יום שני, 30 בספטמבר 2013

"עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

בס"ד                                                      כז בתשרי, תשע"ד

הגעתי להסכם הרביעי, רשימה אחרונה בסדרת "ארבע ההסכמות".
הסכם הרביעי שדון מיגואל רואיס קורא לנו להסכים עם עצמנו הוא:
"עשו תמיד כמיטב יכולתכם"
בביטוי "כמיטב יכולתכם" הכוונה היא לא פחות, אבל גם לא יותר. לא פחות, מפני שכאשר אתם עושים פחות ממה שאתם יכולים אתם חיים באופן חלקי. חיים מלאים הם חיים שבהם אתם ממצים את היכולת שלכם. אתם חיים בלהט, פוריים, ושבעי רצון מעצמכם וממה שאתם עושים.
לא יותר מהמיטב, מפני שבמקרה כזה אתם סוחטים את עצמכם, מבזבזים אנרגיה ובסופו של דבר נעשים פחות אפקטיביים. אתם מחלישים את עצמכם, ואחר כך תוכלו לעשות פחות ופחות.
לעשות כמיטב יכולתכם פירושו לבטא את מה שאתם, ואת כל מה שאתם, כאן ועכשיו, באמצעות עשייה. רעיונות, מחשבות, תכנונים  עשויים להיות מוצלחים, אבל ללא הוצאתם אל הפועל אתם אינכם מבטאים את עצמכם.
מה כל זה קשור לנפגעי תקיפה מינית?
ובכן, זה קשור לעבר, וגם להווה ולעתיד. לעבר, מפני שהנטייה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית היא לתת לשופט הפנימי לשפוט אותם בחומרה. זה משהו מההסכמים הישנים, שאולפנו להסכים עם עצמנו. כל נפגעת יודעת בינה לבין  עצמה שבזמן הפגיעה היא עשתה כמיטב יכולתה כדי שזה לא יקרה לה. אף אחת לא בקשה להיות קרבן לתקיפה מינית. ככל הנראה "כמיטב יכולתה" של רגע התקיפה, לא הספיק בכדי להגן על עצמה, אבל זה מה שהיה "מיטב יכולתה" אז. היום היא אולי פיתחה יכולות נוספות והשופט הפנימי המחמיר תובע ממנה לדון את עצמה לפי היכולות החדשות שפיתחה, לפי "מיטב יכולתה" עכשיו. ההסכם החדש שתעשו עם עצמכם הוא: "אני עושה בכל רגע כמיטב יכולתי באותה עת". את ההסכם הישן, שלחו לכל הרוחות. חשוב להפנים, "מיטב יכולתכם" משתנה כל הזמן, אפילו מרגע אחד למשנהו. כאשר אתם מלאי אנרגיה "מיטב יכולתכם" נמצא ברמה גבוהה יותר מאשר כאשר אתם עייפים. אבל זוהי היכולת הזמינה, ואתם מגייסים אותה לעשייה של אותו רגע.
ההסכם הרביעי קשור גם להווה ולעתיד. הדרך הטובה ביותר לחיות את החיים היא לעשות כמיטב יכולתכם בכל רגע נתון. כדי שתוכלו לעשות את זה אתם חייבים להרפות מן העבר ולחיות את הרגע, את הכאן והעכשו. כשאתם חיים את העבר, את הפגיעה/התקיפה לא נותרות בכם אנרגיות להווה. אינכם נהנים מהמתרחש כרגע מפני שאתם רוצים לתקן משהו שלא ניתן לתקן אותו. וכמובן שאתם אינכם מסוגלים לעשות "כמיטב יכולתכם" עם האנרגיות הדלות שנותרו בכם, וכך אתם מוצאים את עצמכם חיים למחצה, מלאי רחמים עצמיים, סבל ודמעות. כל אלו הם תוצאות של ההסכם הישן, השיפוט העצמי המחמיר.
כאשר אתם מקבלים על עצמכם את ההסכם הרביעי, אתם משחררים את העבר. כך אתם מאפשרים לעצמכם לחיות את הרגע בשלמותו, לעשות עכשיו כמיטב יכולתכם ולבטא את עצמכם עכשיו ביטוי מיטבי, ולהיות שבעי רצון ממה שאתם  עושים בעולם.

