ניתוח מקרה – פרשת ההטרדות המיניות של הרב אבינר

תגובת החברה הדתית לסיקור של אלימות מינית בתוכה

ניתוח מקרה – פרשת ההטרדות המיניות של הרב אבינר

מבוא

סקירה הסטורית

תולדות מחקר הפגיעות המיניות רצופות בסיפורים על חוסר היכולת להכיל ולעכל את המידע שהתקבל. הנוירולוג הצרפתי ז'ן מרטן שרקו (Charcot) חקר בסוף המאה התשע-עשרה את ההפרעה הקרויה היסטריה. בין חסידיו היה פרויד, ששאף לחקור לא רק את הסימפטומים של ההסטריה, אלא גם את הגורמים לה. הסיפורים ששמע פרויד מן המטופלות שחקר חזרו על עצמם בווריאציה כזו או אחרת. המטופלות ספרו על תקיפה מינית, על התעללות מינית ועל גילוי עריות. פרויד המשיך לחקור זכרונות מוקדמים יותר ויותר של המטופלות שלו, זכרונות שהגיעו עד לתקופה מוקדמת בחייהן. בזכרונות הללו הלכו ונחשפו אירועי טראומה מן הילדות. בשנת 1896, בפרסום המכונה "האטיולוגיה של ההיסטריה", תיאור של 18 מקרים  שבהם טיפל, מעלה פרויד תזה לפיה "ביסוד כל מקרה של היסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות, אבל אפשר לשחזרם בעבודת הפסיכו-אנליזה, למרות השנים הרבות שעברו מאז" (הרמן, 2003).
לדעת הרמן התיאור הזה עדיין יכול לעמוד בתחרות עם תיאורים קליניים עדכניים של השפעות ההתעללות המינית בילדות. אולם לפרויד לא היה נוח עם המשמעות של תגליותיו. ההיסטריה הייתה נפוצה בין הנשים בנות חוגו בווינה. המסקנה המתבקשת היא שהתעללות מינית רווחת לא רק בין חלכאי פריז, אותם חקר בזמנו שרקו, אלא גם בקרב הבורגנות הווינאית. את המסקנה הזו הוא התקשה להכיל ולעכל.
הדיסוננס הקוגניטיבי הניע את פרויד לכפור בתיאוריה שלו עצמו אודות המקורות הטראומטיים של ההיסטריה (תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי הוצעה ב- 1957 על ידי הפסיכולוג החברתי ליאון פסטינגר ופרויד ככל הנראה לא היה מודע לעצמו בהקשר הזה). הנקודה שבה שינה את דעתו הייתה במקרה המפורסם של מטופלת בשם דורה. דורה הייתה נערה מתבגרת שאביה השתמש בה  לשם ניצול מיני, ושיתף באורגיה הזו את חבריו. באופן טבעי היא חשה זעם והשפלה. אולם פרויד סירב לתת לגיטימציה לרגשות האלה. במקום זאת חקר את תשוקותיה הארוטיות, מתוך הנחה שהיא נהנית מההתעללות. דורה הפסיקה את הטיפול, ופרויד, פירש זאת כרצון לנקום בו.
בתחילת המאה העשרים המסקנה שפרויד פרסם הייתה שהסיפורים של מטופלות על ניצול מיני אינם נכונים. הוא כותב: "לבסוף נאלצתי להכיר בכך שמעמדי הפיתוי האלה לא התרחשו מעולם, ולא היו אלא פנטסיות שהמציאו המטופלות שלי" (הרמן 2003).
מעבר לקונפליקט הפנימי שחווה פרויד, תגליתו, לפיה ניצול מיני בילדות הוא העומד בשורשה של ההיסטריה, נתקלה בתגובה של חוסר אמון מצד הקהילייה המדעית. למעשה הוא נודה מקצועית. פרסום "האטיולוגיה של ההיסטריה"  נתקל בשתיקה רועמת. בהתחשב בכך שפרויד ציפה לכך שהגילוי יביא לו תהילה מדעית,  זו הייתה כנראה תגובה שקשה היה לו לעמוד בה (הרמן 2003).
הרמן טוענת לדיסוננס נוסף שחווה פרויד. המקור הפוטנציאלי היחיד לתמיכה בתזה שלו הייתה התנועה הפמיניסטית, אולם תמיכה כזו איימה על התפיסות הפטריארכליות שלו. אפשר שזהו ניתוח מזווית פמיניסטית, אך בכל מקרה ברור שהקהילה המדעית הגברית חסרה את היכולת להכיל ולקבל את תגליותיו של פרויד, והוא עצמו היה חסר את האומץ, ואולי גם היכולת להגן על תגליתו.
מתקופתו של פרויד ועד לפני כארבעים שנה הסברה הרווחת הייתה שגילוי עריות בתוך המשפחה הוא תופעה נדירה, שרק אחת ל 1.1 מיליון נשים נופלת קרבן לה. בשלושים השנים האחרונות, עם התפתחות המחקר בנושא, התברר שהתופעה הרבה יותר נפוצה.

אחת לשבע נשים, בלי תלות במגזר

היום מוסכם  שמדובר בעניין שכיח למדי: אחת מבין שבע נשים בערך עברה התעללות מינית של גילוי עריות בתוך המשפחה בילדותה. ובכל זאת, גם עכשיו קיים גל השתקה כלפי הנושא, כתוצאה מחוסר הנכונות להכיר במציאות הקשה (זליגמן, 2008). בעדות מן השטח כותבת דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות בירושלים (גרוס, 2010):
"הייתי רוצה לספר לכם שאצלנו זה לא קורה; אצלנו אין ילדים שעוברים התעללות; אצלנו אין תקיפה מינית, אצלנו אין פגיעה מינית במשפחה. אבל כמנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות אני מתמודדת מדי יום עם האמת המרה, עם אינסוף סיפורים של כאב וייאוש
גם לאחר שמבינים שזה קורה אצלנו, במגזר הדתי, עדיין נוח לנו לחשוב שזה לא קורה ממש אצלי, בשכונה או ביישוב שלי, ולא אצל החברים שלי, או במשפחה המורחבת שלי. זה קורה אי-שם, בחלקים החלשים של החברה. אבל אנחנו במרכזי הסיוע, שמקבלים פניות מנשים וילדים בכל רחבי הארץ, יודעים היטב, שהנפגעות שלנו הן החברות וקרובות המשפחה של כל מי שקורא את החוברת הזאת. לכל אחד מאתנו יש חברה או בת משפחה או שכנה שעברה התעללות. אבל היא אינה מספרת את סיפורה, כי לספר זה מסוכן. חשיפת הסיפור תחריב הכול".
הדיווח הזה מגובה מחקרית. מחקר ראשון מסוגו התפרסם  בנובמבר 2007 בכתב העת Psychiatry
 (Friedman, Rosenbaum, Yehuda, Labinsky and Schmeidler, 2007). המחקר בדק הרגלים וגישות של נשים אורתודוקסיות נשואות ביחס למיניות, וכן את השאלה האם הן עברו התעללות מינית. את המחקר ערך צוות של נשות טיפול – פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שעובדות בבית החולים "הר סיני" בניו יורק. לדברי החוקרות, כל המערכות הדתיות אליהן פנו עורכות המחקר לצורך שיתוף פעולה הגיבו בסירוב. החוקרות מצאו דרך לעקוף את הסירוב. הן הפיצו את השאלונים במרפאות נשים, מקוואות, עזרת הנשים בבתי כנסת, עלונים וכן ברשת האינטרנט. 380 שאלונים מולאו. טווח גילאי הנשים58-19. מחציתן מגדירות את עצמן כחרדיות ומחציתן כדתיות מודרניות.
26% מן הנשאלות דווחו על פגיעות מיניות, כאשר 16% מהן דווחו על פגיעות בגיל 13 שנים ומטה. הייתה שכיחות גבוהה יותר של פגיעות בקרב נשים חרדיות מאשר בקרב הנשים הדתיות-מודרניות. המסקנה היא כי למרות החוקים הדתיים המגבילים יחסי מין בכלל למצבים מוגדרים (בתוך נישואין, לאחר טבילה במקווה) ועל אף היחס החמור של התורה וההלכה לגילוי עריות, עדיין שיעור הפגיעות המיניות באוכלוסייה הדתית דומה מאד לזה שבאוכלוסייה הלא דתית (אחת לארבע נשים). ממצא חשוב שני: רוב הפוגעים  הינם דמויות מוכרות. 30% קרובי משפחה ו40% ידידים, מה שאומר שהפוגעים אף הם נמנים על הסקטור הדתי.
הפרק הראשון יעסוק במאפיינים העיקריים של פגיעות מיניות והשלכותיהן. בפרק האחרון אנתח את תגובותיו של הציבור הדתי בכלל, ובתקשורת הפנימית בפרט, לסיקור של "מעריב" אודות הטרדות מיניות של הרב אבינר.

אלימות מינית – מאפיינים

שלושה חתכים של אלימות מינית

אלימות מינית ככלל היא ניצול של כוח שיש לתוקף כלפי הקרבן. הכוח עשוי להיות כוח פיסי, כוח סמכותי ועוד, אולם לעולם האלימות המינית כרוכה בהפעלת כוח כזה ואחר (בראונמילר, 1980). את האלימות המינית ניתן לחלק לשניים – בתוך המשפחה, ומחוץ לה. בהגדרה של פגיעה בתוך המשפחה נכללים קטגוריות שונות של פוגעים: אב, אח, דוד, קרוב משפחה אחר. מנתונים של מרכזי הסיוע עולה כי ב95% מהמקרים התוקף הוא גבר (גרוס, 2010). בדרך כלל בפגיעה בתוך המשפחה הקרבנות הן נערות צעירות, והפוגעים הם הגברים הקרובים אליהם קרבת משפחה (לומברוזו, 2010). לא נדירים המקרים שהנפגע על ידי התוקף הגבר הוא דווקא ילד (גרוס, 2010). נדירים המקרים שהתוקפת היא האם. זה מתרחש בעיקר כאשר אין גבר אחר בבית (גרוס, 2010) הפגיעה בתוך המשפחה עשויה להיות מבוססת על כוח, כמו גם על הפעלת מניפולציות רגשיות. בן המשפחה הפוגע מנצל את הקשר הרגשי של הנפגע/ת כלפיו, ומניח על סמך זה שהפגיעה תישאר בגדר סוד  (לומברוזו, 2010). אלמנט הסודיות מקשה לאמוד את שכיחות הפגיעות המיניות בתוך המשפחה. הערכה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מדברת על אחת משבע נשים שעברו התעללות בתוך המשפחה, ואחד מכל 11 גברים שנפגעו מינית בתוך המשפחה. יש הסבורים שהנתונים הללו הם תמונה חלקית בלבד, בגלל תופעת ההשתקה של הפגיעות המיניות בכלל, ואלו שבתוך המשפחה בפרט (לומברוזו, 2010).
 קיים גם מגוון פגיעות מחוץ למשפחה – אונס או ניסיון לאונס, מעשה סדום, תקיפה קבוצתית, מעשה מגונה, הטרדה מינית וחשיפה לפורנוגרפיה. מנתונים שנמסרו על ידי מרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית (איגוד מרכזי הסיוע, 2012) בנוגע לנתונים שנאספו בשנת 2011 עולה כי מסך 8,000 פניות חדשות שהגיעו למרכזי הסיוע בשנה זו, 41% היו בהקשר של אונס, ניסיון לאונס ומעשה סדום, ואילו 25% אחרים היו בהקשר לפגיעות מיניות שנעשו בתוך המשפחה.
חתך נוסף הוא עבירות מין המבוצעות על ידי קטינים. בשנת 2011 נפתחו במשטרת ישראל כ-4,500 תיקים על עבירות מין. מתוכם, בחמישית מהמקרים, מבצע העבירה היה קטין (זקן, 2012). עד שנות השבעים, קטינים פוגעים מינית לא נתפסו חברתית כמבצעי עבירה. ההתנהגות הפוגענית נתפסה כ"סקרנות ילדותית". אולם כיום מקובל לראות גם בקטינים מבצעי עבירה לכל דבר. במחקרים שנעשו בארה"ב נמצא שכחמישית מכלל הפוגעים מינית הם קטינים. חצי מהבגירים הפוגעים מינית דווחו שהחלו בפגיעה במהלך גיל ההתבגרות, כלומר, בהיותם קטינים. כאשר אנחנו מתייחסים לפגיעות בילדים מתחת לגיל 12 מתברר שכ 60% מהפגיעות נעשות על ידי קטינים. גיל ההתחלה של האלימות המינית עשוי להיות עוד לפני גיל 12. רוב בני הנוער הפוגעים מתחילים לתקוף מינית בטרם הגיעם לגיל 15 (בן-אמיתי, 2007). על אף שבשנים האחרונות נכתב הרבה על החתך הזה, הוא אינו רלוונטי לעבודה זו בגלל סעיף 70 לחוק בתי המשפט, האוסר פרסום פרטיו של קטין החשוד בעבירה, אינו מאפשר לתקשורת לסקר אירועים אלו.

