בעיית הסיכון הפיסי שמהווה עבריין המין כלפי קרבנותיו לשעבר, אולם הם לחלוטין אינם פותרים את התופעות הנפשיות הנגרמות בשל שחרורו המוקדם.

ב. חרטה כנה של עבריין מין היא נס (הרמן). כנראה שבוועדת השחרורים של השב"ס מאמינים בניסים, אבל הרבה יותר מתקבל על הדעת ש"החרטה הכנה" אינה אלא הצגה של שחקן מקצועי, כפי שכתב אחד המגיבים.

ג. גולדבלט, לדברי בית המשפט העליון, אימץ לעצמו "דפוס התנהגות עברייני". בהקשר של עברייני מין מדובר בדפוס ממכר. האם באמת וועדת השחרורים סבורה שאנס סדרתי מסוגל להיגמל מן הדפוס הזה?

ד. אוהבים. לדבר על "שיקום אסירים". למעשה מחקרים אינם מאששים את האפקטיביות של התכניות השונות לשיקום אסירים. תכניות השיקום מבוססות יותר על משאלת לב המבקשת לראות בדפוס העברייני משהו שניתן לתיקון, מאשר על מחקרים מדעיים. לנמק את שחרורו של אסיר בכך שעבר תכנית שיקום מזכיר קצת את המדע הנשכח,- אלכימיה.

ה. בכתבה ב-ynet צולמה תמונה של תומכי גולדבלט. עצוב שלכל עבריין מין יש מעגל תומכים, הדואגים שהוא יוכל להמשיך לבצע את פשעיו באין מפריע.

ביקשתי רשות לפרסם את השיר שבתחילת הרשימה. קיבלתי, עם התוספת:

"רק אל תשכח לפזר גשם של דמעות,

גשם דמעותיהם של אלה שנפגעו מן המהלך הזה".

שלכם

אודי

בסופו של דבר החוק מאפשר פרסום מונע סיכון

בס"ד                                                                            ו כסלו תשע"ג

הבטחתי ברשימה הקודמת לטפל בחוק החיסיון, המהווה מכשול לכאורה לקיים את הצו "לא תעמוד על דם רעך".

מהו חוק החסיון ?  על מי הוא נועד להגן? אז כך,

סעיף 70 לחוק בתי המשפט כולל בתוכו איסורים כלליים וגם איסור שיכול בית המשפט לתת מכוח צו.

החוק מתחיל באיסורים הכלליים:

"לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.

לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט.

לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין".

אחר כך באים איסורים מכוח צו של בית המשפט:

"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם.

 בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.

)ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

חלק מן הסעיפים מגינים לכאורה הן על החשודים בפגיעה והן על הנפגעים. חלקם האחר מגן בעיקר על החשודים.

למי זה טוב? מי מעוניין בחיסיון?

המציאות מוכיחה כי בדרך כלל מי שיבקש את צו החיסיון יהיה עורך דינו של התוקף, מה שמלמד שהחוק נועד בעיקר לטובתו. את היעדר הצורך של הנאנסת בחיסיון ניתן ללמוד גם מן הפסוק המפורסם:

"כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כו).

התורה אומרת דבר פשוט: אין לנערה במה להתבייש. היא אנוסה והיא אמורה לצעוק כדי שיושיעו אותה.

היא אמורה  לצעוק לפני המעשה והיא אמורה לצעוק גם אחרי המעשה, כפי שעשתה תמר אחות אבשלום (שמואל ב, יג, יט):

"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה".

אברבנאל שם מפרש שזה על דרך "צעקה הנערה ואין מושיע לה".

לתמר הנאנסת לא היה עניין בחיסיון. היא צעקה, כי הנאנסת צועקת.

שתיקה, סודיות, חיסיון...