שלכם

אודי

יום שני, 23 בספטמבר 2013

ההסכם השלישי - אל תניחו הנחות

בס"ד                                                             י"ט בתשרי תשע"ד
ההסכם השלישי – אל תניחו הנחות. קיימת בנו הנטייה להניח הנחות בנוגע לכל דבר. הרגע הבן שלי ביקש ממני קורנפלקס ושוקו. הנחתי שהוא מתכוון קורנפלקס בתוך שוקו. אחרי שהכנתי, הסתבר לי שהכוונה הייתה קורנפלקס רגיל, בחלב, וספל שוקו. למה לא ביררתי מראש? שאלה טובה, אבל זו נטייה אנושית כללית – לא לשאול שאלות הבהרה, אלא להניח הנחות בנוגע למציאות.
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מניחים הנחות בנוגע למה שאנשים אחרים חושבים או עושים. אחר כך מתברר  לנו שטעינו, ואנחנו לוקחים את ההתנהגות שלהם באופן אישי, בניגוד להסכם השני שעשינו עם עצמנו (לא לקחת דברים באופן אישי).
במסע שעוברים נפגעי תקיפה מינית הם נחשפים לאינספור הנחות שאין בינן לבין המציאות ולא כלום. נפגעים ונפגעות מניחים לדוגמה שתלונה במשטרה נגד התקיפה תפתור, או לפחות תקדם  את הטיפול בעבריין. בחינה מוקדמת של המציאות הייתה מראה שרק 1% מעברייני המין נכנס בסופו של ההליך לכלא. בדרך כלל ההליך הפלילי נקטע הרבה לפני כן. נפגעות מניחות שאם רק יספרו לאשה היא תוקיע את בעלה בכיכר העיר, והנה להפתעתן האישה בדרך כלל משתפת פעולה במצג השווא של התוקף, אם בטענה שהוא חף מפשע, ואם בטענה שפותה כביכול על ידי הנפגעת.
הורים לילדים שנפגעו מניחים הרבה פעמים שמשפחת הפוגע תיקח אחריות על הפגיעה המינית של בן משפחתם הפדופיל. כמעט תמיד זה לא קורה. פדופילים אינם גדלים על העצים. הם חלק מפתולוגיה משפחתית, והמשפחה לא רק שאינה לוקחת אחריות על הפגיעה, אלא גם מגינה עליהם. נפגעות מניחות שאם רק יספרו לקהילה הסובבת רוב אנשי הקהילה יתמכו בהן, הרי "ניכרים דברי אמת". במציאות מסתבר שאנשים בכלל לא מחפשים אמת או צדק. הם מחפשים שקט. הנאנסת היא מבחינתם "רעש", והם יעשו הכול כדי להשתיק אותה. הנפגעות מצפות גם שהקהילה תוקיע את האנס. ושוב, בדיקת הנתונים מראה שמסיבות כאלה ואחרות מי שתוקע לבסוף תהיה על פי רוב הנאנסת.
כל ההנחות האלה נובעות מן התפיסה השגויה, לפיה אנשים רואים את העולם כמונו. אנו מניחים שאנשים אחרים חולקים איתנו את אותם ערכים, ועל כן אנחנו סבורים שאנחנו יכולים להעריך את התגובה הצפויה שלהם. ההנחה הזו עצמה מוטעית. לכל אחד זווית ראייה ייחודית על העולם. לכן מומלץ לברר מה הזולת חושב באמצעות שאלות הבהרה. זה נכון במערכת יחסים זוגית, במערכת של יחסי עבודה, חברות ועוד.
ברם במקרה של תגובת אנשים לתקיפות מיניות האפשרות לשאול אינה מעשית. אף אחד לא יאמר לך מפורשות: "אני מצדד בתוקף מפני שהוא מאיים עלי יותר, ותמיכה בו תיתן לי שקט. אני מקווה שהוא לא יתקוף את האשה/הבת/הבן שלי".  לכן בהקשר הזה, במקום לשאול שאלות הבהרה ניאלץ לבדוק את נכונות ההנחות שלנו מתוך הידוע לנו על האופן שבו מטפלות  הרשויות בפגיעות מיניות, והאופן שבו מגיבות רוב הקהילות. כאמור, במציאות, הטיפול והתגובה הן כפי שתיארתי.
כאשר נפגעות או נפגעים לוקחים את התגובה המעוותת של הרשויות או הקהילה באופן אישי, נדמה להם שהם נתפסים כלא אמינים. הם סבורים שלא תומכים בהם מפני שמאמינים לתוקף ולא להם. וכאן אני חוזר להסכם הראשון. אל תיקחו שום דבר מזה באופן אישי. אנשים מתנהגים באופן מעוות וחסר הגיון (כמו הפקרת הקהילה לתקיפות מיניות נוספות) לא בגללכם, אלא בגלל הסכמים שהם עשו עם עצמם, והתכנות שתכנתו אותם.
זהו אם כן: אל תניחו הנחות, ובוודאי אל תיקחו באופן אישי את התגובות וההתרחשויות שאינן תואמות את ההנחות שהנחתם.
שלכם

אודי

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

הנפגעים הקהילה והרב בנרטיב הציוני דתי

בס"ד                                                                                     יג בתשרי, תשע"ד

 

הרצאה, כנס "קולך" בר אילן


אתחיל באנקדוטה. הרציתי כאן גם לפני שנתיים. ההרצאה הוקלטה וזמן קצר לאחריה השתמשו בה בכדי לנסות לפגוע בי. אני מניח שגם היום מישהו מקליט מאותם נימוקים. אני אומר את זה כדי להמחיש לכם את שיטות העבודה של תוקפים מינית ומעגל התומכים שלהם. אין מדובר בשיות תמימות. מדובר בעבריינים לכל דבר ועניין. זה אומר שמי שמצטרף למאבק בפגיעות מיניות צריך לקחת בחשבון שינסו לפגוע בו פגיעה כספית, תדמיתית, שהוא יקבל איומים בטלפון, תלונות שווא במשטרה ותביעות דיבה ההופכות את היוצרות – עבריין המין תובע את מי שמגן על הנפגעות והנפגעים, או אפילו את הנפגעות והנפגעים עצמם.
אני עומד לדבר על הפער בין הנרטיב המגזרי, האופן שבו קהילות במגזר הציוני דתי היו רוצות לראות את עצמן והסיפור שהן מספרות לעצמן על עצמן, לבין המציאות בהקשר לתקיפות מיניות, ועל כיווני פעולה אפשריים.