שיעור המורשעים

כשאנחנו בוחנים את הנתונים הנמסרים על ידי משטרת ישראל (זקן, ויסברג 2012) בהשוואה לאלו הנמסרים על ידי פרקליטות המדינה (טנא, 2012)  קל לראות שלאורך ההליך הפלילי המספרים הולכים ויורדים. בשנת 2011 לדוגמה, נפתחו במשטרה בסך הכול 4563 תיקים על עבירות מין. בין 68% ל 75% מהם נסגרו. חציים מחוסר ראיות, רבע מהם, מפני שהעבריין לא נודע, ואחרים בעילות שונות (טנא, 2012). באותה שנה הוגשו נפתחו בפרקליטות רק 2877 תיקים (זקן ויסברג, 2012). חלק גדול מן התיקים נסגר אם כן עוד בטרם יגיע לפרקליטות. מספר כתבי האישום שהוגש על ידי הפרקליטות בשנת 2011 נמוך עוד יותר – רק ב577 תיקים הוגש כתב אישום בשנה זו (זקן וייסברג 2012). יש לסייג ולומר שחלק מן התיקים שבהם הוגש כתב אישום בשנת 2011 נפתחו במשטרה בשנים קודמות.
יש לזכור שהתיקים שנפתחו במשטרה הם רק חלק מכלל אלו שדווחו על העבירה. מנתונים שמפרסמים מרכזי הסיוע  מתברר כי באותה שנה, שנת 2011 הגיעו 8,000 תלונות חדשות, מתוכן רק כחמישית בקשו מידע על ההליך הפלילי, ורק כ17% פנו להליך הפלילי בעקבות המרכזים. אם ניקח את השיעור הזה כמדגם מייצג פירוש הדבר הוא שרק כ 17% מהנפגעים פונים להליך הפלילי, כך שבגין תלונתם נפתח תיק במשטרה. אם ניקח בחשבון שחלק מהנשים והילדים הנפגעים אינם מדווחים לאיש על הפגיעה, שיעור הפונים להליך הפלילי נמוך עוד יותר. מכלל התיקים הנפתחים במשטרה מוגשים כתבי אישום רק ב- 12% מן המקרים. ניתן להעריך אפוא כי רק ב- 2%-1% מן התיקים מוגש כתב אישום. חלק מהתיקים מסתיימים בעסקת טיעון, כך שהרשעה ממשית מושגת בשיעור קטן עוד יותר. סדר הגודל הזה תואם מחקרים קודמים (Russell, 1984; Koss, 1987) לפיהם רק 10%-8% מן הנאנסות מתלוננות על האונס, ורק 1% מהאנסים מורשעים לבסוף ויושבים במאסר (הרמן 2003).

הקושי להגיע להרשעה בעבירות מין

קיימים מספר קשיים מרכזיים להגיע להרשעה בעבירות מין. הקושי הראשון נובע מכך שמדובר בעבירה שמעצם אופיה נעשית במחשכים. פירוש הדבר שכמעט תמיד מדובר במלה של המתלוננים מול זו של התוקף. גם אם הוכח שהיה מגע מיני, פעמים רבות עדיין יש להוכיח כי הוא נעשה שלא בהסכמה. הוכחה כזו אפשרית רק במקרים שבהם היו עדים לתקיפה, או שהיא במקרה צולמה (דדיה ודרויאן, 2001).
קושי שני הוא האופי של המערכת המשפטית בדין הפלילי. המערכת מחפשת ראיות. היא אינה ערוכה להתמודד עם צרכים של נפגעות ונפגעי טראומה. גם ההפך נכון. נפגעי הטראומה מתקשים לדבר בשפה המשפטית היבשה (דדיה ודרויאן, 2001). עורכי דינו של הנאשם מטילים את האשמה על הקרבן, במטרה ליצור בלב השופט או המושבעים ספק שיספיק לזכות את הנאשם. מחקרים מראים שהקרבנות חווים את החקירה כ"אונס משני" (Campbell, 2011). יש הטוענים כי האונס המשני הוא תוצר של שיטת המשפט האדברסרית הנהוגה בישראל (דידיה, דרויאן, 2001). ואכן, גם הרמן (2003) הטוענת שמערכת המשפט היא סביבה עוינת עבור קורבנות האונס, עוסקת בשיטת המשפט האמריקנית, שהיא השיטה האדברסרית. בעוד שבשיטה האינקוויזיטורית, התובעים באים מתוך גישה שבה הם מסייעים לבית המשפט לחקור את האמת, בשיטה האדברסרית יש לאמת חשיבות משנית. השאלה העומדת לדיון היא איזה מן הצדדים יגבר ביכולתו להפגין את חוזק ראיותיו (דדיה, דרויאן, 2001). כתוצאה מהיותו של בית המשפט סביבה עוינת, וכתוצאה מהיותם של קורבנות התקיפה המינית מוחלשים,  בוחרים רובם להימנע מלהגיש תלונה רשמית (הרמן 2003).
קושי שלישי הוא הצורך של קרבנות התקיפה המינית בשמירת הסוד. סוד ההתעללות המינית או האונס נשמר לעתים במשך שנים ארוכות. כאשר התלונה כבר מוגשת, היא מכונה בלשון המשפטית "תלונה כבושה". לא זו בלבד שהיא מעוררת חוסר אמון (היכן היית עד עתה?), אלא שלעתים כבר לא ניתן להתלונן על העבירה עקב התיישנותה (דדיה, דרויאן 2001).
קושי נוסף, שהיה קיים בעבר וכיום תוקן, לפחות בחוק הישראלי, הוא הנורמה המשפטית לפיה רק אם התוקף משתמש בכוח קיצוני, המעשה מוגדר אונס. מסתבר שבכדי להפחיד אישה כך שתיכנע לתוקף אין צורך להשתמש בכוח קיצוני. די בהפעלת כוח מתון (הרמן, 2003). יתר על כן, ככל שהתוקף מוכר יותר לאשה, רמת הכוח שתידרש בכדי לטעון אונס, גבוהה יותר. מאחר שרוב מעשי האונס נעשים על ידי אנשים המוכרים לנאנסת, הם אינם מוכרים בחוק כמעשים פליליים. בישראל, נוסח חוק עבירת האינוס לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין מוגדרת היה זה:
"הבועל אשה –
(1)      שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האשה או כלפי זולתה;
(2)      בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;
(3)      כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או
(4)      תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, מצב אחר המונע ממנה התנגדות או היותה חולת נפש או לקויה בשכלה;
הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים".
בערעור פלילי 7296/07 איתן תורן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 עומד השופט מלצר על משמעותו של תיקון 61 לחוק, שהתקבל ב-12.6.2001:
"עבירת האינוס מעוגנת, כידוע, בסעיף 345 (א) לחוק ונביא להלן את החלופות הרלבנטיות לענייננו:
'(א) הבועל אשה –
(1) שלא בהסכמתה החופשית;
(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית; הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים'.
תיקון 61 ערך שני שינויים בסיסיים בנוסח סעיף עבירת האינוס:
הראשון והמרכזי שבהם,  התבצע בסעיף 345 (א) (1)  לחוק, אשר ביטל בעבירת האונס את הדרישה שהייתה קיימת בעבר לשימוש בכוח, הפעלת אמצעי לחץ, או איום. השני – התבצע בסייפא של סעיף 345 (א) (4)  לחוק – שם הוחלפה הדרישה כי האישה תימצא ב'מצב המונע התנגדות', לדרישה נוקשה פחות: 'מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית'. שינויים אלו העבירו,  הלכה למעשה,  את מרכז הכובד לעבר אי-הסכמתה החופשית של האישה למעשה הבעילה".

ניתוח מקרה – פרשת הרב אבינר

רקע

הרב אבינר נחשב לאחד מבכירי הרבנים במגזר הדתי-לאומי. יש לו בולטות רבה בתקשורת המגזרית. עלון הבית שלו הוא העלון "באהבה ובאמונה", היוצא בהוצאת "מכון מאיר", מכון ללימוד תורה המיועד לבעלי תשובה. בנוסף, אין כמעט עלון בית כנסת אחד שהוא אינו מופיע בו, אם ככותב מאמרי דעה, ואם כעונה לתשובות באמצעות מסרונים. כתיבתו היא בסגנון מניפולטיבי, תוך שהוא מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים".
את כתבת התחקיר אודותיו פרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" בשנת 2002 העיתונאי החוקר קלמן ליבסקינד. על הרקע לאירועים המתוארים בכתבה ראיינתי גם את המוטרדות עצמן. באופן כללי מדובר ברב שיש סביבו תופעה של נשים הנכרכות אחריו בצורה חריגה. אשת ציבור המכירה אותו הגדירה אותו כ"מניפולטור ענק, המשחק ברגשותיהן של נשים. מי שאינה  חזקה באופן יוצא דופן, נמצאת במשך הקשר איתו במצב של סיכון". באמצעות מניפולציות רגשיות הוא יוצר תלות רגשית בו, כתחליף לבן זוג. לחלק מהנשים המוטרדות נגרמה טראומה קשה כתוצאה מהקשר הרגשי הזה, שגרמה להן למחשבות אובדניות. יש מי שהתגרשה בעקבות הקשר איתו, ואחרות לא נישאו בגלל חוסר הפניות הרגשית שגרם להן הקשר אליו. בכתבה טוענות שתי נשים כי לרב אבינר דפוסי התנהגות פוגעניים כלפי הנשים הבאות אליו להתייעץ. הן מפרטות שורה של התנהגויות שאינן סבירות בנסיבות של רב המייעץ לנשים דתיות, שחלקן נשואות. קלמן ליבסקינד עימת את הרב אבינר עם הטענות. הלה הודה ברוב העובדות, אך טען שמצדו לא הייתה כל כוונה מינית. לטענתו זוהי פרשנות מעוותת של שתי הנשים, ולאור העובדה שמתוך מאות הנשים שלהן הוא מייעץ, רק שתיים התלוננו, כנראה זוהי תחושה סובייקטיבית שלהן. בכל מקרה, בעת שהתרחשה הפרשה, לא היה בה משום עבירה פלילית, שכן תיקון 3 (א) (6) (ז) לחוק ההטרדה המינית, לפיו הצעות לאדם תוך ניצול יחסי מרות או תלות במסגרת הדרכה או ייעוץ של כהן דת תחשב הטרדה מינית, התקבל רק בשנת , 2010, שמונה שנים לאחר פרסום הכתבה. לכן לא מצא היועץ המשפטי לממשלה דאז מקום להגיש כתב אישום נגד אבינר.
הכתבה יצרה, או אולי הייתה זרז ליצירת "פאניקה מוסרית" בהקשר של רבני הציונות הדתית. שלא כמו בפרשת האונס בשומרת, שם התקשורת הכללית הרבתה לדון בפרשה בעוד התקשורת הפנים קיבוצית כמעט ולא הזכירה אותה (שוהם, 2006), בפרשת אבינר, מלבד הכתבה של קלמן ליבסקינד, התקשורת הכללית מיעטה לדון בפרשה, בעוד התקשורת הפנים מגזרית הפעילה את כל הכלים שברשותה בכדי להשתיק את מה שעלה בה.
בעקבות פרסום הכתבה פורסמה עצומת רבנים המביעים תמיכה ברב אבינר וחוסר אמון בפרסום. בין החתומים הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב שאר ישוב כהן, הרב הראשי של חיפה, הרב יעקב אריאל, הרב של רמת גן, ועוד. בסך הכול חתמו על העצומה יותר מ-120 רבנים. בעקבות העצומה באה קריאה באמצעות כרוז, לחרם על העיתון "מעריב", ואכן למשך תקופה מסוימת בעלי מכולת במגזר לא מכרו את העיתון.  על פי התגובה של העיתון נראה שהחרם נחל הצלחה, לפחות חלקית. בישוב בית-אל, שם התגוררה אחת המוטרדות, ושם מכהן אבינר כרב הישוב, הופץ כרוז הקורא לתושבים להחרים את המתלוננת ולנתק ממנה מגע. נכתב גם כי "התושבים מגנים מכל וכול את המשמיצה" (www.kipa.co.il/now/40389.html).
אמנם העיתון לא חזר בו מהתחקיר של קלמן ליבסקינד אולם שבוע מיום פרסום הכתבה על שער מוסף "סופשבוע" פרסם העיתון בהבלטה ובאהדה את תגובת הרב אבינר, שהכחיש את כל האמור בה. הוא גם טען שהכתבה התקבלה  בחוסר אמון מוחלט בקרב הציבור הדתי. לתחקיר של ליבסקינד לא הייתה אף כתבת המשך אחת התומכת בו. כעבור שבוע נוסף דיווח העיתון לקוראיו, על פני חצי עמוד, כי העורך הראשי קיבל את מקורבי הרב לפגישה, ובה הבטיח, שאת הטענות שעלו בתחקיר יבדקו "אנשי מקצוע חיצוניים ואובייקטיבים".  מאז לא גיבה העיתון את התחקיר (עמיאור, 2003).  
בהמשך התרחשה סאגה משפטית בין אחת המוטרדות לבין אבינר. הראשונה תבעה את אבינר ל"דין תורה" בערכאות שונות, אולם כל הערכאות שבהן נידונו דבריה הם הוגדרו כ"השמצה חסרת שחר". זאת מבלי שבתי הדין השונים יתנו לה בכלל את רשות הדיבור. למעשה בתי הדין צידדו ברב אבינר במעמד צד אחד. במהלך הדיון נמשך ההטרדה וההשפלה של אחת המוטרדות. בא כוחו של אבינר טען בשמו: "למה לומר למערערת 'נסיכתי' ולא לדבר על השדיים שלה? למה לנשק את מצחה אחרי תחיית המתים במקום לדבר על פטמותיה". כאשר בעלה של המוטרדת טען שאבינר ממשיך בהטרדותיו במשפט, השיב בא כוחו: "המבקש... בוכה בדמעות שליש ומוצא עצמו מוטרד מינית ממשחק מלים על גבי פטמותיה של המבקשת שבא לעולם בשל העלילות והכזבים שהזוג הזה הביא לעולם. אין ספק כי התגובה הזו היא מינורית ביחס למעשה הנפשע שעשו". אב בית הדין הגדול, ש"זיכה" את הרב אבינר היה הרב מצגר, המקיים תקשורת סימביוטית עם הרב אבינר. כך לדוגמה דברים שהשמיע הרב מצגר, שהוזמן לישיבת "עטרת כהנים" של הרב אבינר ("סרוגים", 2012): "דעו לכם שגם לציונות הדתית, יש גם אנשים שהם גדולים ומצטנעים וגדלותם נמצאת בבית המדרש הזה. הרב אבינר זה אחד מסגני הרב אלישיב" ("סרוגים", 2013). בתודעה הציבורית המגזרית נתפסת התלונה נגד הרב אבינר כתלונת שווא.