החיסיון הניתן בחוק הוא בעיקרו לטובת התוקף. "התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו" (הרמן). עבריינות מינית הוא סוג של אלימות בטוחה. פוגעים מינית משוכנעים למדי שהנפגעים והנפגעות לא ידברו. הרבה פעמים זהו בעצם קריטריון מרכזי לבחירת הקורבן. החיסיון ושמירת הסודיות היא מבחינתם המשכו של הקו הזה.

אכן, חוק החיסיון אינו סוף פסוק. תקדים חשוב בנושא הזה הושג על ידי מרכז נוגה, לזכויות נפגעי פשיעה, בדצמבר 2008.

בהחלטה תקדימית, קבע בית המשפט המחוזי, על פי בקשת מרכז נגה, לפרסם את שמו ותמונתו של עבריין מין קטין שפגע בשני קטינים אחרים. מרכז נגה, שייצג את אחד מהקטינים, הגיש את הבקשה לאחר שעבריין המין נמלט ממשמורת חוקית. בעקבות הבקשה שהגיש המרכז, הצטרפה הפרקליטות לבקשה והגישה בקשה לחשיפת הפרטים מטעמה. הקטין הורשע בביצוע מעשי סדום בשני ילדים ונידון למאסר של שלוש שנים במעון נעול. מטרת הפרסום היא- להזהיר את הציבור מפני העבריין ולסייע למשטרה בתפיסתו. לבקשת הסנגוריה, ביצוע ההחלטה עוכב למשך שבוע, במהלכו תתאפשר הגשת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה התקדימית. בית המשפט העליון קבע כי שמו ותמונתו של הקטין הנמלט יפורסמו, והקטין יוצג כמי שביצע עבירות פליליות ונמלט מריצוי עונשו (תקדימי נגה).

בית המשפט הכיר אפוא למעשה בסיכון שיש בחוק החיסיון. בית המשפט העליון סבר אמנם שניתן למנוע את הסיכון באמצעות פרסום כללי שמדובר בקטין שביצע עבירות פליליות, אך לא חלק על העיקרון, לפיו חובה לפרסם את פרטיו של עבריין מין המהווה סכנה לציבור, קטין כבגיר.

פורום "תקנה" אשר פרסם את היותו של הרב אלון בגדר סיכון למי שמתייחדים עמו, עשה זאת לאחר התייעצות משפטית, אשר הכירה באינטרס הציבורי שבפרסום פרטי הפרשה בכדי למנוע נפגעים נוספים.

איני משפטן, אך נראה שלא תעברו על החוק אם תפרסמו כל פרט שפרסומו יזהיר את הציבור מעברייני מין. כן תעברו על החוק, אם תפרסמו פרטים שניתן היה למנוע את הסיכון באותה מידה גם אם היו נשארים חסויים.

יחד עם זאת, כמו שאני מכיר את המצב בשטח, הפוגעים מפזרים איומים בתביעות דיבה ואיומים נוספים גם על אנשים שאינם עוברים על החוק, ונדרש בהחלט אומץ מסוים בכדי לא להתרשם מן האיומים הללו. קחו גם את זה בחשבון.

שלכם

אודי

אתם יודעים על מישהו שפגע מינית? צו התורה הוא לפרסם זאת

בס"ד                                                     ראש חודש כסלו תשע"ג

כתבתי כבר רשימה או שתיים לגבי לשון הרע, אבל חשוב לי לומר, שלא רק שמותר לומר, אלא שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לפרסם פוגעים ופגיעות, ולא לעשות להם הנחות.

במקביל, היא אוסרת עלינו לשתוק!

נשאל את עצמנו:

אם מישהו ביישוב שבו אנו גרים נטפל לילדה של השכן, האם מישהו יידע על זה?

ואם הבן של החברים שלנו נחשף לאלימות מינית בבית הספר, האם מישהו ידווח על כך?

אם לא ידעו על המקרים הללו יהיה רע, ובכדי לקדם את האפשרות לדעת, עלינו לקדם ציווי נשכח, נשכח בהקשר של פגיעות מיניות, הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו... או ששמע עובדי כוכבים או מומרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו.... וכל כיוצא בדברים אלו. העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'.

הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל. הרי זה ביטל מצות עשה שהיא 'וקצותה את כפה'. ועבר על שני לאוין על 'לא תחוס עינך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך'

אע''פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

(רמב"ם רוצח א, יד-טז).

ברשימה שפרסמתי בעבר כבר כתבתי, כי המציאות בהקשר של פגיעה מינית היא שאין מדובר בהתנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.

אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.

בתופעת העבריינות המינית קיים גם פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך.

במשפט התורה, בעל דפוס התנהגות פוגעני מוגדר כמי ש"מוחזק בדבר".

כך לדוגמה השולחן ערוך (חושן משפט, שפח, יא)  פוסק לגבי דין מי שהוחזק למסור ממון חברו:

"עשה המוסר אשר זמם ומסר, אסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה ייהרג שמא ימסור אחרים".

דין מוסר הוא סעיף של דין "הצלה מרודף", הדין שהזכיר הרמב"ם בהלכות רוצח, אותו ציווי שהמפר אותו, עובר על הצו "לא תעמוד על דם רעך". הציווי להרוג רודף כאשר הדבר דרוש, אינו מוגדר כעונש, אלא נעשה לשם הצלת הנרדף. לכן, אם המוסר כבר עשה את מה שעשה, הריגתו לא תחזיר את הגלגל לאחור, ועל כן אסור להורגו. אולם אם מדובר במצב שבו המוסר "הוחזק" למסור, אנו מניחים שימשיך בכך גם להבא, ויש בהריגתו משום הצלה.

מהי ההגדרה של "הוחזק"?

"הוחזק" הוא מי שמסר או עבר את העבירה המדוברת שלוש פעמים. זוהי דעת המהר"ם מרוטנבורג והראש, וכך פסק המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט שפח סעיף טו):

"מי שמוחזק ששלושה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד אנסים, היו מבקשים עצה ותחבולה לבערו מן העולם".

על פי המחקרים שהבאתי, מי שסיגל לעצמו דפוס התנהגות פוגעני, מעמדו ההלכתי הוא כמי שהוחזק בדבר. התראה מפניו מהווה הצלת נפשות של ממש. אוסיף, שישנו מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות ("טראומה והחלמה", עמ' 141). גם מובן מאליו, שבמקרה של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כרודף אחר הערווה, ספק נפשות להחמיר.

אנחנו חיים במדינת חוק, ואנחנו לא סוקלים מחללי שבת וגם לא הורגים "רודפים".אך מבחינה ערכית מדגישה התורה כי חובה לנקוט בכל דרך אפשרית בכדי להציל את מי שעלולים להיפגע מינית, בין אם מדובר בילדים קטנים, נערות, או נשים. הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט לפרסם, בתפוצה הרחבה ביותר. אין דרך אחרת.

נותר מכשול אחד בדרך – חוק החיסיון, המגן על פוגעים קטינים ואחרים מפני פרסום. על כך ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

כך נראית מנהיגות אמתית. שאפו שלי

בס"ד                                                      מוצאי שבת פרשת חיי שרה, תשע"ג

משהו קצר על ידיעה שהתפרסמה הערב ב"גלובס", ידיעה אודות פרישתו של אורי שגיא מן ההתמודדות במפלגת העבודה:

שלי יחימוביץ' על פרישת שגיא: "לא נפנה עורף לקורבן"

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000797114

"אי אפשר להפנות עורף לקורבן - גם אם זה מזיק פוליטית וגם אם משלמים על כך מחיר", אמרה ח"כ יחימוביץ' בכנס הנשים המתמודדות בפריימריז בעבודה. היא הדגישה כי "הרף שלנו הוא לא פלילי. יש לנו רף אחר - והוא בתחום המוסרי". יושבת-ראש העבודה הוסיפה כי "הדוגמה האישית כאן היא מאוד קריטית, כי ברגע הזה אנחנו נבחנות כמנהיגות".