הנרטיב המגזרי
לרבים ולרבות מאלו היושבים בקהל הייתה הזדמנות להיתקל בתגובה המעוותת האופיינית לקהילה הציונית דתית באשר לעבריינות מינית המתגלה בתוכה. מי מכם/ן שעמד בצד המותקף כאשר כל חטאו היה היותו קרבן לתקיפה מינית התקשה להבין את הפיכת היוצרות הזו. אני רוצה לעמוד כאן על כך שהעיוות הוא תוצאה של אמונה עיוורת בסיפור שאנחנו, כמגזר, מספרים לעצמנו על עצמנו, או מה שאני מכנה "הנרטיב המגזרי".
יש בנרטיב הזה "קהילה". היא מורכבת כמובן מאנשים טובים, "כמוך" (כפי שמתואר בפרסומת אחת). יש וועדת עזרה הדדית, מדובר באנשים ערכיים, אידיאליסטים. הערכים המרכזיים הם: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל (כלומר, הרבנים המייצגים את תורת ישראל).
יש בנרטיב מרכיב נוסף – רב. הוא סמכות רוחנית, צדיק, מרא דאתרא, הרב הצדיק, גם אם חטא, בוודאי עשה תשובה, שהרי אמרו חז"ל (ברכות יט, א): "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבוודאי עשה תשובה". מכוח הרעיון הזה חיפה בזמנו הרב דרוקמן על הרב קופלוביץ', ומכוחה הוא מזמין עכשיו את הרב אלון ללמד אצלו בישיבה. אגב, ניתן לראות ברב דרוקמן "מגן הנרטיב המגזרי". מבלי שהוא לוקח בחשבון שהמשמעות היא סיכון רב לנפגעים נוספים, סיכון שהתממש בפרשת קופלוביץ', ורמיסת אלו שכבר נפגעו, במקרה של הרב אלון.
הרב הוא גם "האבא שלנו" כפי שכתב מישהו על פרשת ההטרדות המיניות של הרב אבינר בזמנו:
..."הרב אבינר! הוא מורה הדרך, ה"אבא הרוחני" של כולנו. של כל הדור הצעיר, החבר'ה שלומדים בישיבות תיכוניות ואולפנות, החבר'ה שהולכים לבני עקיבא. את ההדרכות, העצות והתורה שלו כולנו שתינו ושותים בצמא בכל הנושאים ממש: באמונה ובעבודת השם, בצניעות ובבניין הנפש, ביחס למדינה ולתקופה, ובהתמודדות עם כל המאורעות של הזמן האחרון, ובמה לא. אם לא הוא, מה היינו עושים? ולכן כשפוגעים בצורה כזו ב'אבא' שלך, במי שאתה חייב לו כל כך הרבה, אתה לא יכול לשתוק. ובאמת זו לא פגיעה רק בו, כאדם פרטי, אלא בעצם בכל מה שהוא מסמל, בכל הערכים שהוא מייצג, בכל העולם הרוחני שהוא בא ממנו. זו פגיעה בכולנו, ובכל מה שאנו מאמינים בו. ועל זה בוודאי שאיננו יכולים לעבור לסדר היום".