השיטה

מטרת הניתוח היא לבחון את הדיווחים בתקשורת הפנימית של המגזר הדתי-לאומי, בנושא ההטרדות המיניות של הרב אבינר ואת תוצאותיהם. במסגרת הניתוח נבחנו ההיבטים הבאים:
א.                  הדיווח התקשורתי של הזרם המרכזי בתקשורת הפנימית בכלל, וההתייחסות של הרב אבינר עצמו באתר "כיפה" בפרט.
ב.                   הדיווח התקשורתי של זרמים נוספים בתקשורת הפנימית.
ג.                      התגובה החברתית במגזר הדתי-לאומי לפרשה.
ד.                   התודעה שנצרבה בזיכרון הציבורי בסופה של הפרשה.
בסיקור התקשורתי נבחנו ההיבטים הבאים: כתיבת הכותרות, ניתוח תוכן, דימויים. לתגובתו של הרב אבינר באתר "כיפה" נעשה ניתוח שיח באמצעים לשוניים (נספח).
המקורות לעבודה זו היו הכתבה של קלמן ליבסקינד מתאריך 1.11.2002, וכתבות נוספות שהתפרסמו בעטיה, לפניה ולאחריה בתקשורת הפנימית של המגזר הדתי לאומי, או על ידי כתבי נישה כמו נדב שרגאי (ישראל היום) ועידן יוסף (news1) שמביאים את החדשות הפנימיות של המגזר לתקשורת הכללית. בנוסף, נאספו מידע ומסמכים גם מן המוטרדות עצמן ודיווחים ממי שניסו להשמיע קולות אחרים מאשר השיח המרכזי במגזר.

היחס אל הפרשה בתקשורת

את ניתוח הממצאים אציג בטבלה, כאשר בטור האחד יוגדר מרכיב התגובה, ובטור השני הדוגמאות.
לוח  1 – דוגמאות מאמצעי התקשורת הכללית והסקטוריאלית
1.                    כותרות סנסציוניות תוך דימויים מן הגלות
"עלילת דם על הרב אבינר" ("כיפה", 2002)
"נבלה נעשתה בישראל" (עצומת רבנים, 2002)
"'עלילת דם' במאה העשרים ואחת" (אלתמן, 2002)
2.                    התבטלות כלפי רבנים, מכוח היותם רבנים.
"שלום לרב שמועה המתפשטת כאש בשדה קוצים היא שב"סופשבוע" של העיתון "מעריב" תתפרסם כתבה השופכת את דמו של הרב אבינר. יש שתי נשים המאשימות אותו בהטרדה מינית. אני שואל דחוף – מה המסר שצריך להגיד לתלמידים שלנו מחר"?  (שואל, 2002).
3.                    הצגת הדברים כאילו הם נגד רבנים
"תקפו את הרבנים שעומדים אחריהם ועכשיו תוקפים את הרב אבינר הוא אחד מנושאי דגלם" (אליהו, 2002).
4.                    הצגת הדברים כאילו הם נגד התנחלות ואהבת הארץ.
"לדעתי הפרסום המסיבי בעיתונות בא להכות את המתנחלים שכל כך הרבה רפש הושלך עליהם בזמן האחרון. תקפו את הנוער הנפלא, תקפו את המתנחלים. תקפו את הרבנים שעומדים אחריהם ועכשיו תוקפים את הרב אבינר הוא אחד מנושאי דגלם. לכן הפרסום המסיבי. לסיכום. זה עוד ניסיון לאוהבי ארץ ישראל" (אליהו, 2002).
5.                    גיוס הלכות "לשון הרע" להשתקת המתלוננות.
"הדבר השני שחשוב לציין כי אם נאמין לכל מי שאומר "לעז" בלי הוכחה - לא הנחת חיים לכל בריה. היו כל כך הרבה פעמים שהעלילו על רבנים דברים בעניינים כאלו והדומים להם והתברר שהכול שקר" (אליהו, 2002).
"קודם כל אסור להאמין ללשון הרע - אפילו אם הוא עסיסי. מה לעשות שלשון הרע זה נורא נורא מתוק. אבל זה אסור. מכאן צריך ללמוד לא להאמין לעיתונות בעיניים עיוורות. כל כך הרבה פעמים היא טעתה בדברים הללו. למה? כי מאמינה לכל מוציא שם רע. לנו יש כללים אחרים למי מותר להאמין" (אליהו, 2002).
6.                    אימוץ תרבות הפאשקעווילים.