אורי שגיא הוא לוחם עתיר זכויות. בתקופת הטירונות שלי ובקורס מכי"ם הוא היה המח"ט הנערץ. דברו על כך שהוא מקצועי, שהוא אמיץ, שבמלחמת ששת הימים לחם בתעלות של תל עזאזיאת עם מקלע 0.3, ששדרג את סיירת גולני כשהיה מפקדה ועוד. מי שרוצה לקרוא את ההמשך יכול להסתכל בויקיפדיה.

מולו עמדה שלי יחימוביץ ובקשה ממנו להשיב לתלונות נגדו. היא הייתה יכולה בקלות "להחליק" את זה, לטעון שהתלונות נגדו אינן שקולות לזכויותיו הרבות, לומר שאין הוכחות, שחלה התיישנות. היא לא עשתה את כל הדברים האלו, מפני שהיא יודעת, שיש דברים לא נסלחים.

כך נראים מנהיגים.

לצערי, המגזר הציוני דתי חסר מנהיגים מהזן הזה. כאשר נפגעי הרב קופלוביץ יזמו עצומה הקוראת שלא לתת לרב דרוקמן פרס ישראל בשל חלקו בטיוח הפרשה, האשימו אותם ב"טהרנות", כלומר, בחיפוש טוהר כזה שלא ייתכן שקיים במציאות. "ברור שאדם עתיר זכויות כמו הרב דרוקמן עלול לטעות; רק מי שלא עושה לא טועה", אמרו. ככה זה כשאין מנהיג שמסוגל להסתכל לחוטא בעיניים ולתבוע ממנו לענות על הטענות נגדו.  

יש סוג של טעויות שלא ניתן לסלוח עליהן, וגם לא לשכוח אותן – פגיעות מיניות, ותמיכה בהן. מלכות בית דוד כמעט נקטעה באיבה בשל חטא דוד ובת שבע. נתן הנביא, שהוכיח את דוד, לא הואשם ב"טהרנות", על אף היותו של דוד המלך איש עתיר זכויות, לוחם ומצביא בחסד. רק התשובה השלמה של דוד המלך, יחד עם העונש שקיבל, היוו כפרה על החטא הזה. אבל תיקון של חטאים מהסוג הזה דורשת מנהיגות אמתית.

האם ייתכן שהגנים של מנהיגות אמתית עוברים בירושה דווקא במפלגת העבודה?

שאפו שלי!

שלכם

אודי

אף אחד לא באמת יכול לפגוע בך

בס"ד                                                             מוצ"ש וירא, יט במרחשוון תשע"ג

נפגעת אונס מתארת את ההתנתקות: "באותו שלב עזבתי את גופי. עמדתי על יד המיטה וראיתי את זה קורה... התנתקתי מחוסר ישע. עמדתי על ידי, ועל המיטה הייתה קליפה ריקה... הרגשתי ריקות. אני רק הייתי שם. כאשר אני חוזרת ורואה את החדר, אני לא רואה אותו מן המיטה, אלא מצידה. משם צפיתי במה שקרה" (הרמן, "טראומה והחלמה", עמ' 62).

פסיכולוגים מכנים את התופעה הזו "דיסוציאציה", כלומר, היפרדות. זהו מנגנון הסתגלותי, שמאפשר לנאנסת לשרוד את האונס. מנקודת ראותי, השאלה שאני שואל את עצמי היא: מהי המשמעות של התופעה הזו? האם זהו רק שימוש שנעשה בדמיון לצורך הסתגלותי, או שמדובר אכן במצב ממשי (לא דמיוני).  