מה אין בנרטיב המגזרי?
אין בנרטיב המגזרי נפגעי תקיפה מינית. הם לא קיימים. הם לא היו קיימים בטיוח מעשיו של הרב קופלוביץ' והם לא קיימים בסיפור הפגיעה של הרב אלון. כל ירושלים זרועה בנפגעיו, אבל העיסוק הוא רק במשבר במגזר הדתי לאומי בעקבות הפרשה, או באשמתו של הרב אלון. הנפגעים פשוט נעלמו. לא דנים בהם.
יותר מכך. בנרטיב הציוני דתי אין בכלל פגיעות מיניות, ואם יש, זה "ממש חריג", ולא צריך לדון בזה כל כך הרבה. עדיף לטאטא את זה מהר מתחת לשטיח (הרב רוזן, סרוגים)
בזמנו, הרב אקשטיין, מי שהקים יותר מאוחר את מרכז הגמילה מסמים "רטורנו", ניסה לשכנע את חברי ועד הקהילה במכסיקו, שם שהה בשליחות, בצורך לטפל בבעיית ההתמכרות הפושה בקרב צעירי הקהילות. הוא נתקל באוזניים אטומות שסירבו להכיר בהימצאותה של התופעה. מספר הרב אקשטיין:
"לאחר כשנה, כשהפרויקט כבר התקדם, היה לנו צורך בתמיכה כספית. התקשרתי לאחד מנשיאי הקהילות. הוא בירך אותי על פעילותי אבל טען שהנושא לא רלוונטי עבורו מפני שבקהילתו אין מכורים לסמים. אמרתי לו שכרגע מטופלים אצלי צעירים מהקהילה שלו ושאני מוכן להגיע איתם אל המשרד שלו עוד באותו יום, אם יש לו עניין בכך. הוא הביע עניין. כעבור מספר שעות הגענו למשרדו, אני ועוד מספר מטופלים. הוא עבר בין הצעירים שהציגו את עצמם וסיפרו לו על משפחותיהם, אותן הוא הכיר כמובן. כשהוא הגיע אל האחרון שבהם הוא נחרד לגלות שזהו אחיינו. האחיין הביט בעיניו ואמר 'נכון, אני אחיין שלך, אני מכור כמו כולם כאן'. אני זוכר כיצד הנשיא רעד. הוא ביקש מכולם לצאת מהמשרד ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי. יכולתי לבקש ממנו כל סכום שרק רציתי אבל החלטתי להעביר לו את המסר בצורה חזקה יותר. אמרתי לו 'אני כבר שנה במכסיקו ואני לא מצליח להירדם בלילות בגלל האחריות שמוטלת על כתפיי, אני פוחד שימותו אנשים. כבר מתו כמה. עכשיו אני לפחות אדע שיש עוד מישהו שלא ישן בלילות' ויצאתי משם".
ההתמודדות עם ההכחשה של חברי הקהילה ומנהיגיה היוותה את הקושי הגדול שעימו היה עליו להתמודד. אנשים ראו את תופעת ההתמכרות ככישלון חינוכי, והודאה בדבר הימצאותה של התופעה הייתה למעשה הודאה בכישלון.
לאחר ארבע שנים במכסיקו חזר הרב אקשטיין עם משפחתו לארץ. הוא כבר למד לדעת שבעיית ההתמכרויות קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, והיה נחוש להקים גם כאן קהילה טיפולית שתפנה דווקא לחברות הנוטות להתעלם מקיומה של הבעיה. אביו, שהיה אז נשיא אוניברסיטת בר אילן, סייע לו באמצעות קשריו עם בעלי תפקידים והפגיש אותו עם מנהל מחלקת החינוך הדתי של משרד החינוך ועם כל המפקחים הדתיים. הוא תיאר בפניהם את עבודתו עם מכורים בעת שליחותו במכסיקו והתריע על כך שחשוב לטפל במכורים בקרב הציבור הדתי בישראל. בדומה לתגובתם של נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו. כולם הכחישו את קיום הבעיה. "זה לא רלוונטי לציבור שלנו", אמרו לו...
במידה רבה אנחנו, המנסים לגרום לציבור הציוני דתי להכיר במציאות, בכך שהתופעה של פגיעות מיניות חוצה מגזרים מרגישים הרגשה דומה. אנחנו לבד במערכה. אנחנו והנפגעים. ועם זאת, אנחנו מקווים לתהליך של הכרה בהיקף העבריינות המינית במגזר. עד שזה יקרה, בואו ונראה מה קורה בפועל.
בעיני, אחד המסמכים המשקפים את הנרטיב המגזרי המעוות בנושא הזה הוא מכתב של שנכתב באתר "כיפה לפני 11 שנים, על ידי הרב שמואל אליהו, בהקשר לפרשת ההטרדות המיניות של הרב אבינר. אני רוצה לנתח את מרכיבי המכתב הזה מפני שחשוב לי שתבינו שהטענות נגד הנפגעות והנפגעים אינן ענייניות. הטענות המעוותות האלה הן חלק מ"הנרטיב המגזרי". ובכן:
1.                  זו תמיד עלילה – הרי אנחנו מאמינים שאנחנו תמיד צודקים. אנחנו אידיאליסטים, וצחים כשלג. לכן, זו חייבת להיות עלילה.
2.                  התבטלות כלפי רבנים – התופעה של התבטלות כלפי רבנים היא חלק מן הנרטיב הציוני- דתי. באמצעות ההתבטלות אנשים פוטרים את עצמם מלחשוב. הבעיה מתחילה כאשר מתעורר צורך בחשיבה נגד דעות הרבנים. במקרה הזה, עצומת הרבנים הייתה בעצם ביטוי לאחוות הרבנים. ההתבטלות כלפי הרבנים גרמה לכך שהקול הציבורי יזדהה עם הסקטור הרבני, ולא יאפשר לקולות של חשיבה עצמאית להישמע. חשוב להוסיף: בכדי לפסוק הלכה על רב להיות בקי בהלכה, וגם להבין היטב את המציאות שעליה הוא נשאל. בפרשת הרב אבינר שררה בורות רבה בקרב הרבנים בנושא הזה, ועל כן הם לא היוו כלל סמכות בהקשר הזה. הדבר לא הפריע להם להביע את דעתם כאילו היא פסק הלכה מוסמך.
3.                  מדובר באנשים שהם נגד רבנים – הטענה שמדובר בתקיפת רבנים נועדה לחזק את הטענה שמדובר ב"עלילה". האדם הסביר ישאל את עצמו: מדוע מעלילים על הרב אבינר ולא עלי? התשובה שניתנת כאן היא: מעלילים על רבנים, כי שונאים אותם. כמובן, מי שבנרטיב שלו רבנים נתפסים כסמכות, ימהר לתמוך ברב אבינר כחלק מההגנה על הנרטיב שלו עצמו. אני מניח שהיושבות כאן מכירות את המוטיב הזה היטב. חלק משמעותי ממסע הדה-לגיטימציה שנעשה לארגון הוא התיוג לפיו הארגון אימץ עמדה אנטי רבנית.
4.                  מדובר בפעולה נגד המתנחלים –הטענה כאילו התקשורת מפרסמת את דבר התלונה מפני שהיא מתנגדת למפעל ההתנחלות משדרת את המסר שאם הנרטיב שלך כולל את האידאולוגיה המתנחלת, אתה אמור לתמוך ברב אבינר.
5.                  גיוס הלכות לשון הרע והוצאת שם רע - "התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה" (הרמן, 2003(. קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת. האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקוי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית במגזר הדתי,  באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.
6.                  הוקעת המוטרדות – מבחינת הנרטיב המגזרי, תלונה על תקיפה מינית היא הפרעה. היא אינה מאפשרת להמשיך להאמין בשלווה בסיפור הדמיוני שאנחנו מספרים לעצמנו על הקהילה והמגזר. הוקעת המוטרדות והנפגעות נועדה לבטל את ההפרעה הזו. בכך מועלת הקהילה ביעודה שכן לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על שיקום הנפגעות מן הטראומה שעברו. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לעולם הסובב אותו מותנה ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (הרמן, 2003). במקרה הזה, לא רק שהקהילה לא הוקיעה את המטריד, אלא שהיא מצאה לנכון לעשות את ההפך, ולהוקיע את המוטרדות. לצערי, זו תגובה קהילתית האופיינית למגזר. על המשמעות של ההוקעה כותבת לי אחת מהן: " מי שלא חי בלב לבה של החברה התורנית-ישיבתית אולי לא מבין לגמרי מה המשמעות של גיוס בכירי הרבנים למתקפה אדירה נגד אשה ונגד משפחה, שכולה נפגעת - וזה כולל את 11 אחי ואחיותי, את אמי, את ילדי הבוגרים והצעירים וגם דודים ודודות ושאר קרובים. החברה מסמנת משפחה, לא רק את המתלוננת עצמה והשמועות שהופצו במהירות פגעו מאוד במשפחה. בעצם פגעו זו מילה עדינה, משפחה שיש לה מעמד מכובד מוצאת את עצמה ברגע אחד מסומנת כאויבת של ההתיישבות ושל התורה. זה שבר שקשה לתארו, זה ריסוק של אנשים פשוטו כמשמעו ואחד הקרובים הגיב בצורה מאוד קשה, על סף התמוטטות".
7.                  גיוס מערכת המצוות בכדי להכחיש את התקיפה – אחד המאפיינים הייחודיים להכחשות האלימות המינית במגזר הדתי הוא גיוס מערכת קיום המצוות. תחילה, גויסו הלכות הוצאת שם רע ואמירת לשון הרע לצורך ההכחשה והמזעור. בהמשך גויסה המצווה המפורסמת "ואהבת לרעך כמוך". מחשש שמא הפיתוי להאמין יגבר על המצווה הזו, גייס הרב שמואל אליהו לתעמולה את דברי הרמח"ל בספר "מסילת ישרים", המתאר את חיי האדם כחיים של עמידה בניסיונות. בכך הוא משרת את האסטרטגיה של התוקף, כפי שכותבת הרמן (2003).