 (מעריב, 2002)
7.                    שימוש בסמכות הרבנית, גם בנושאים שרבנים אינם מוכשרים מקצועית לטפל בהם.
"זה נכון - הכתבה עומדת להתפרסם ביום שישי במעריב. במקביל לפרסום הכתבה יצא מכתב של מורי ורבי, אבי הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א והרה"ג אברהם שפירא שליט"א ראש ישיבת מרכז הרב. שמודיעים בריש גלי כי הם דוחים את הפרסום, אין להם בו אמון וכדומה. למכתב זה יצורפו שמות גדולי הרבנים מהארץ ומהעולם שיתנו כוח לדחות את הלשון הרע המכוער הזה. רבנים שרוצים להצטרף לקריאה יכולים להצטרף כאן. ואני אעביר את שמותיהם למי שמכין את המכתב "(אליהו, 2002).
"לפני קצת יותר משבע שנים פרסמתי במעריב תחקיר גדול בעניינו של הרב שלמה אבינר, מחשובי הרבנים בציונית הדתית. הפרסום עורר סערה עצומה בציבור הדתי-לאומי. כמעט כל רבני המגזר, בוודאי הבכירים שבהם, יצאו אז למלחמת חורמה. לא נגד הרב. נגד מעריב, נגדי ונגד הנשים שהעזו לספר מה עברו. כ-70 רבנים שלא ידעו על הפרשה דבר וחצי דבר, מיהרו לחתום על פשקווילים בוטים. הם ידעו להכריז שהכל שקר וכזב עוד בטרם הספיקו לקרוא את התחקיר.
זאת הייתה שעתה העגומה של הציונות הדתית. לא משום הפרשה עצמה, שלא אגע בה כאן. אלא משום העובדה שעשרות מנהיגים, שציבור אדיר וחשוב שותה בצמא את דבריהם, הסכימו להתגייס למלחמה, בלי שהיה להם מושג ירוק על מה הם מדברים. איש מהם לא ראה בעיה לחתום על עצומה הקובעת חד-משמעית שכל הטענות נגד הרב שקריות, בלי שטרחו לברר אם הרב עצמו טען את זה. והוא לא". (ליבסקינד, 2010).
8.                    הכחשה ומזעור
"הדבר הראשון והמרכזי שצריך לדעת הוא שאם שתי הנשים המעלילות היו אמיתיות - הייתה להן אפשרות להביא את טענותיהן לדין תורה לפני רבנים גדולים מאוד. הציעו להן את הדבר והן לא עשו כך. אינני רוצה לפרסם מה אני חושב על המניע של הנשים - לדעתי תשמע מהר מאוד את התנצלותן ברבים. רק להזכירך כי לפני זמן קצר מאוד פסק בית המשפט המחוזי בדרום על כמה נשים שהעלילו עלילה דומה על הרב איפרגן. הנשים הללו סיפרו כי מישהו דירבן אותן להעליל את העלילה הזו. ועכשיו הן מפחדות מאלוקים וחוזרות בהן" (אליהו, 2002)
"התפרסמה עלי בעיתון כתבה מכפישה, כל מיני טענות ישנות, שכבר נבדקו בעבר על ידי רבנים ואישי ציבור, נמצאו חסרות שחר, וכולן שקרים ודמיונות של שתי נשים, בשעה שהיו במשבר נפשי קשה, ופירשו באופן מעוות דברי סעד ועידוד שנתתי להן" (אבינר, 2002).
9.                    הוקעת המתלוננות כמעלילות.
"אני מברך מכאן את הרב שלמה אבינר שהקב"ה יתן בלב כולנו לא להאמין ללשון הרע המכוער הזה. ומברך שהנשים המעלילות יחזרו בהן במהרה. ומברך שהקב"ה יתן לו כוח לרב לעמוד בניסיון קשה זה - אנחנו אחריו. אמן" (אליהו, 2002).
"אחרי עינוי דין שנמשך כשמונה שנים, מאז פרסם כתב מעריב קלמן ליבסקינד את העלילה המינית על הרב שלמה אבינר, מראשי רבני הציונות הדתית, קבע בית הדין הרבני העליון כי הרב אבינר, המשמש כראש ישיבת עטרת ירושלים ורב הישוב בית אל  צח כשלג" (יוסף, 2010).
10.              חרמות
"התחקיר עורר באותה תקופה סערה משמעותית במגזר הדתי לאומי, כשבבית אל, מקום מגוריה של אחת המתלוננות ומוקד הנהגתו של הרב אבינר, הופץ כרוז הקורא לתושבים לנתק מגע עם המתלוננת, בו נכתב כי ביישוב "מגנים מכל וכל את המשמיצה". כרוז אחר שהופץ בזמנו קרא לחרם על העיתון "מעריב", בו פורסם התחקיר על ידי העיתונאי קלמן ליבסקינד ולמשך תקופה החליטו עשרות בעלי מכולות להפסיק למכור את 'מעריב' בדוכניהם" (פולק, 2010).
"אנו פועלים עתה מכוחו של האנושיות, המוסר, החמלה והצדק, וניצבים כולנו מאחורי צדקותו של הרב אבינר, והבנתנו את זכותו הגדולה בהיותו חלוץ לפני המחנה העוסק בתיקון שברי משפחות רבות. צריך לפעול כדי לתקן את השברים, אולי להעניש את "מעריב" בעונש כלכלי, ולעשות כל דבר כדי לחזק את יסודות אמונתינו בטהרה ובצניעות בישראל". (שרלו, 2002).
11.              הצגת חוסר האמון למתלוננות כמצווה וכ"עמידה בניסיון"
"הדבר השלישי שצריך לחשוב הוא מה אתה היית רוצה שיחשבו עליך חבריך או אחרים אם ח"ו מישהו יעליל עליך עלילה שכזו? זה שעת המבחן של 'ואהבת לרעך כמוך'" (אליהו, 2002).
"צריכים להיות גיבורים, לא להיסחף אחרי הרעל הזה. מי מהתלמידים שרוצה להיות "גיבור" - שלא ידבר על זה כלל. מי מהם שרוצה יותר - שלא יתן לזה מקום במחשבתו כלל" (אליהו, 2002).
12.              דיסאינפורמציה
"נדב שרגאי הזכיר ב'ישראל היום' כמה דוגמאות לפרשות קודמות, ובין היתר כתב על סיפור שפורסם בזמנו במעריב על ידי קלמן ליבסקינד: 'הפרסומים העיתונאיים על תלונות נגד הרב אבינר, שהתבררו ככוזבות. חקירת משטרה זיכתה את הרב אבינר לחלוטין ועיתון מעריב שכתב על הנושא פרסם התנצלות גורפת'. הלו? אפילו הרב אבינר לא טען שהתלונות אינן נכונות, (למעט אירוע אחד בודד), עיתון מעריב לא פרסם שום התנצלות והיועץ המשפטי לממשלה קבע בשעתו כי רב שמדבר בצורה כזו עם נשים לא מבצע עבירה פלילית ולכן אין מקום לחקירת משטרה, אלא שגם מעריב לא טען בשום שלב שמדובר בעבירה פלילית" (nrg, 2010).
"טחנות הצדק טוחנות לאט: שמונה שנים לאחר כתבת התחקיר ב"מעריב" אשר שפכה את דמו של הרב שלמה אבינר בטענה כי הטריד מינית מתלוננת אשר פנתה אליו בשאלה הלכתית, תוקף בית הדין הרבני הגדול את המתלוננת וקובע כי הרב אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים ורבה של בית אל - חף מפשע ונקי מכל רבב" (פולק, 2010).
"כבר עם פרסום התחקיר, דן בית הדין הרבני האזורי בירושלים בטענת המתלוננת וקבע כי מדובר בעלילה נגד הרב אבינר. מאוחר יותר, בחרה המתלוננת לערער על החלטת בית הדין ולפנות לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, אשר החליט לאמץ את ההחלטה הקודמת, לתקוף בחריפות את המתלוננת ולתבוע פרסום התנצלות מהרב" (פולק, 2010).
"... "קבע בית הדין הרבני העליון כי הרב אבינר, המשמש כראש ישיבת עטרת ירושלים ורב הישוב בית אל  צח כשלג (יוסף, 2010).
"בפסק הדין שהגיע לידי 'ישראל היום' ומתפרסם לראשונה דוחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, תוקף בחריפות את המתלוננת ואף תובע לפרסם התנצלות מהרב. בפסק הדין נכתב 'בבואנו לדון בין גרסתה של המערערת לכל אותם דברים ומעשים להסברו של המשיב (אבינר) יש לדחותה מכל וכל, ולראותם כדברי השמצה זדוניים'". (יוסף, 2010).
"ככה יעשה לרב" "רבנים ימנים קיצונים סימנו אותו ואתר אינטרנט הוקם כדי להכפישו, החודש, שמונה שנים אחרי התפוצצות הפרשה שבה נטען נגדו שהטריד מינית, הסתיים מאבקו בהחלטה שמדובר ב"השמצה זדונית". בראיון ראשון ובלעדי הוא מבהיר שאינו כועס אבל מתקשה לסלוח". (גינוסר, 2010)
13.              הסברים פסיכולוגיים ל"עלילה"
"פסיכולוג, המכיר את הרב אבינר היטב, אמר השבוע ששתי הנשים שטפלו על הרב את ההאשמות הדמיוניות המתפרסמות ב"מעריב" לוקות כפי הנראה בתסמונת מוכרת בספרות הפסיכולוגית המקצועית. במקרים כאלה מפתח מטופל יחסי תלות ואהבה-שנאה כלפי המטפל, וכשאינו מקבל את תשומת הלב המלאה והבלתי-הגיונית שלה הוא מצפה הוא יוצא לנקום במטפל ולהרוס אותו. זה קורה לרופאים, לפסיכולוגים, לרבנים וגם לסתם מפורסמים שאנשים מעריצים אותם עד כדי פיתוח תסמונת כזאת. הזמר ג'ון לנון, למשל, נרצח בידי מעריץ מושבע שלו שרצה את תשומת ליבו, וכשראה שאין לו סיכוי לקבלה - יצא להשיג אותה בכל דרך שיכל, אפילו ע"י רציחת מושא הערצתו" (אלון, 2002).
"קשה להתעלם מההשערה הפסיכולוגית כי הרב אבינר מתייחס אמנם לסיקורה התקשורתי של פרשת קצב, אך בתוך תוכו חוזר הוא לפצע הפתוח והמדמם בדמות תחקירו של ליבסקינד אודותיו (פריידן, 2011).
14.              התייחסות למגזר כולו כמותקף.
"הציבור הדתי-לאומי אינו מטייח פגיעה אמיתית בנשים, ואילו היה מדובר כאן בהטרדה מינית ובניצול וכו' וכו' היו הרבנים והציבור מתייחסים לכך במלוא החומרה" (אלון, 2002)
"לדעתי הפרסום המסיבי בעיתונות בא להכות את המתנחלים שכל כך הרבה רפש הושלך עליהם בזמן האחרון. תקפו את הנוער הנפלא, תקפו את המתנחלים. תקפו את הרבנים שעומדים אחריהם ועכשיו תוקפים את הרב אבינר הוא אחד מנושאי דגלם. לכן הפרסום המסיבי" (אליהו, 2002).
..."הרב אבינר! הוא מורה הדרך, ה"אבא הרוחני" של כולנו. של כל הדור הצעיר, החבר'ה שלומדים בישיבות תיכוניות ואולפנות, החבר'ה שהולכים לבני עקיבא. את ההדרכות, העצות והתורה שלו כולנו שתינו ושותים בצמא בכל הנושאים ממש: באמונה ובעבודת השם, בצניעות ובבניין הנפש, ביחס למדינה ולתקופה, ובהתמודדות עם כל המאורעות של הזמן האחרון, ובמה לא. אם לא הוא, מה היינו עושים? ולכן כשפוגעים בצורה כזו ב'אבא' שלך, במי שאתה חייב לו כל כך הרבה, אתה לא יכול לשתוק. ובאמת זו לא פגיעה רק בו, כאדם פרטי, אלא בעצם בכל מה שהוא מסמל, בכל הערכים שהוא מייצג, בכל העולם הרוחני שהוא בא ממנו. זו פגיעה בכולנו, ובכל מה שאנו מאמינים בו. ועל זה בוודאי שאיננו יכולים לעבור לסדר היום".
15.              קולות אחרים.
"לפני כשבועיים התקשרה אלי אחת משתי הנשים שהתלוננו כנגד הרב שלמה אבינר....היא ביקשה שאכתוב על מסכת ההשפלות שהיו מנת חלקה מאז. מיד עם פרסום הכתבה פורסמו מודעות בעיתונים ונתלו ברחבי הארץ כרזות, עליהן חתומים רבנים רבים ומרכזיים בציונות הדתית... למרות שאף לא אחד מהרבנים טרח לברר את העובדות לאשורן... היא רוצה להוכיח כי טענותיה מעולם לא נבדקו ברצינות הראויה. היא מנסה למחות כנגד השתקה גורפת של כל ניסיון לדון בפרשה... התקשרתי לאמנון שומרון, עורך "מקור ראשון" ושאלתי לדעתו. הוא ביקש שלעת עתה לא אעסוק בפרשה. לא שאלתי לסיבת הדבר. היה לי יותר משמץ של מושג ממה יכול לחשוש העיתון. ימים מספר לאחר שהתפרסמה הכתבה ב"מעריב" שוחחתי עם אישיות ציבורית חשובה. בשיחה הועלה חשד שמאחורי הפרסום עומדת קבוצה, לה חשבון ארוך עם הרב אבינר... החלטתי לחקור בנושא. פניתי בין השאר, גם לאדם המקורב מאוד לרב אבינר אשר טיפל מטעמו בפרשה וביקשתי אינפורמציה שתסייע לי בחקר האמת... האיש שיתף פעולה ברצון ובלא מעט מתק שפתיים, ומסר לי את כל המידע שביקשתי. מדי יום התקשר לשאול האם העליתי דבר בחכתי. לאחר מספר ימים, כאר התברר שאיני מצליח לבסס את החשד, התקשרתי כדי להודות לו על עזרתו. כששמע שלא העליתי דבר, השתנה לפתע טון דיבורו החביב. 'אנחנו יודעים שהחומר עבר דרך 'מקור ראשון', אמר המקורב, "אנחנו נזכור את התייחסות העיתון לפרשה, הפנקס שלנו פתוח ואת החשבון עוד נסגור'. החומר אכן עבר במערכת "מקור ראשון", והיא בחרה שלא לפרסמו. הכותבים בעיתון לא פרסמו הצהרות נאמנות בלתי מסויגות לרב, כפי שנהגו כלי תקשורת אחרים המקורבים למגזר. הוא אפילו לא השמיץ את המתלוננות. אפשר להניח שאת הבשורה בדבר "החשבון הפתוח" קיבלו גם בכירים ממני" (שפירא, 2003).
"בשבוע שעבר התכנסו בדירה בירושלים אישים בולטים בציבור הדתי לאומי. ביניהם עיתונאים בכירים, רבנים וראשי מוסדות תורניים. הם דנו שם בדרכים להחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. לא רק כדי לתת סיכוי לבירור תלונות הנשים, אלא בעיקר כדי לדון בתגובה האוטומטית של רבים בהנהגה הציבורית שעשו יד אחת להשתקה מהירה של הפרשה. בפגישה עלה החשש כי המסר שהועבר לנשים בציבור הדתי הוא שלא כדאי להתלונן. שיש אנשים בעלי מעמד וכוח שאיתם אסור להתעסק. שעל מזבח חילול השם תוקרב אפשרותן של נשים שלטענתן הותקפו או הוטרדו לתבוע את עלבונן.
לפחות חלק מהמשתתפים הנכבדים הגיעו למסקנה העצובה כי הם עלולים להסב לעצמם נזק גדול מדי אם יתמכו בגלוי במהלך שכזה. בינתיים הם מעדיפים לנסות ולטכס עצה במסתרים. אף אחד, כך מסתבר לא רוצה לראות את שמו מתנוסס על פשקעוויל או עם "חשבון פתוח" של מקורבי הרב אבינר (שפירא, 2003).
"לפני כ-8 שנים כאשר טיפלנו ב'קולך' בפרשות של הטרדות מיניות ע"י הרב אבינר והרב כהן נדהמתי מעוצמת התמיכה לה זכו הפוגעים בקרב המעגלים הרבניים, חתימת 130 הרבנים, עצומות תמיכה ומעגלי תמיכה רחבים. אז נחשפנו לראשונה לתופעת התלכדות השורות סביב הפוגע- בעלי הסמכות מתלכדים להגן על חברם שסרח בעיניים עצומות לרווחה.
החברה הישראלית והדתית עברה כברת דרך משמעותית ביותר בשנים אלה מבחינת ההכרה בנגע הפגיעות המיניות, מבחינת דרכי ההתמודדות והטיפול בתלונות, שינויים תודעתיים שמאפשרים ליותר ויותר נפגעות/ים לספר, לשתף ולהתלונן, פורום של רבנים וארגוני נשים קם כדי לטפל, רבנים רבים עשו עמנו את כברת הדרך הנדרשת והיום הם מסייעים לנפגעות ונפגעים. אך אי אפשר להתעלם מאותם אלה שנשארו מאחור, מגבים, מחפים ומנסים לזרות חול בעיני הציבור. הדיו עוד לא יבשה על הכרעת הדין והנה מופיע הרב אבינר וקובע כי ההכרעה שגויה שהרי הוא מכיר את העובדות!!! הרב אבינר גם הודה במשפטו שלו בעובדות שיוחסו לו אודות הטרדה מינית, הוא לא הכחיש שאמר למתלוננת 'מלכתי, נסיכתי, יש לך גוף יפה', אלא שכוונתו הייתה להעניק לה טיפול נפשי לשם חיזוק בטחונה העצמי ולכן אמר את הדברים. קשה שלא להבחין בכך שהוא נחלץ להגן על קצב כדי להגן שוב ושוב על עצמו. נקעה נפשנו מהקול הרבני המוחק את הצדק בעקביו הגסים, הבז לכאב הנפגעות/ים, המתגייס בעיניים עצומות להגן על מי שמואשם באונס ובמרמה. אני מצפה ממנהיגנו שכשלו ללמוד מיהודה שאמר לתמר "צדקה ממני", להפנים שאונס הרי הוא רצח של הנפש ושל הגוף כפי שמתאר המלב"ים את אונס דינה בבראשית לד,ג: 'הנבלה הזאת שהיא כרצח בעצמותיה'. להבין שכאשר הם מגוננים על נאשם באונס ובהטרדה מינית ועל מורשע באונס ובהטרדה מינית הם נעשים שותפים לדבר עבירה" (וידר-כהן, 2011).
16.              איתרוג. נכון ל-2010 הרב אבינר הוא "אתרוג" בכל מה שקשור לתקשורת הכללית.
"'ככה יעשה לרב". "רבנים ימנים קיצונים סימנו אותו ואתר אינטרנט הוקם כדי להכפישו, החודש, שמונה שנים אחרי התפוצצות הפרשה שבה נטען נגדו שהטריד מינית, הסתיים מאבקו בהחלטה שמדובר ב"השמצה זדונית". בראיון ראשון ובלעדי הוא מבהיר שאינו כועס אבל מתקשה לסלוח". (גינוסר, 2010)
"הפרסומים העיתונאיים על תלונות נגד הרב אבינר, שהתבררו ככוזבות. חקירת משטרה זיכתה את הרב אבינר לחלוטין ועיתון מעריב שכתב על הנושא פרסם התנצלות גורפת" (שרגאי, 2010).
ניסיונות שנעשה על ידי פורום "קולך" לפרסם מאמרי תגובה על הידיעות והכתבות הדיסאינפורמטיביות בעניין זיכויו של אבינר נתקלו בקיר אטום (וידר כהן).