רבי חיים ויטאל, תלמידו של המקובל הגדול האר"י ז"ל, כותב בהקדמה לספר שערי קדושה, כי הזהות של האדם אינה הגוף. הגוף הוא רק לבוש לנשמה (אולי זוהי הסיבה שאדם הראשון קודם לחטאו לא נזקק ללבוש נוסף. כאשר בתודעתו הנשמה היא ה"אני", והגוף הוא הלבוש, אין צורך בעוד לבוש). הזהות האישית, ה"אני" הוא הנשמה, ולא הגוף – "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני', ועוד כתיב (שמות ל, לב) 'על בשר אדם לא ייסך' (שמן המשחה). נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג, ד) 'הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבש אותך מחלצות', הוא הנקרא 'חלוקא דרבנן'".

להבנתו של רבי חיים ויטאל, התיאור "הייתי קליפה ריקה" אינו דמיון. זוהי מציאות. זוהי אמנם שפה שאנחנו איננו רגילים לדבר בה, מפני שאנחנו כמעט ולא מדברים על דברים שאנחנו לא רואים, שומעים, או מרגישים, אבל שפה המייצגת משהו ממשי, שאכן קיים כישות רוחנית. "אני" זו הנשמה שלי. הגוף הוא סוג של לבוש. אפשר לפשוט את הלבוש הזה, ולהשאיר אותו שוכב במיטה. מי שמתארת את התיאור הזה לא רק דמיינה שהיא לא הייתה שם. היא באמת לא הייתה שם!

בהקשר דומה כותב הרב קוק שבאמצעות ההבנה שגם מה שאנחנו לא רואים קיים, וכשאדם מפנים שתודעת ה"אני" שלנו, הזהות שלנו היא ישות רוחנית פנימית, "מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק" (אורות הקודש חלק ג).

באופן מעשי, מי שראו כך את העולם ואת ה"אני" היו דווקא אנשים הקרובים לנבואה, אנשים שהרוח תפסה אצלם מקום הרבה יותר גדול מהחומר. כך לדוגמה כותב השולחן ערוך בהלכות תפילה (אורח חיים צח, א):

"וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

חסידים אמרו על דרך עבודת ה' זו "בעת שהאדם עומד להתפלל אזי נפשט מהחיות שלו ומדבק את עצמו בחיים של אין סוף. ברוך הוא - - כל אחד לפי מדרגתו ובעת תפלתו שהוא מתלהב בכל לבבו ובכל נפשו אזי הנשמה שלו מתענגת מאד מחמת התפשטות הגשמיות שלו ואז נשאר רק נשמתו" (ר' לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרש' ויצא).

לפי חז"ל (סנהדרין עד, ב), אסתר היא דוגמה תנכי"ת למצב של דיסוציאציה. מדוע נבעלה אסתר לאחשוורוש ולא העדיפה להיהרג ולא לעבור? הם שואלים. ומשיבים: "אסתר קרקע עולם הייתה". התודעה שלה לא הייתה שם, עם המלך. גופה, שבאופן סמלי הוא עפר מן האדמה, הפך בהקשר של האונס להיות באמת כזה. אחשוורוש בעל רק את הקליפה הריקה, את הגוף. הנשמה הייתה במקום אחר.

לא רק שהאונס לא יכול היה לטמא את אסתר המלכה, אלא שהתודעה הרוחנית שהיא נאלצה לעלות אליה, הפכה אותה לאחת משבע הנביאות. על הפסוק – "ותלבש אסתר מלכות" אמרו חכמים: "שלבשתה רוח הקודש" (מגילה יד, ב). שני מאמרי חז"ל סובבים סביב אותו רעיון. התודעה של אסתר המלכה הייתה תודעה רוחנית. הגוף נחשב בעיניה רק כאשר התודעה בתוכו. כאשר הוא מופשט מן התודעה, הוא חסר משמעות. האונס שאנס אותה המלך היה לכן משהו שמחוץ לתודעת ה"אני" שלה. אחשוורוש לא באמת היה יכול לעשות לה משהו, כל עוד היא בתודעתה אינה משתפת איתו פעולה.