אלימות
כמו שהדגשתי בהתחלת ההרצאה, כשאנחנו עוסקים בפגיעות מיניות אין מדובר רק בהיבט הטיפולי. חשוב לזכור שאנחנו עוסקים בעבריינים. גם בפרשה הרב אבינר ההיבט הזה בא לידי בטוי. יאיר שפירא ב"יומן שבועי" ("מקור ראשון, 13.6.2003) כותב:
"בשבוע שעבר התכנסו בדירה בירושלים אישים בולטים בציבור הדתי לאומי. ביניהם עיתונאים בכירים, רבנים וראשי מוסדות תורניים. הם דנו שם בדרכים להחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. לא רק כדי לתת סיכוי לבירור תלונות הנשים, אלא בעיקר כדי לדון בתגובה האוטומטית של רבים בהנהגה הציבורית שעשו יד אחת להשתקה מהירה של הפרשה. בפגישה עלה החשש כי המסר שהועבר לנשים בציבור הדתי הוא שלא כדאי להתלונן. שיש אנשים בעלי מעמד וכוח שאיתם אסור להתעסק. שעל מזבח חילול השם תוקרב אפשרותן של נשים שלטענתן הותקפו או הוטרדו לתבוע את עלבונן.
לפחות חלק מהמשתתפים הנכבדים הגיעו למסקנה העצובה כי הם עלולים להסב לעצמם נזק גדול מדי אם יתמכו בגלוי במהלך שכזה. בינתיים הם מעדיפים לנסות ולטכס עצה במסתרים. אף אחד, כך מסתבר לא רוצה לראות את שמו מתנוסס על פשקעוויל או עם "חשבון פתוח" של מקורבי הרב אבינר".

מה אפשר לעשות עם זה?
א.      ברמת הקהילה חשוב להנכיח את הנפגעים. לא לוותר. לדבר על התקיפה המינית ועל קרבנותיה כל הזמן. זה מאפשר לחיות במציאות, ולא לשגות בדמיונות. רק כך נוכל לייצר חברה מוגנת יותר.
ב.      חשוב גם לא לפחד מהאלימות של הפוגע ותומכיו כפי שקראה השופטת דורנר. בסופו של דבר היכולת של עברייני מין ותומכיהם לפגוע במתנגדים להם מוגבלת לגדר ההיקפית של הישוב, או לגדר הדמיונית של המגזר. צעד אחד החוצה ויצאת מטווח השליטה שלהם.
ג.       אני רוצה "למכור לכם" הצעה להשתתפות בתכנית, "פגיעות מיניות פוקחים עיניים" – תכנית המיועדת לקהילות ולצוותים חינוכיים, אנחנו מלמדים להודות במה שמתרחש במציאות – "אחת משלוש נשים ואחד משישה ילדים" זה גם אצלנו. אורח החיים הדתי אינו מגן מפני פגיעות מיניות, ולכן כדאי מאד שנחשוב איך להתמודד עם זה. אלו הילדים, הבנות והנשים של כולנו. קישורים לתכנית:

סיכום

  • דיברתי על הנטייה לשקוע בסיפור שאנחנו, כמגזר, מספרים לעצמנו, סיפור שבו אין נפגעים ותוקפים מינית, ובאופן כזה להתנתק מהמציאות הממשית.
  • דברתי גם על כך שההשתקה של פגיעות מיניות, מעבר להיתפסות לנרטיב המגזרי, היא גם תוצאה של אלימות כזו ואחרת, של תוקפים מינית ומעגל התומכים שלהם.
  • ולבסוף, דיברתי על הצורך להנכיח את המציאות הזו בחיינו בכדי שנוכל להתמודד איתה, וליצור חברה מוגנת יותר ומוסרית יותר.
  • לסיום, אני רוצה להתייחס לתגובה שנשמעה בקהל: "יש גם תלונות שווא. נגד הבן שלי התלוננו, ולבסוף התיק נסגר". אני רוצה לומר בקול רם וצלול: העובדה שזה הבן שלך, אינה מחייבת שהתלונה הייתה תלונת שווא. גם העובדה שהתיק נסגר היא חסרת משמעות. אני עצמי יודע על פדופיל שהיה גר באחד הקיבוצים בעמק, ויום יום היה אורב לילדה שחזרה מהגן ותוקף אותה מינית. היום הוא גר בהושעיה. הוא נעצר, שוחרר, והתיק נסגר. לכבוד סגירת התיק הוא ערך "סעודת הודיה". דיברתי על כך עם הרב של הושעיה, ואמרתי לו שהישוב חייב להציב שמירה הדוקה על הפדופיל הזה. "מה אני יכול לעשות" טען הרב. התיק נסגר בעילה של "חוסר אשמה". ובכן, אין שום קשר בין המציאות לבין המצב המשפטי. גם פדופיל מסוכן עלול להשתחרר בעילה של חוסר אשמה. כאשר מדברים על מוגנות ועל הכרה בנפגעים אנחנו מדברים על המציאות כפי שהיא, וגם בהקשר הזה, אין כל טעם לספר לעצמנו סיפורים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום.
שלכם,

אודי

יום שני, 9 בספטמבר 2013

לא תמיד נכון לסלוח. ומה כן?