ניתוח ההכחשה של הרב אבינר

ניתוח שיח

את התהליכים הפנימיים שאדם עובר כשהוא אומר שקר ניתן לחלק לשניים. חלק מהתהליכים הן מניפולציות. אחרים הם תהליכים שאינם רצוניים. החלק המניפולטיבי יבוא לידי ביטוי בהרחקה. אדם הדובר שקר ינסה להרחיק את עצמו מהסיטואציה של אמירת שקר זה נובע מחוסר נוחות משהייה במצב שקר, וכתוצאה מכך הרחקת הסיפור עצמו מכל אפשרות של בדיקה, אימות או הוכחה לכך שלא קרה. במקרה זה תיעשה מניפולציה על תוכן הסיפור, יורחקו ממנו כל הפרטים הניתנים לבדיקה, וכך גם כל האפשרויות לעימות הדובר עם מה שאמר. אחת האפשרויות היא לספר סיפור בלי שאני נמצא בו. התהליכים הלא רצוניים מביעים יחס שלילי והבעת הסתייגות כלפי השקר. בדרך כלל זה נובע מחינוך. המשקר נמצא במצב של חוסר נוחות ביחס לאמונות הבסיסיות שלו. זה מתבטא באפקטים שליליים שהוא משלב בדבריו (דילמון, 2004).
  1. בשפה שלו יש הרבה יותר מלים שליליות. רע, אכזרי, משעמם. מבטא חוסר שמחה מהמצב שהוא נמצא בו.
  2. הסתרה. טקסט שקרי מציג דברים שלא היו. אבל היוצר שלו רוצה שנחשוב שהם כן היו. לכן הוא צריך להסתיר רמזים לכך שאין בו אמת. הוא יוציא מן הטקסט כל דבר שאפשר לעמת אותו עם המציאות. הוא ישתמש במינוח כללי, בערפול, ובאמירת דברים שאי אפשר לבדוק אותם.
  3. שכנוע. דובר השקר מנסה לשכנע את המאזין שמה שהוא אומר הוא אמת. לתוצאות יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת. בכך מושקעים מאמצים רטוריים רבים כמו חזרות על מבנים בטקסט, בנייה של טקסט עם דוגמאות ונימוקים. דווקא מאמץ יתר של שכנוע יכול להעיד למאבחן השקר שמדובר בשקר. בשכנוע אנחנו גם נתקלים בהעלאת רמת השפה.
תהליך השקר יוצר תגובות פסיכולוגיות המתבטאות במימוש לשוני שונה בשעת אמירת שקר. דלמון (2004) זיהתה 17 קריטריונים מבחינים, רובם נכונים גם באשר לשקר באמצעות טקסט כתוב:
1.                    בסיפורי שקר יש הרבה יותר מילות שלילה או מילות בעלות מטען סמנטי שלילי. זה מבטא את היחס של הדובר לנאמר.
2.                    מספר המגבירים גדול יותר בסיפורי שקר. במטרה לשכנע, המשקר אומר "מאד מאד", "משהו משהו".
3.                    יש יותר מילים כוללניות בשקר ( למטרת ערפול)
4.                    בסיפורי השקר נמצא שיעור גדול מאד של משפטים מורכבים ומחוברים. בסיפורי אמת – משפטים פשוטים . ראשית, האמת פשוטה. שנית, משפטים מורכבים הם טכניקה להסתרה, במשפט מחובר המשקר מרוויח מכך שהוא אינו צריך לחזור על נושא המשפט.
5.                    .היחס בין פעלים בגוף ראשון לפעלים בגוף שלישי. את זה אפשר לראות בלי למדוד. בסיפור אמיתי 70% הם פעלים בגוף ראשון. בסיפור שקר 60% מהפעלים הם גוף שלישי. הסיבה: ראשית, אי אפשר לתפוס אותי בשקר, שנית, בשימוש בגוף שלישי יש הרחקה.
6.                    במאמץ לשכנע עושה דובר השקר שימוש רב יחסית בצייני עוצמה . לדוגמה: "עניתי לה בתקיפות", או "זה היה מאמץ קשה מאד".
7.                    במאמץ לשכנע עושה דובר השקר שימוש רב בצמדי ניגודים. לדוגמה: "הוא נחמד, אך תמיד כועס".
8.                    פעלים בהווה ובעתיד משקפים ניסיון מובהק להרחקה.
9.                    פעלים בסביל, אף הם משקפים ניסיון להרחקה.

שיטת ניתוח הטקסט
בניתוח השוויתי את הטקסט בו מכחיש הרב אבינר את הנאמר בכתבה של ליבסקינד לידוע לנו על דפוסי הכחשה של תוקפים מינית. בנוסף, השוויתי את הדברים שכתב לטקסט אחר שלו, שבו הוא מספר על פעולה שעשה באירן בשירות "המוסד", לאור הפרמטרים שהועלו.

לוח 1 – השוואת טקסט ההכחשה של אבינר לטקסט ביקורת

הטקסט הנבדק
טקסט הביקורת
1
התפרסמה (גוף שלישי) עלי בעיתון כתבה מכפישה (גוף שלישי), כל מיני טענות ישנות (כללי, ישנות = הרחקה), שכבר נבדקו (גוף שלישי) בעבר (כללי) על ידי רבנים (כללי) ואישי ציבור (כללי), נמצאו (גוף שלישי) חסרות שחר (כללי), וכולן שקרים ודמיונות (כללי, כללי, כללי) של שתי נשים, בשעה שהיו (שלישי) במשבר נפשי קשה (ציין עוצמה), ופירשו (גוף שלישי) באופן מעוות (שלישי, כללי) דברי סעד ועידוד (כללי) שנתתי (גוף ראשון, אבל השורש נ.ת.נ?) להן.
"נכנסתי (ראשון) לחדר גדול עם שולחן קטן ושני אנשים לבושים (שלישי) בחליפות שחורות ישבו (שלישי) בקצה החדר“,”התחלנו (ראשון) לשוחח והם פשוט ידעו (שלישי) עלי הכל, כל פרט".
2
אין לשים לב, הכל (כללי) יתהפך (גוף שלישי) לטובה
מדי יום באים (כללי, גוף שלישי) אלי אנשים עם צרות נוראות (ציין עוצמה) ואני מעודד (גוף ראשון) ומחזק (גוף ראשון) אותם ואני מתבייש (גוף ראשון) בעצמי, מי אני ומה אני לחזק ליבם של אנשים עם צרות נוראות (כללי), ולי אף פעם לא היו (גוף שלישי) צרות (כללי). גם הצרה הזאת היא (גוף שלישי) שום דבר בפרופורציה לצרות שאני שומע  (גוף ראשון) בכל יום.
"לא בגלל שאצטרך (ראשון) לחלל שבת, כי לצרכי ביטחון זה וודאי מותר (שלישי), אלא כי באמת העדפתי (ראשון) להמשיך ללמוד תורה",

3
זכרו (גוף שני) שענייני העולם הזה (כללי) הם (גוף שלישי) הבל (כללי), והעיקר להמשיך בדרך הישרה (כללי) בעוז ובגבורה (צייני עוצמה). מעולם לא הפריע (גוף שלישי) לי לישון כשמעליבים (גוף שלישי) אותי, אבל אם אני פגעתי (גוף ראשון) באדם בטעות, זה מפריע  (גוף שלישי) לי לישון, וחזרתי (ראשון) ובקשתי (ראשון) סליחה. עד שיסלח (שלישי) לי, אני חוזר (ראשון) ומבקש (ראשון). עוד דבר שאני מתבייש (ראשון) בו הוא מה שחז"ל אמרו (שלישי) שמי שמדברים (שלישי) עליו לשון הרע, שקרים והוצאת שם רע, (כללי) אני מלא זכויות בלי שטרחתי (ראשון) ועמלתי (ראשון) עבורם.
"עברתי (ראשון) הכשרה של שלושה ימים לקראת שליחות שבוע באיראן“, הם בחנו (שלישי) אותי כיצד אני מגיב (ראשון) לתרחישים שעלולים (שלישי) לקרות. הם הציעו (שלישי) פתרונות ואני הייתי (ראשון) צריך להיות מספיק ערני כדי לשלול אותם מחשש שאתפס. עד היום אני לא לגמרי בטוח (ראשון) אם היו אלה באמת מבחנים או הצעות קונקרטיות לפעולה שנשללו (שלישי) בו במקום". "הם הלבישו (שלישי) אותי בחולצה וורודה",
4
מה שמעניין (שלישי) הוא שמעלילים (שלישי, כללי) עלי דווקא בנקודה שאני חזק (ראשון) בה. זה כבר (כללי) אמר (שלישי) מרן הרב קוק שחושדים(שלישי)  בו שהוא חסר אמונה, וזו דווקא נקודתו החזקה (הרחקה לרב קוק). כמו משה רבנו שהיה(שלישי)  פרוש גדול אפילו מאשתו והוציאו (שלישי) עליו שם רע שהוא בא (שלישי) על אשת איש (סנהדרין קי א) (הרחקה למשה רבנו). אמרתי (ראשון) לעטרת ראשנו הראשון לציון הג"ר מרדכי אליהו: ההשמצות נגדי (כללי) אינן מגיעות (שלישי) לקרסולי ההשמצות נגד משה רבנו. הביט (שלישי) עלי בעיניו הטובות: גם כבודו לא הגיע (שלישי) לקרסוליו של משה רבנו...

”הייתי (ראשון) אחוז פחד  והתפללתי (ראשון) שבביקורת הדרכונים לא יבדקו (שלישי) אותי יותר מדי", "עמדתי (ראשון) בתור וראיתי (ראשון) כיצד האיראנים בודקים (שלישי) במזוודות ומתשאלים (שלישי). ופחדתי (ראשון) פחד מוות, ידעתי שאם יגלו (שלישי) אותי אני גמור (ראשון). כשהגיע (ראשון) תורי הם ראו (שלישי) אדם קטן ומסכן וכשאמרתי (ראשון) שבסך הכל אני רוצה (ראשון) לדאוג ליהודים למצות הם העבירו (שלישי) אותי בלי יותר מדי שאלות. אחרי זה גם גיליתי (ראשון) שלאיראנים יש כבוד מיוחד לצרפתים מכיוון שבמובן מסוים משם חומייני ארגן (שלישי) את המהפכה".
5
מוכרח (ראשון) אני לומר (נמלץ) שבמקרה שלנו הסטרא אחרא עשה (שלישי) מלאכתו כראוי (כללי). וזה דווקא מחזיק (שלישי) אותי להמשיך את עבודתי (כללי) ביתר שאת וביתר עוז (צייני עוצמה)
"התפללתי (ראשון) בבית הכנסת הגדול בטהראן יחד עם יהודים שהתפללו  (שלישי) בלי נעלים ובדרכי אפילו ראיתי (ראשון) את שושן הבירה".
6
כשפונות (שלישי) אלי נשים מסכנות (כללי) ופגועות (שלישי, כללי), אני חייב  (ראשון) לעזור להן. הצרות שמנסים (שלישי, כללי) לעשות לי עכשיו הן כאין וכאפס לעומת (זה כנגד זה) הסבל היומיומי (כללי) שאני פוגש. (ראשון) אינני חושש (ראשון) מאיש, אני אמשיך (ראשון) בזה ואף יותר (ציין עוצמה)

"היינו (ראשון) צריכים לתקשר בדרך יצירתית. לדודה שלי, גיטל, היה (שלישי) עסק בינלאומי של נברשות בצרפת והיא ייצאה (שלישי) אותם להרבה מאוד מדינות בעולם וביניהם גם לאיראן. באמצעות טלפונים ציבוריים הייתי מתקשר (ראשון) אליה באצטלה של לקוח ובמילות קוד מיוחדות הייתי מעביר (ראשון) לה את המידע ולא שוכח (ראשון) למסור דרישת שלום לאשתי. כל כך פחדתי (ראשון) עד שלא הייתי נרדם (ראשון) בלילות. גיטל הייתה מעדכנת (שלישי) את המוסד הישראלי ולא שוכחת (שלישי) גם את אשתי".
7
זכרו(גוף שני)  שיש לעבור (כללי) על גשר צר מאוד (מטאפורה) והעיקר לא להתפחד  (כללי) כלל, ובסוף הכל מתהפך (שלישי) לטוב.

"כשנכנסתי (ראשון) למטוס נגלה (שלישי) לעיני מחזה מוזר. בתוך מטוס ענק ישובים (שלישי) כחמישה עשר אנשים בלבד ואף אחד מהם אינו איראני.  היה (שלישי) רוסי, סיני בריטי ועוד. חששתי (ראשון) שמשהו אינו כשורה ויצרתי (ראשון) קשור במהירות אחד ממפעלי במוסד. הם אמרו (שלישי) לי שהכל בסדר: 'מי נראה (שלישי) לך משוגע לנסוע לאזור לחימה? הם כולם שם כמוך, הכל בשליטה'". 


"זה אמנם סיפור מיוחד אבל אני לא מרגל מקצועי ולא עשיתי (ראשון) נפלאות, אלו היו (שלישי) שליחויות מזעריות שכנראה היה להן חשיבות", "אני לא עושה (ראשון) מזה עניין גדול, בסך הכל רציתי (ראשון) לעשות טוב ולהועיל למדינה ולעם ישראל".