אותה תודעה רוחנית עצמה, הפכה אותה בסופו של דבר לנביאה, שכן מי שחי את התודעה הפנימית שלו, את שורש נשמתו, חווה את הרוחניות כממשות גם באשר ליכולת לשמוע את דבר ה'.

שלכם

אודי

הערה: פסיכולוגים לא אהבו את הפרשנות האמפאתית שלי לדיסוציאציה. בטיפול בדרך כלל מדברים על זה כמשהו שצריך לרפא; לאחות את ה"אני".

ובכל זאת נדמה לי שאפשר להבחין בין שני שלבים. השלב של הדיסוציאציה הראשונית, זו שתיארתי ברשימה, מקוטלגת כצורך הסתגלותי. לדעתי, רק כאשר משתמשים במנגנון הזה בהמשך, זה הופך למשהו לא נכון. להבהרת המושג העתקתי כמה מלים מהערך "דיסוציאציה" בויקיפדיה.

דיסוציאציה נורמלית

במצבי לחץ, לשם הסתגלות, האדם יוצר מחיצות בין חלקי "אגו" שונים או בין רעיונות שונים. לדוגמה: מיד לאחר תאונת דרכים אלחוש רגשי ופיסי עשוי להיות הסתגלותי כדי לצאת מן הרכב המחוץ. ההיבט הנורמאלי של הדיסוציאציה היא בהתנהגות ההסתגלותית, כלומר הדגש מושם על השפעת ההתנהגות על תפקודו של הפרט.

קיימים כמה היבטים של דיסוציאציה נורמאלית:

§         מידור – ידע, מודעות או התנסות מסוימת מנותקות נשמר בהקשרים ספציפים בלבד ולא נכנס באופן אניטרגטיבי לחוויה הכללית. כדוגמה לכך שהמנגנון הזה הסתגלותי ויעיל ניתן לראות כי ישנם אנשים המסוגלים לשכוח בעיות וטרדות הקשורות בחיים האישיים כאשר הם בעבודה, אך מיד יזכרו בהן כאשר הם מגיעים הביתה. דוגמה זו מראה כי זיכרון של משימה ממודר ונשלף רק בהקשר הביתי והאישי ולא בהקשר המקצועי.

§         אוטומטיזציה- ביצוע משימה או פעולה בלי להיות מודע לשלבי הביצוע או חלוקת הקשב בין שתי משימות בו זמנית. הדוגמה הפופולארית היא נהיגה אוטומטית, כאשר אדם נוהג בדרך שהוא מכיר חושב על דברים אחרים ולפתע מגלה שהגיע למחוז חפצו בלי לשים לב לכך.

דיסוציאציה פתולוגית

מצבי לחץ חריפים עלולים להתפתח מוקדי שליטה שונים, בהם היבטים של החוויה מנותקים וממודרים. זהו כשל בתפקוד המנטלי האינטגרטיבי מתפתחים מצבים כגון חוסר קשר בין רגשות, התנהגויות וזיכרון. חוויה של לזכור מבלי להרגיש. דיסוציאציה פתולוגית מתארת מצב של התמוטטות כה עמוקה של האינטגרציה של האגו , שנראה כי האישיות מתפרקת. האסטרטגיה של התת-מודע לנהל רגשות שליליים חזקים היא בעזרת פיצול (splitting) של המחשבות, הרגשות, התחושות ו/או הזיכרונות מן האגו. היחיד החווה דיסוציאציה מתרחק טכנית מן המצב שעמו אינו יכול להתמודד, אך חלק מן היחיד נשאר מחובר למציאות, לכן יש מצבים שבו נראה שיש ליחיד אישיות שונות להתמודד עם מצבים שונים. כאשר פצל אישיותי אינו יכול להתמודד עם הדחק, המודעות של היחיד "נמסרת" לפצל אישיותי אחר כדי להעלים את טריגר או הלחץ הגורם לדחק. חסימת התגובה הרגשית מביאה להקלה חלקית על הדחק הביולוגי הנגרם על ידי הטראומה המקורית.