בס"ד                                                                               ה תשרי, תשע"ד

אנחנו נמצאים לפני יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה. ישנן מספר דפוסי התנהגות של יהודים דתיים בימים אלו, ואחד מהם הוא בקשת מחילה.
"אני סולח למי שפגע בי", , http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/499/511.html, כתב נחום פצ'ניק במעריב, בהמשך לתביעתו מהרב אלון לשוב בתשובה.
כמו שאתם יכולים להבין מהכותרת, אני סבור אחרת. לא תמיד צריך למחול. לא תמיד נכון למחול. כתבתי על כך השנה שתי רשימות, ונדמה לי שזהו הזמן המתאים לאחד אותן.
חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית "מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול ההתנהגותי הזה. באו ושאלו את רבי מאיר מפרמישילן. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו. "אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את היהודים לשלטונות).
גם אתן כנפגעות עשויות לפגוש בבית הכנסת כל מיני אנשים שמתנהגים כצדיקים, מתנדנדים חזק בתפילות, אבל אתן יודעות שהם פגעו בכן, או ביקרים לכן. ובכן, אומר הרמב"ם (תשובה, ב, ט), התפילות לא ממש תעזורנה להם שכן:
"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרים אלא עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן -- אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.
אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחל לו".
אלא שכאן מגיע לכאורה מוקש, לכאורה. המשך ההלכה הוא:
"לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מרעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא".
ובהלכה הבאה:
"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה".
ניתן לשער שהכוחנות של הפוגע תנצל את ההלכה הזו. הפוגע לא יבקש סליחה. הוא יתבע אותה. "אם לא תסלחי, את החוטאת.
האם בתביעה הזו יש ממש?
האם חייבים לסלוח לפוגע?
האם נכון לסלוח? ואם כן, באלו תנאים?
חלק מן התשובות לשאלות האלה נמצאות, לא בהלכות תשובה, אלא בהלכות נזיקין (חובל ומזיק ה, י). שם כותב הרמב"ם כך:
"ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחל לו; ואין זו דרך זרע ישראל.
אלא כיון שביקש ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה,
וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו -- ימחל לו.
וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".
שלושה תנאים מתנה הרמב"ם, כאשר הוא מייעץ לנחבל למחול:
ראשית, בקשת הסליחה צריכה להיות בצורת בקשת רחמים, תחינה. כל נימה שונה אינה ראויה בכלל להתייחסות.
שנית, על הפוגע להתחרט חרטה של אמת, לא מן השפה ולחוץ.
ולבסוף, על הנפגעת לדעת על כך שהפוגע שב מחטאו ומתחרט על מה שעשה. אם היא אינה בטוחה בכך, אם לתחושתה הפוגע עדיין לא שב בתשובה שלמה ואינו מתחרט על מה שהיה, אל לה למחול. מחילה כזו אינה מתיישבת עם עקרונות התורה, שכן "תשובה" אינה סוג של וויתור על עוולות. היהדות אינה מוותרת על עוולות. "כל האומר שהקב"ה וותרן, יותרו (=יופקרו) חייו" (בבא קמא נ, א). בנצרות מקובל שאדם יכול לעשות כל עוול שירצה, אחר כך הוא הולך לכומר ומתוודה, ובכך הסתיים העניין. היהדות תובעת תשובה. האדם שעשה את העוול חייב להשתנות, להיות אחר, להתחרט באמת באופן שברור לכול שהוא לא יחזור על דפוס ההתנהגות הפוגעני (אורות התשובה יב, י). אין ביהדות בקשת סליחה מן השפה ולחוץ, והיהדות מקפידה לא להעמיד פנים כאילו הכול בסדר.
שני תנאים נוספים מוסיף המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרו סעיף קטן י-יא).
ראשית, אם הנפגעת חוששת שמא היא תיפגע כתוצאה מהיענות לבקשת הסליחה, היא אינה צריכה למחול.
שנית, כל עוד הנזק שנעשה לא תוקן על ידי הפוגע, היא אינה צריכה למחול. אם עדיין קיים נזק פיסי, נפשי, כלכלי, או אחר, שהפוגע לא פיצה עבורו, אין שום סיבה לסלוח.
אניח את הדברים על השולחן.
בדרך כלל, אנשים שפוגעים מינית אינם מבקשים סליחה!!
חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר (הרמן). הדפוסים המקובלים על התוקף, על פי רוב, הם הכחשה ומזעור – לא עשיתי כלום, ואם כן, מה כבר עשיתי? יכולתם לראות את התופעה הזו בזמן אמיתי, כאשר נחום פצ'ניק תבע מהרב אלון לחזור בתשובה.
בדרך כלל מעגל התומכים של הפוגע, זה המאפשר לו להכחיש ולמזער (גם את התופעה הזו יכולתם לפגוש שם), פועל בצורה דומה – לא קרה שום דבר, ואם כן, מה כבר התרחש, הרי זה לא היה אונס קבוצתי?
זהו בדיוק המצב שבו הנפגעות מצוות לומר: אין מחילה!!
בתמצית:
-          אם מישהו תובע מכן לסלוח והוא לא נמצא במקום של בקשת סליחה. אין צורך להתייחס לצורה כזו של פנייה.
-          על פי ההלכה, הנפגעות אינן צריכות לסלוח לפוגע. ראשית, התבטלות כלפיו עלולה להזיק להם. שנית, סביר להניח שהנזקים שהוא עשה עדיין קיימים.
-          ככלל, לא נכון שהנפגעות תסלחנה לפוגעים, מלבד במקרים נדירים ביותר. דפוסי ההכחשה והמזעור של התוקפים משמעותם היא היעדר חרטה אמתית. במצב כזה היהדות אינה סולחת.