"אלו אנשים מסורים, (שלישי) מקצועיים (שלשי) מהשורה הראשונה. בכל מקום שהייתי (ראשון) צריך אותם באורח פלא הם הופיעו (שלישי) מיד. הם עושים (שלישי) עבודת קודש (כללי) והייתי (ראשון) שמח שיהיו (שלישי) שם יותר חבר'ה דתיים גם במחירים רוחניים (כללי). כשעבדתי (ראשון) איתם לא ראיתי (ראשון) חבר'ה דתיים בכלל ואני מקווה (ראשון) שהמצב היום אחרת".

ממצאים ומשמעויות
1.                    תוכן גלוי
תפיסת העולם של הדובר היא שהוא צדיק אמת. נקודת החוזק שלו היא דווקא בעניינים שבינו לבינה ומכפישים אותו, ומעלילים עליו בנושא הזה, דווקא בשל היותו הנקודה החזקה שלו.
רבנים הם מורמים מעם, ואם הם בדקו את הדברים, אין לערער עליהם.
הרב מרדכי אליהו איתו.
הוא מחזק מסכנים, והוא ימשיך לעשות זאת, על אף ההשמצות נגדו.
לדעתו זהו ניסיון, אבל הוא אמיץ ויעמוד בניסיון.
2.                    טכניקת ההכחשה
כשדורשים מאדם להסביר את מעשיו עומדות לרשותו 4 טכניקות
א.                  הכחשה מלאה
ב.                   הצדקה – הודאה במעשים אך הכחשת השלילה שבהם.
ג.                      תירוץ – הודאה במעשים השליליים אך הכחשת הכוונה השלילית (אני מודה שעשיתי משהו רע, אבל לא התכוונתי
ד.                   הודאה במעשים השליליים ובכוונה השלילית.
כאן נוקט הדובר באופן השני – הודאה במעשים אך הכחשת השלילה שבהם. הוא טוען שהוא אכן אמר את כל מה שהכתבה מייחסת לו (למעט פרט אחד), אבל הפרשנות המינית הייתה פרשנות מעוותת של הנשים, בעוד כוונתו האמיתית הייתה תמימה. בטכניקה הזו נקטו כזכור גם האנסים משומרת, שטענו שמתירנותה המינית של הנערה הופכת את המעשים שלהם למעשים לגיטימיים, דעה שהתקבלה בערכאה המחוזית. בכך הוא שולל את הלגיטימיות של הקרבן – הן גרמו את הסבל לעצמן. הוא מאשים את אלו שהאשימו אותו – העיתונאי, העיתון, הנשים. השלכת האשמה על אחרים ותפיסת עצמו כקורבן נותנים לדובר לגיטימציה להמשיך במעשיו ולתאר את עצמו כצדיק המוכן לסבול למען המסכנים. הוא מודע לעצומת התמיכה של עשרות רבנים בו, ולכן הוא נוקט בסגנון של תנחומים כלפי צאן מרעיתו הסובל בשל הכפשת מנהיגו . "אין לשים לב" (שורה 6); "זכרו" (שורה 11 ובסוף)
3.                    תוכן סמוי
דפוסים מאפייני תוקפים
דפוס ההכחשה המאפיין את מי שתקפו מינית, מתואר כך (הרמן, 2003):
"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות:
א.                  הדבר לא קרה;
ב.                   הנפגע משקר;
ג.                      הנפגע מגזים;
ד.                   הנפגע הביא זאת על עצמו;
ה.                  ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".
קל לשים לב שכל המרכיבים הללו נמצאים בהכחשה של אבינר:
א.                  הדבר לא קרה – "טענות חסרות שחר"; מעלילים עלי.
ב.                   הנפגע משקר – " וכולן שקרים ודמיונות של שתי נשים, בשעה שהיו במשבר נפשי קשה.
ג.                      הנפגע מגזים – "ופירשו באופן מעוות דברי סעד ועידוד שנתתי להן".
ד.                   הנפגע הביא זאת על עצמו -  "כשפונות אלי נשים מסכנות ופגועות, אני חייב לעזור להן".
ה.                  "ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה" - כל מיני טענות ישנות, שכבר נבדקו בעבר על ידי רבנים ואישי ציבור, נמצאו חסרות שחר
מודל אחר מדבר על שלושה מרכיבים בדפוס התגובה התוקפני (שירנסקי, 2004):
א.                  דה-לגיטימציה של הנפגעים ומי שתומך בהם,
ב.                   דה-הומניזציה של הנפגעים, או אפילו דמוניזציה שלהם,
ג.                      מוסר כפול במובן של התמקדות השיח בזכויות הפוגע, במקום בזכויות הנפגע והפיכת התוקף לקורבן.
גם את המרכיבים האלה קל לדלות מתוך התגובה של אבינר. מעבר להכחשה הנפגעות הן "מעלילות" עליו, כאשר לאמיתו של דבר הן באו להיעזר בו, והפרשנות המינית עלתה רק בראשן הקודח. הן "במשבר נפשי קשה", לשון אחר: "חולות נפש". והוא הקורבן ש"עושים לו צרות".
 מאפייני שקר
1.                    מספר צייני עוצמה:
א.                  משבר נפשי "קשה" – אם הוא "קשה" הוא יכול להסביר שקרים ודמיונות.
ב.                   הצרה הזו היא "שום דבר" או "כאין וכאפס". כדי לשכנע בכך, הוא צריך להשוות אותה לצרות נוראות שהוא שומע. אותו.
ג.                      הוא ימשיך במה שעשה "ביתר שאת ויתר עוז", "ואף יותר".
2.                    יש שימוש רצוף בצמדי ניגודים –
א.                                          התפרסמה כתבה מכפישה, לעומת "אין לשים לב. הכל יתהפך לטובה".
ב.                                           אני נתתי  דברי עידוד, והם פירוש באופן מעוות והכפישו אותי.
ג.                                              הצרה שלי היא כאין וכאפס לעומת הצרות הנוראות שאני שומע.
ד.                                           לא מפריע לי כשמעליבים אותי, לעומת, מפריע לי כשאני פוגע בטעות.
ה.                                          מעלילים עלי ודווקא בנקודה הזו אני חזק.
ו.                                              אני לעומת משה רבנו.
ז.                                             הסטרא אחרא, לעומת – אני אמשיך.
ח.                                          הצרות שעושים לי עכשיו הן כאין וכאפס, לעומת הצרות שאני שומע.
ט.                                          צריך לעבור על גשר צר, לעומת "לא להתפחד כלל".
3.                    שימוש בציוויים:
א.                                          "אין לשים לב".
ב.                                           זכרו שענייני העולם הזה הם הבל".
ג.                                              "זכרו שיש לעבור על גשר צר"...
4.                    מאפייני שקר נוספים
פעלים, תארים ושמות שליליים (לפי הפסקאות):
מכפישה, שקרים, דמיונות, משבר נפשי קשה, מעוות,
צרות נוראות (2), צרות (2), צרה,
הפריע, מעליבים, פגעתי, מפריע, לשון הרע, שקרים, הוצאת שם רע.
מעלילים, חושדים, שם רע, השמצות (2), שם רע,
סטרא אחרא, מסכנות, פגועות, צרות (2), סבל, חושש, להתפחד
ס"ה 38 מלים, מתוך טקסט של 288 מלים.
זאת לעומת 8 מלים מתוך 373 בטקסט הביקורת.
מגבירים
צייני העוצמה מסומנים בטקסט בהדגשה וקו, 8 מהם מגבירים.
מלים כוללניות:
טענות, ישנות, שכבר נבדקו, בעבר, על ידי רבנים, ואישי ציבור, נמצאו חסרי שחר,  שקרים ודמיונות, ועוד הרבה. ס"ה 21.
בטקסט הביקורת רק 2 מונחים כוללניים.
משפטים מורכבים
השימוש במשפטים מורכבים בולט מאד בטקסט. הפסקאות הראשונות בנויות משפט מורכב אחד.
בטקסט הביקורת כמעט אין משפטים מורכבים.
פעלים בגוף שלישי
34 פעלים בגוף שלישי. 63% לעומת 47% בטקסט סיפור אישי
20 פעלים בגוף ראשון. 37% לעומת 53% בטקסט סיפור אישי
מטאפורה – יש לעבור על גשר צר". הדובר תופס את הפרסום לגביו כאירוע חולף. זה אמנם גשר צר, אך כאשר יעבור אותו, יגיע לאזור נטול סיכונים.
1)                    שימוש בגוף  שני רבים להפעלת עוצמה של ציווי.
2)                    שימוש בסביל במקום פעיל – "כל מיני טענות ישנות, שכבר נבדקו בעבר על ידי רבנים ואישי ציבור, נמצאו חסרות שחר; "נשים פגועות" הרחקת אחריות.
3)                    שימוש רב בגוף שלישי כאמור למעלה.
4)                    שימוש רב במונחים כלליים כאמור למעלה.
5)                    34 פעלים מתוך 60 הפעלים בטקסט הנבדק הם בזמן הווה, במקור נסמך ובזמן בעתיד, מה שמצביע על רצון להרחקה. רבים מהפעלים שמופיעים בגוף ראשון, מופיעים בהווה, כך שלמעשה כמעט כל הפעלים מבטאים מוטיבציה להרחקה. לעומת זאת בטקסט הביקורות הופיעו 22 פעלים בזמן הווה, במקור נסמך ובזמן עתיד, מתוך כ-70 פעלים בכלל.

סיכום

ראשית, מדובר בטקסט שנמצאים בו כל המרכיבים המוכרים של הכחשת תוקפנות על ידי מי שנאשמים באלימות מינית – הטענות הן: הכחשה ומזעור, האשמת הנפגעות בשקר ובפרשנות מוגזמת, הטלת האשמה על הקורבן והטענה שמדובר בהאשמות ישנות שיש להניחן ולהמשיך הלאה. מעבר לכך קיימות כלפי המוטרדות דה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ומוסר כפול, במובן של הפיכת התוקף לקרבן, תוך התעלמות מן הקרבנות האמתיים. שנית, ככל הנראה מדובר בטקסט שקרי. בטקסט מופיעים מאפייני שקר (דילמון, 2004) בולטים ורבים:
1.                    שימוש בצייני עוצמה בכדי לשכנע – מאפיין שפת שקר.
2.                    שימוש בצמדי ניגודים בכדי להדגיש חפות – מאפיין שקר.
3.                    עריכת טיעונים באופן המבטא מאמץ יתר לשכנע, תוך השוואות למשה רבנו ולרב קוק, אישים שמוסכם כיום שהיו מעל לכל חשד.
4.                    שימוש רב במונחים שליליים, לעומת טקסט הביקורת – מאפיין שפת שקר.
5.                    שימוש במונחים כלליים וניקוי כל  האפשרויות לבדוק את האינפורמציה הנמסרת בטקסט.
6.                    שימוש רב בגוף שלישי, בכדי להרחיק מעצמו את הדברים – מאפיין שפת שקר.
7.                    שימוש רב במשפטים מורכבים למטרת ערפול – מאפיין שפת שקר.
8.                    המטאפורה "גשר צר" מראה שהדובר ממתין כבר לכך שיעבור את התקופה הזו.
9.                    שימוש רב בפעלים בזמן הווה ועתיד – מאפיין שפת שקר.

 

ניתוח המקורות

1.                    כותרות סנסציוניות – הכותרת המתארת את התלונות נגד הרב אבינר כ"עלילת דם" הופיעה ביותר מאתר אחד. היא מקפלת בתוכה מספר מרכיבים. ראשית, היא טוענת, מדובר ב"עלילה", כלומר במישהו שהיה לו אינטרס להכפיש את הרב אבינר ממניעים זרים. בנוסף, חיפוש ברשת מראה כי המילה "עלילה" מופיעה בשני הקשרים עיקריים. ההקשר האחד הוא העלילות שהעלילו גויים על יהודים במהלך ההיסטוריה. ההקשר השני הוא טענות של תוקפים מינית. אלו לרוב טוענים שהעלילו עליהם. המונח "עלילת דם" נועד לעורר אסוציאציה למשמעות הראשונה, כלומר, הרב אבינר מייצג את היהודים, בעוד המתלוננות והתקשורת החילונית מייצגת את הגויים ב"עלילת הדם" הזו. ההקשר ל"דם" הוא על פי המאמר התלמודי המשווה הלבנת פנים לשפיכות דמים.
הכותרת השנייה – "נבלה נעשתה בישראל" היא צינית במיוחד. הביטוי לקוח ממעשה דינה שנאנסה על ידי שכם בן חמור. בעצומת הרבנים קיים היפוך של הביטוי, כך שהנשים הן שעשו כביכול את מעשה הנבלה.
2.                    התבטלות כלפי רבנים – התופעה של התבטלות כלפי רבנים היא חלק מן הנרטיב הדתי-לאומי. באמצעות ההתבטלות אנשים פוטרים את עצמם מלחשוב. הבעיה מתחילה כאשר מתעורר צורך בחשיבה נגד דעות הרבנים. במקרה הזה, עצומת הרבנים הייתה בעצם ביטוי לאחוות הרבנים. ההתבטלות כלפי הרבנים גרמה לכך שהקול הציבורי יזדהה עם הסקטור הרבני, ולא יאפשר לקולות של חשיבה עצמאית להישמע.
3.                    הכתבה נגד רבנים – הטענה שמדובר בתקיפת רבנים נועדה לחזק את הטענה שמדובר ב"עלילה". האדם הסביר ישאל את עצמו: מדוע מעלילים על אבינר ולא עלי? התשובה שניתנת כאן היא: מעלילים על רבנים, כי שונאים אותם. כמובן, מי שבנרטיב שלו רבנים נתפסים כסמכות, ימהר לתמוך באבינר כחלק מההגנה על הנרטיב שלו עצמו.
4.                    הכתבה נגד המתנחלים – מחקרים מצביעים על קשרים בולטים בין ייחוס סיבתיות לגורמים חיצוניים ובין תחושות של איום ורגש שלילי. מדובר בתופעה המכונה "ייחוס הגנתי"  Misattribution) (Defensive ( (Heider, 1958; Schank, 1982; Bandura, 1982; McWilliams, 1994. דוגמה לתהליך הגנתי יכולה להיות ייחוס אירוע מאיים לגורמים חיצוניים בלתי נשלטים. לדעת שוור (shaver, 1970), זוהי גם טכניקה העשויה לשמש ציבור החש מאוים. פרשת אבינר בהחלט עוררה חרדה בקרב הציבור הדתי לאומי. זו באה לידי ביטוי בשאלה הבהולה שנוסחה באתר "כיפה": "שמועה המתפשטת כאש בשדה קוצים... אני שואל דחוף – מה המסר שצריך להגיד לתלמידים שלנו מחר? תודה ודחוף". לדעת שוור (shaver, 1970), ככל שאדם תופס את עצמו דומה יותר לאחר הסוטה, תגדל הנטייה להשתמש בייחוסים הגנתיים. ההתנחלות נמצאת בלב הנרטיב הדתי לאומי המשותף ועל כן יש לה אפקט משמעותי בהזדהות הציבור עם אבינר. הטענה כאילו התקשורת מפרסמת את דבר התלונה מפני שהיא מתנגדת למפעל ההתנחלות היא אפוא ייחוס הגנתי קלאסי, שמצד אחד נובע מן ההזדהות עם הנרטיב הדתי לאומי, ומצד שני משדר את המסר שאם הנרטיב שלך כולל את האידאולוגיה המתנחלת, אתה אמור לתמוך באבינר.
5.                    לשון הרע והוצאת שם רע - "התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה" (הרמן, 2003(. קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת. האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקוי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית במגזר הדתי,  באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.
6.                    פאשקעווילים – בציבור החרדי מקובל להשתמש בפאשקעווילים צעקניים בכדי להעביר מסרים של מחאה. בציבור הדתי-לאומי הדבר אינו מקובל. מחאה צעקנית בסגנון הזה נשמרת למקרים מיוחדים, ובכל מקרה היא אינה נעשית באמצעות הדבקת מודעות על לוחות המודעות, אלא באמצעות פרסום בעיתון. בכל אופן עצומת הרבנים היא חיקוי של אמצעי המחאה החרדים, וכנראה שלא במקרה. היא באה להמחיש שהציבור התומך ברב אבינר נפרד לעת עתה מהמדינה ומהתקשורת שלה. הפרידה באה בעקבות "ההשתלחות" באבינר, הנתפסת בעיני הרבנים המחתימים (חלק מהחתימות זויפו) כהשתלחות במגזר כולו.
7.                    בורות של רבנים – בכדי לפסוק הלכה על רב להיות בקי בהלכה, וגם להבין היטב את המציאות שעליה הוא נשאל. בפרשת אבינר שררה בורות רבה בקרב הרבנים בנושא הזה, ועל כן הם לא היוו כלל סמכות בהקשר הזה. הדבר לא הפריע להם להביע את דעתם כאילו היא פסק הלכה מוסמך.
8.                    הכחשה ומזעור – כאמור, הכחשה ומזעור הם דפוס אופייני לתוקפים מינית. במקרים רבים גם למעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, יש אינטרס מאד ברור להשתיק את הסיפור. אילו עשויים להיות אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. בסופו של דבר, מדובר באנשים המגינים על עניינם שלהם, לא על עולם ההלכה. ההכחשה הגורפת של התלונות נגד הרב אבינר נבעה מהאינטרס המגזרי לשמור על הדימוי האידיאולוגי שהיה למגזר הזה, לפחות בעיני עצמו. לכך הצטרף, לטענת ליבסיקנד, גם גורם הבורות בתחום הפשיעה המינית, כפי שכתבתי בסעיף הקודם.
9.                    הוקעת המוטרדות – "לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (הרמן, 2003). במקרה הזה, לא רק שהקהילה לא הוקיעה את המטריד, אלא שהיא מצאה לנכון לעשות את ההפך, ולהוקיע את המוטרדות. על המשמעות של ההוקעה כותבת לי אחת מהן: " מי שלא חי בלב לבה של החברה התורנית-ישיבתית אולי לא מבין לגמרי מה המשמעות של גיוס בכירי הרבנים למתקפה אדירה נגד אשה ונגד משפחה, שכולה נפגעת - וזה כולל את אחי ואחיותי, את אמי, את ילדי הבוגרים והצעירים וגם דודים ודודות ושאר קרובים. החברה מסמנת משפחה, לא רק את המתלוננת עצמה והשמועות שהופצו במהירות פגעו מאוד במשפחה. בעצם פגעו זו מילה עדינה, משפחה שיש לה מעמד מכובד מוצאת את עצמה ברגע אחד מסומנת כאויבת של ההתיישבות ושל התורה. זה שבר שקשה לתארו, זה ריסוק של אנשים פשוטו כמשמעו ואחד הקרובים הגיב בצורה מאוד קשה, על סף התמוטטות".
10.              נשק החרם – החרמות כוונו נגד שלושה גורמים: המתלוננות, עיתון מעריב והעיתונאי קלמן ליבסקינד. בעוד שהמתלוננות והעיתונאי הוקעו והוחרמו על ידי ציבור שלם, העיתון לא היה אמור להיות מושפע באופן משמעותי מהחרם הזה. אף על פי כן, עיתון מעריב התקפל ומצא לבסוף איזשהו מוצא של פשרה, ובלבד שלא יפסיד את קוראי המגזר.
11.              מצווה לא להאמין – אחד המאפיינים הייחודיים להכחשות האלימות המינית במגזר הדתי הוא גיוס מערכת קיום המצוות. תחילה, גויסו הלכות הוצאת שם רע ואמירת לשון הרע לצורך ההכחשה והמזעור. בהמשך גויסה המצווה המפורסמת "ואהבת לרעך כמוך". מחשש שמא הפיתוי להאמין יגבר על המצווה הזו, גייס הרב שמואל אליהו לתעמולה את דברי הרמח"ל בספר "מסילת ישרים", המתאר את חיי האדם כחיים של עמידה בניסיונות. בכך הוא משרת את האסטרטגיה של התוקף, כפי שכותבת הרמן (2003).
12.              דיסאינפורמציה – הדיווחים בשנת 2010 אודות זיכויו של הרב אבינר בבית הדין הגדול של הרבנות הראשית הם דיסאינפורמציה מכוונת, הן מצד התקשורת הסקטוריאלית והן מצד התקשורת הכללית. למעשה בית הדין הגדול דן במעמד צד אחד – אבינר. למתלוננת כלל לא הניחו להעיד. אבינר מצדו השתלח בה בנוכחות בית הדין ובית הדין לא מחה. בנוסף, בין אבינר לבין הרב מצגר מתקיימים קשרי ידידות, כפי שכבר הערתי. בסופו של דבר מה שפורסם בתקשורת היה הטענות של אבינר, והן פורסמו כאילו הן הפסיקה של בית הדין (מוטרדת).
13.              טיעונים פסיכולוגיים – הטענה על עלילה כשלעצמה אינה חזקה דיה. בכדי לחזק אותה, מחפשים תומכי אבינר מניעים. חלק מן המניעים כבר הוזכרו לעיל – יציאה נגד המתנחלים ונגד הרבנים. אולם מניעים אלו אינם מסבירים את התלונה, אלא רק את פרסומה על ידי התקשורת. בכדי להסביר את המניעים של המתלוננות גייסו הכותבים הסברים פסידו "פסיכולוגיים". כל זה במסגרת נקיטת הטקטיקה של "ייחוס הגנתי". תופעה נוספת היא לייחס את חוסר הסבירות של ההגנה על הנשיא לשעבר "קצב", לטראומה שמקורה בעבר. בכך מגן הכותב על אבינר בעבר ובהווה.
14.              הכתבה היא מתקפה על המגזר כולו – לדעת שוור (Shaver,  1970) ככל שקיימת הזדהות של הציבור עם הסוטה, כך גדלה הנטייה להשתמש בייחוסים הגנתיים. במקרה הזה ההזדהות עם הרב אבינר הייתה מקיר לקיר – מהרב יובל שרלו, המסמן את הקו הליברלי יותר, ועד לרב טאו והרב שפירא, המסמנים את הקו הקנאי. קל היה אפוא לתלות את הכתבה במתקפה נגד המגזר הדתי-לאומי.
15.              קולות אחרים – שני קולות חריגים היו במגזר. האחד, הארגון הפמיניסטי הדתי "קולך" שתמך במוטרדות ללא סייג. שם גם התפרסמה עדות קצרה של אחת המתלוננות. ניתן לשער כי ישנן שתי סיבות לכך. ראשית, חוסר ההזדהות שלהן עם הסקטור הרבני. כתוצא מכך הן לא נזקקו להשתמש בייחוס הגנתי. שנית, בדומה לארגוני נשים אחרים, גם ארגון זה מטפל בתלונות על פגיעות מיניות. לכן הוא מכיר את הדפוסים הפוגעניים, וקל לו לזהות אותם. לא ניתן לשכנע אותו באמצעות טיעונים על עלילה ומניעיה, שכן הטיעונים הללו משותפים לרוב התוקפים. עדות לכך אנו מוצאים ברשימה מאותה תקופה: "בכתבה מצאתי מאפיינים של קורבנות תקיפה מינית שהכרתי מדיווחים קודמים ובעיקר – דפוסים מוכרים של מותקפות שניסו להתלונן" (לביא, 2002).
הקול החריג השני הוא קולו, של העיתון "מקור ראשון", התוהה מדוע משוכנעים כולם שמדובר ב"עלילה". זהו עיתון דומיננטי במגזר, ונקודת החולשה שלו היא בכך שאם יוחרם במגזר הדתי לאומי הוא יאבד בכך את כל קהל היעד שלו.
16.              "אתרוג" – בשנת 2010 הרב אבינר "מאותרג" בתקשורת הכללית. עיתון "ידיעות אחרונות מקדיש לפרשה כתבה מוטה לטובת אבינר, תוך שהוא ממחזר את המידע המטעה אודות זיכויו של אבינר בבית הדין הגדול. הפעם יש חידוש בהבנת המניע ל"עלילה". מדובר בקיצונים ימניים ש"סימנו" את אבינר (גינוסר, 2010). טענה מעין זו לא נטענה מעולם בתקשורת הפנים מגזרית, שכן ברור לכל מי שמכיר את הגוונים הפוליטיים שבתוך המגזר הדתי-לאומי שאין בה ממש. ניסיונות של נשות "קולך" לפרסם כתבה שתבהיר את המצב לאשורו נתקלו בסרוב הן ב-ynet והן ב-nrg (קהת, וידר-כהן).