קל לומר מה לא לעשות, אבל מה כן?
במציאות, אין דבר כזה "לא לעשות". נניח שמישהו מחליט מהיום ואילך "לא לעשן". במשך כמה שנים, בכל שעות היום הוא הקדיש כמה דקות בשעה לעישון סיגריה. עכשיו, כשהוא לא יעשן, מה ימלא את אותן דקות? מה יהיה שם במציאות, "היעדר עישון"? השעון לא יתחיל לדלג על הדקות האלה? חייב להיות משהו שימלא אותן.
העיקרון הזה נכון גם מבחינה רגשית. לא ניתן "לא להרגיש" שום דבר. באותו מקום בו "אין מחילה" קיים איזשהו רגש אחר. הרגש הזה עלול להיות רגש מרעיל, כמו כעס, אכזבה, ייאוש, תסכול, חוסר אונים. לחילופין, הנפגעים עלולים לפתח פנטסיות על פיצוי, על נקם, על השפלת התוקף. רגשות ופנטסיות מהסוג הזה אינם מאפשרים חיים איכותיים. הם אוכלים את הבנאדם מבפנים. התחושה הפנימית שהרגשות האלה יוצרים היא כל כך קשה, שלפעמים אנשים מעדיפים לסלוח ולהיפטר מהם, ואני יכול להבין את זה.
אני רוצה להציע הצעה אחרת. ההצעה היא לא שלי, אלא של ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה, עמוד 231). היא כותבת כך:
"חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר. למרבה המזל אין הנפגע צריך לצפות לה. ריפויו תלוי במציאת (מושא ל)אהבה משקמת בחייו שלו. אין הוא טעון המשכת האהבה אל המענה. לאחר שהתאבל הנפגע על האירוע הטראומטי, יש שהוא מופתע לגלות כמה חסר-עניין נעשה המענה בעיניו, וכמה מעט מעסיק אותו גורלו. לפעמים הוא אפילו מרחם עליו, אבל הרגש המרוחק הזה שונה מן הסליחה".
את המודל הזה של חמלה מרוחקת וחסרת עניין, מציב בפנינו לפני קרוב לשלוש-מאות שנה הרמח"ל. רמח"ל החל בגיל צעיר, צעיר מידי לדעת חלק מחכמי איטליה, לפרסם רעיונות קבליים. התוצאה הייתה שחכמי ונציה רדפו אותו על פרסום כתביו. תקופה מסוימת הוא נלחם בהם, אך לבסוף  נאלץ לברוח מעירו, פאדובה באיטליה, ויצא למסע של גלות, עד שמצא את עצמו בעיר אמשטרדם בהולנד. רבני ונציה המשיכו לרדוף אותו גם בהיותו שם, והחליטו לשרוף את כתבי היד שלו – מפעל חייו. אלא שבשלב הזה, בהיותו מרוחק מאיטליה, רמח"ל אינו נלחם בהם עוד. הוא אינו שולח להם יותר אגרות וגם אינו מנסה להניא אותם מכוונתם. הוא מתפלא על מלחמתם בו. הוא אינו מבין את מטרתם ומעשיהם אינם נחשבים בעיניו. הוא יושב בשלווה באמשטרדם, חכמיה ואנשיה מחבבים אותו, ובאגרות שהוא כותב לרבו, רבי ישעיהו בסאן, ולתלמידיו באיטליה הוא מודה לה' על החסד שעשה עמו כשהביא אותו להולנד:
"הנה אני פה תודה לאל יושב בין החכמים בשלום ובמישור, וכולם מחבבים אותי, איש לא נעדר, בחסד אל עלי, ולמה עתה כל יום יגורו מלחמות על לא דבר? ולהבת לבם על דבר מה לוהט והולך? מה שאונם ומה סערם? על מה יתחרחרו וילכו, יתחרחרו ויסערו? חושבני שהם עצמם לא ידעו למה זה הבל יהבלו ויתעששו בקרבם בל ידעו מה" (אגרות רמח"ל, אגרת קלה).
רמח"ל מביע רגש של רחמים, על אותם חכמים מסכנים שמבזבזים את זמנם על עקרונות עקרים. אך כל זה מרוחק, אינו נוגע לו; שונה מאד מסליחה.
אם אפשר לדבר על יעד רגשי לנפגעים, זהו היעד. לא רגשות מרעילים מן העבר האחד, אך גם לא סליחה מן העבר השני, אלא חוסר עניין, מלווה בחמלה מרוחקת.

שלכם
אודי




יום שני, 2 בספטמבר 2013

ההסכם השני – אל תיקחו שום דבר באופן אישי

בס"ד                                                            כז באלול תשע"ג

אנחנו נתקלים בתגובות של אנשים כל הזמן.
בעקבות מחקר שעשתה ד"ר עירית נגבי על תגוביות (טוקבקים) רשת, היא כותבת:
"אל מול סיפורים קשים של אונס, בין שאושרו על-ידי בית-המשפט ובין שהיו עדיין בגדר כתב אישום או תלונה בלבד, תגובותיהם של הגולשים הן בלתי-נסבלות מבחינת הנאנסות. לדוגמה, מתוך 59 תגוביות על ידיעה בדבר ילדה בת אחת-עשרה שהתלוננה כי נאנסה, 28 תגוביות היו עוינות לילדה, ורק 11 תגוביות הפגינו כלפיה אמפתיה, חמלה ותמיכה. העובדות שהופיעו בכתבה, שהסתמכה על כתב האישום, היו שהנאשם יזם את ההיכרות עם הילדה, ומשנענתה לפניותיו ונפגשה עימו, אנס אותה פעמיים, בשתי פגישות שונות. בהתבסס על דיווח זה הפנו התגובנים אצבע מאשימה לא אל האנס, אשר לא נרתע מלבצע את זממו בילדה קטנה, אלא דווקא אל הילדה, על שהייתה טיפשה דייה להיפגש עם הנאשם פעם שנייה לאחר שכבר נאנסה על-ידיו. כמו-כן הופנתה ההאשמה אל הוריה של הילדה, אשר כשלו בשמירה עליה, ואל הנשים בכלל:
"זה החינוך שניכשל של החילונים. דור נאנס, הפקרות ההורים";
"בלי להקל בכך, מה עושה ילדה בת 11 עם אדם זר במכונית?";
"הורים זבל. חינוך על הפנים. לאן היגעתם?";
"בת 11 לבד כבר מחפשת";
"הערבוש לא אשם, פשוט בנות ישראל מקטנות כבר נהיות ייצאניות חובבות";
"הילדה מטומטמת וגם ההורים שלה";
"להעמיד לדין הוריה ואת העובדת הסוציאלית שטיפלה בה";
"שיסרסו נשים פדופיליות בעקירת רחם... מדובר בסך הכל בנערה ששכבה מרצונה עם הגבר...";
"להחמיר בעונש בפרט של נשים המתעללות בקטינים ואונסים אותם... נשים אלו הרסו כל חלקה טובה[.] מה הפלא שנערים גדלים להיות עבריינים".[1]
שוו בנפשכם מה הרגישה אותה ילדה קטנה בת אחת-עשרה שנאנסה אם חלילה עלה בדעתה לגלוש ולחפש מעט ניחומים מהגולשים על האירועים המזעזעים שעברה".
לא נדיר לשמוע מצד התוקף תגובות כמו: שקרנית, זו עלילה,,. " היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר" (הנשיא לשעבר קצב).
כאשר מדובר בקהילה סגורה, הנפגעים ישמעו תגובות כמו: "אף אחד לא יודע מה באמת היה שם". "כל אדם הוא בחזקת חף מפשע". "יש מי שמטפל בזה". וכדומה.
אם תקחו אישית את מגוון התגובות הללו, או אפילו רק חלק קטן מהן, אתם עלולים ללקות בהרעלה רגשית חמורה. כאן מגיע ההסכם השני שמציע דון מיגואל רואיס בספרו: ארבע ההסכמות. אתם לוקחים משהו באופן אישי כאשר אתם מסכימים עם הנאמר. ברגע שהסכמתם, הרעל זורם בכם. כשתחשבו על זה היטב, לקיחת דברים באופן אישי היא ביטוי לתפיסה של חשיבות עצמית שחורגת מפרופורציה. כשאנו לוקחים דברים באופן אישי אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהכול קשור בנו, בי.
קצת ענווה. שום דבר שאנשים עושים אינו נעשה בגללכם! הוא נעשה בגללם. הם חיים במציאות של עצמם, הם רואים את העולם באופן שונה לחלוטין מן האופן שבו אתם רואים אותו, והם מגיבים בהתאם לתפיסת המציאות שלהם ובעיקר, מכוח המצוקות הרגשיות שלהם. גם כאשר אחרים מעליבים אתכם באופן ישיר, אין לכך קשר אליכם. זה קשור לאמונות שלהם ולתחושות שלהם. הם מנסים להעביר אליכם את הרעל שבדעות האישיות שלהם. לקיחת דברים באופן אישי הופכת אתכם לטרף קל. אותם טורפים יכולים להרעיל אתכם בקלות, מפני שאתם לוקחים את הדברים באופן אישי. לעומת זאת אם אינכם לוקחים את האמירה הזו באופן אישי, אתם מחוסנים. החיסון הוא המתנה של ההסכם הזה.
היעד הרגשי של ההסכמה השנייה הוא להגיע למצב שבו לא חשוב לי מה חושבים עלי. אני לא לוקח דעות של אנשים עלי באופן אישי, לא כאשר הם מחמיאים לי, וגם לא כאשר הם מחווים עלי דעה שלילית.  אני יודע שכאשר הם מחמיאים לי זה מפני שהיה להם יום טוב. כאשר הם מנסים להעליב אותי זה מפני שהם לא מסתדרים עם עצמם. זה לגמרי שלהם, לא שלי. אם אנשים אומרים לכם עד כמה אתם נפלאים, הם לא אומרים את זה בגללכם. אתם יודעים שאתם נפלאים, אבל אין צורך להסתמך על דבריהם של אחרים בכדי להאמין בכך.
כשאנחנו רואים אנשים אחרים כמות שהם, בלי לקחת את דבריהם באופן אישי, אין מצב שניפגע ממה שהם אומרים או עושים. גם כאשר הם עומדים מולכם בבית המשפט ומשקרים במצח נחושה באמצעות עורך הדין שלהם, זה לא משהו אישי נגדכם. הם משקרים מפני שהם פוחדים. הם פוחדים לחשוף את הצד אפל שבהם, הם פוחדים שתגלו שכל מה שהם מפגינים כלפי חוץ הוא מצג שווא של אישיות חלולה. מכאיב להם להסיר את המסכה החברתית הזו, ולכן הם משקרים. אפשר לשים לב לכך שאנשים משקרים, אבל אין צורך לקחת את זה באופן אישי, מפני  שהם אינם עושים זאת בגללנו, אלא בגללם. התפיסה הזו עשויה לחסוך מכם כאב רגשי רב. בכלל, ההרגל לא לקחת שום דבר באופן אישי חוסך כאבים רבים בחייכם. אתם מחוסנים מפני הרעלה רגשית של החברה הסובבת. הקהילה יכולה לרכל עליכם כאוות נפשה. אתם מחוסנים. זה לא נוגע לכם.
כשאתם הופכים זאת להרגל, לא לקחת שום דבר באופן אישי הערכתכם העצמית נובעת מתוככם פנימה. אתם לחלוטין אינכם אחראים למה שאחרים אומרים או חושבים. את אחראים רק לעצמכם, וכך אתם הופכים להיות דומים לאותו אילן, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינן מזיזות אותו ממקומו.
שנה טובה ומבורכת לכולכם
שלכם
אודי



[1]           גלעד גרוסמן "אישום: תושב סילוואן התחזה ל'עמיר' – ואנס בת 11" וואלה 25.1.2011, תגוביות מס' 3, 4, 5, 6, 7, 21, 22, 29 ו-45, news.walla.co.il/?w=/10/1784557.