דיון

חלקה הראשון של העבודה עסק בסקירה של האופן שבו מדווחת התקשורת אודות אלימות מינית בעולם ובישראל. בעולם, אופי הדיווח הוא מציצני, כאשר המטרה המוגדרת היא למכור, באמצעות הסיפורים על תקיפה מינית, יותר ויותר עיתונים. חוקרות פמיניסטיות רואות בכך החמצה. לדעתן אילו התקשורת הייתה לוקחת לעצמה את התפקיד של הבנייה מוסרית של החברה בנושא האלימות המינית, ניתן היה ליצור התפתחות בכיוון הרצוי (להב, 2008). כאמור, אחד ההבדלים בין התקשורת הישראלית לתקשורת העולמית הוא היותה של התקשורת הישראלית מושפעת מאד מכך שהתוקף הוא דמות ציבורית ידועה. בחלק השני עסקה העבודה בניתוח התגובה של המגזר הדתי לאומי לכתבה של העיתונאי החוקר קלמן ליבסיקנד מ"מעריב". הכתבה אכן מתאפיינת בכך שהתוקף הוא דמות ציבורית ידועה, ובכך היא מתאימה להבחנה של להב. עם זאת, הכתבה היא חדה, מעוגנת בעובדות, ושואפת להציב סטנדרטים גבוהים יותר בנושא ההטרדות המיניות והרבנים, ומבחינה זו היא נענית לשאיפות של הארגונים הפמיניסטיים. מדובר אפוא בכתבה ראויה, שאינה מאפיינת את הכתיבה בנושא. אף על פי כן, הכתבה עשתה רושם מועט במגזר הדתי-לאומי. הרב אבינר ממשיך להיתפס כרב בעל מעמד בכיר, אם כי רבנים מסוימים משתדלים להתרחק ממנו. הבורות בנושא אלימות מינית ממשיכה לשרור במגזר, ובתודעה הציבורית הסקטוריאלית נצרבה הפרשה בעיקר כ"עלילה" על הרב אבינר.
לאור זאת עולות שתי שאלות מרכזיות:
א.                  כיצד הצליח אבינר לגבור על כתבה כה מפורטת, שנכתבה באופן ראוי, לאחר תחקיר מדוקדק ברמה גבוהה, באמצעות הכחשה לא אמינה, תוך שהוא מודה בעובדות?
ב.                   לכאורה מדובר בפרשה עם מאפיינים דומים מאד לאונס בשמרת. בשני המקומות עומדת חברה סגורה המטייחת אלימות מינית לדיון תקשורתי. מדוע יצאה התנועה הקיבוצית חבולה מפרשת האונס בשומרת, בעוד הסקטור הדתי-לאומי לא הושפע מפרשת אבינר?
קודם שאענה על השאלות, אסביר את המונח "פאניקה מוסרית", המשחק לדעתי תפקיד מרכזי בפרשת אבינר. מונח זה הוטבע על ידי סטנלי כהןCohen, 1972) ) כמונח המבטא תגובה חברתית לתחושת איום שהחברה חשה על ערכיה, או על קיומה כחברה. לדעת כהן, הפאניקה המוסרית אינה מתרחשת במקרה, אלא באופן יזום, על ידי מי שהוא מכנה "יזמים מוסריים". אלו עשויים ליזום פאניקה למען ערכים שהם מאמינים בהם, או למען אינטרסים כאלו ואחרים. אין ספק שהתגובה של המגזר הדתי לאומי לכתבה ב"מעריב" יכולה להיחשב כ"פאניקה מוסרית", שכן היא חרגה מכל פרופורציה, כתוצאה מתחושת האיום של הסקטור הדתי לאומי על הנרטיב שלו. לפאניקה מוסרית ארבעה מאפיינים .(Goode & Ben - Yehuda, 1994 ):
א.                  דאגה סביב תופעה נצפית.
ב.                   עוינות כלפי ה"שדים העממיים", מי שמהווים איום על החברה.
ג.                      קונצנזוס – הסכמה חברתית כללית שיש בעיה.
ד.                   דיס-פרופורציונאליות – העצמה של הבעיה מעבר לממדים האמתיים.
סביר מאד שאת הפאניקה סביב הכתבה יצר אבינר עצמו, שכן היא החלה להיווצר עוד בטרם הכתבה התפרסמה (אליהו, 2002), תוך מתן כותרות סנסציוניות ושדר של בהילות. איש מלבד אבינר עצמו לא ידע שהכתבה עומדת להתפרסם, ועל כן מסתבר שהוא היה "היזם המוסרי" של הפאניקה" הזו, מתוך אינטרס אישי ברור (שפירא, 2003). הפאניקה המוסרית שאבינר יזם מתאפיינת בארבעת המרכיבים שהובאו לעיל. ה"דאגה" הייתה לנרטיב המגזרי, הכולל דגש על אהבת ארץ ישראל ומפעל ההתנחלות, והבנוי על היררכיה רבנית. לטענתו ולטענת תומכיו, ערכים אלו הם המאוימים. ה"שדים העממיים" הם שלושה: המתלוננות, הכתב והעיתון. באופן מופלא אבינר הצליח ליצור "קונצנזוס" סקטוריאלי סביב הפאניקה הזו, באמצעות עצומת הרבנים. הוא גם הצליח להעצים את האירוע הרבה מעבר למידותיו. מעתה אין מדובר בסטייה יחידאית של אבינר, אלא במאבק נגד מפעל ההתנחלות, נגד הרבנים בכללם ונגד המגזר כולו. ההצלחה שנחל אבינר הוציאה את הרוח ממפרשי "מעריב", והעיתון לא המשיך לגבות את הכתב שלו ברמה הנדרשת ליצירת קמפיין נגד הטרדות רבנים.
מעניין שגם באונס בשומרת התרחשה פאניקה מוסרית. שם הפאניקה התרחשה סביב היעדר שוויוניות אמתית בקיבוץ, וכפירה במעמדו האליטיסטי. יזמי הפאניקה היו אמצעי התקשורת, או אולי אישים פוליטיים בעלי אינטרס כלכלי. הדאגה החברתית הייתה היותו של הקיבוץ חממה לפשיעה מינית שאינה מדווחת. העוינות הייתה של החברה הכללית, כלפי החברה הקיבוצית המציגה את עצמה כ"מלח הארץ" ותובעת זכויות יתר בשל כך. הייתה לעוינות הזו הסכמה רחבה בציבור, ועם זאת, הדאגה הייתה ללא פרופורציה למציאות. נכון אמנם שבקיבוצים מטייחים אלימות מינית, אולם זה מתרחש דרך קבע במקרים של גילוי עריות בתוך המשפחה, שבדרך כלל מוסתר מהסביבה. כנגד הפאניקה שהתעוררה בציבור נקטה התנועה הקיבוצית בטקטיקה דפנסיבית שעיקרה הכחשה ומזעור (שוהם, 2006). בעימות שהתרחש בין הפאניקה המוסרית שיצרה התקשורת הכללית אודות הקיבוץ, ובין ההכחשה והמזעור של התנועה הקיבוצית גברה הראשונה, שכן לפאניקה מוסרית כאשר היא כבר מתעוררת יש עוצמה שלא ניתן לעמוד בפניה.
לעומת הפאניקה שהתרחשה בכלל הציבור במקרה של אונס שומרת, הרי שבפרשת אבינר הפאניקה התרחשה בזירה הפנים סקטוריאלית. הפאניקה הזו פעלה בכוח נגד ה"שדים האדומים", קריא המתלוננות, הכתב והעיתון, וגם במקרה הזה היא לא התנדפה בטרם נצחה. 
ובאשר לשאלה השנייה, מדוע התפתחו שתי הפרשות באופן שונה, ייתכן שזה קשור במאפיינים הייחודיים לפאניקה מוסרית המתרחשת בעקבות אלימות מינית. נפגעות תקיפה מינית זקוקות להכרה ציבורית. "איחוי הקרע בין נפגעת הטראומה לקהילה תלוי, ראשית בהכרה ציבורית באירוע הטראומטי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית" (הרמן, 2003). באופן טבעי, תחילה מבקשות הנפגעות את ההכרה מן הקהילה הרלוונטית. רק כאשר זו אינה ניתנת, הן פונות למעגלים נוספים. התוקף הולך בעקבותיהן, ומנסה להשתיק את הפרשה בכל מעגל שאליו פונות הנפגעות ומבקשות הכרה (הרמן, 2003). בפרשת שומרת, לאחר שהנאנסת לא קבלה הכרה בקיבוץ, היא פנתה למשטרה ולבית המשפט. האנסים והקיבוץ המייצג אותם הלכו בעקבותיה, בכדי להשתיק אותה בזירה הזו. הזירה התקשורתית הייתה רק זירה נלווית. התנועה הקיבוצית לא התמקדה שם, מפני שהנאנסת לא ראתה בה את מרכז ההתמודדות. בסופו של דבר ניתן לומר שהתנועה הקיבוצית נחלה תבוסה בשתי הזירות, זו התקשורתית שבה לא מיקדה את המאמץ, וזו המשפטית, שבה התוצאה לא הייתה תלויה בה. בפרשת אבינר, המוטרדות לא פנו לבית המשפט, מפני שלא היה מדובר בעבירה פלילית. הן בקשו תחילה הכרה ציבורית מרבנים, ומשלא נענו, פנו לתקשורת (ליבסקינד, 2002). פנייה של נפגעת אלימות מינית לתקשורת צופנת בחובה תקווה לפאניקה מוסרית של החברה הרלוונטית באשר לפגיעות מיניות בתוכה Meyers, 1994, 1997; and other) Benedict, 1992; Cuklanz, 1996; ). אבינר, בהתאם לדפוס המקובל על תוקפים מינית, מיקד את מלחמתו בהשתקת המוטרדות, כאשר הזירה היא התקשורת. הוא עשה זאת בשני ערוצים. ראשית, באמצעות איומים על ערוצי תקשורת מגזריים (שפירא, 2003), שנית באמצעות יצירת "פאניקה מוסרית" סביב הנרטיב המגזרי. המאבק המשפטי היה משני, ובכל זאת, בשונה ממאבק משפטי המתנהל בבית המשפט, שם אין לנתבע יכולת להשפיע, במאבק שהתנהל בבית הדין הרבני הייתה לאבינר השפעה רבה. הוא אמנם לא ניצח בו, אבל באמצעות פרסום של אינפורמציה מוטעית בתקשורת הוא הצליח ליצור את הרושם שהוא זוכה.
הבחנה אפשרית נוספת בין שתי הפרשות היא המיומנות של הסקטור הדתי-לאומי במאבקים על זהותו, לאחר שנים של תחושה שהציבור בכללו באמצעות התקשורת נלחם בו. המיומנות הזו תרמה לכך שהתגובה של חרם על "מעריב" הייתה כמעט אוטומטית. לעומת זאת, התנועה הקיבוצית בתקופה שלפני פרשת האונס בשומרת פונקה על ידי הממסד והתקשורת. פרשת האונס נחתה עליה באופן מפתיע, שלא איפשר לה להתארגן כראוי. לכך יש להוסיף את היותה של התנועה הקיבוצית באותה תקופת במהלך של שינוי, שתרם לחוסר היציבות שלה.
תרומת העבודה הנוכחית הייתה בסקירת ספרות של המאפיינים של תקשורת של חברות סגורות בכלל בתגובה לאלימות מינית בתוכן, ושל התקשורת הפנימית של המגזר הדתי לאומי בפרט, כתת-מקרה. בנוסף העליתי את האפשרות שהתגובה התקשורתית הסקטוריאלית לפגיעה מינית אינה מתרחשת מעצמה, אלא יזומה בידי התוקף. הרחבת המחקר בעתיד תאפשר הבנה יותר, של התהליכים החברתיים בעקבות אלימות מינית, והבחנה מדויקת יותר בין חלקו של התוקף בייזום הפאניקה המוסרית מתוך מוטיבציה להשתיק את הפרשה, לבין המרכיבים הנובעים מן האופי הייחודי של החברה הסגורה. מחקר מעמיק יותר יוכל גם להתוות את המודלים האפשריים להתפתחות פאניקה מוסרית בעקבות אלימות מינית, כתת מקרה של התופעה בכללה.


 





ביבליוגרפיה

אברהם, א. (2000) התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה: סיקורן של עיירות פיתוח.
ירושלים: אקדמון.
אברהם, א. (2001) ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי
הפיתוח והיישובים הערביים בעיתונות. ירושלים: אקדמון.
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2012, אחריות חברתית, התמודדות עם פגיעה מינית בישראל, ירושלים.
בויאר י. וקדמן י, 2007, בין ענישה גופנית להתעללות: רב המשותף על השונה, בתוך: התעללות והזנחה של ילדים בישראל: הנפגעים, אכיפת החוק והמשפט, רפואה, חינוך ורווחה, בעריכת  הורוביץ ד., בן יהודה י. וחובב מ., ירושלים, הוצאת אשלים.
בן אמיתי ג., 2007, השלכות נפשיות של פגיעה מינית, אתר "פסיכולוגיה חברתית", http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1380
בראונמילר ס. 1980, בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס, הוצאת "המין השני" וזמורה ביתן.
ברזילי-לומברוזו, 2010, בתוך ילדות ההפקר, היבטים של פגיעה מינית בילדות בתוך המשפחה, ירושלים, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל.
ברקברנדס, ס 1996 'משחק הדמעות, אמצעי התקשורת והבנייתה החברתית של בעיית הנשים המוכות בישראל, עבודת גמר לתואר מוסמך אוניברסיטה, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג לקומוניקציה ועיתונאות
גבל א., 2006, הציבור הדתי–לאומי והתקשורת: יחסי אהבה–שנאה, תל אביב: מכון חיים הרצוג, אוניברסיטת תל אביב
גולדשטיין ש. ולאור ר, 2009-2010, חובת הדיווח בחברה רב תרבותית משפחה במשפט ג-ד, הוד השרון, הוצאת "שערי משפט"
גרוס ד., 2010, פגיעה מינית במשפחה וביטוייה בקהילה הדתית, בתוך ילדות ההפקר, היבטים של פגיעה מינית בילדות בתוך המשפחה, ירושלים, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל.
דילמון ר. "אפיונים לשוניים של שפת שקר בהשוואה לשפת אמת", 2004, חיבור לקבלת תואר דוקטור, החוג ללשון, בר אילן.
דלומי ר. וכהן מ., תשע"ג, דיני עונשין, בני ברק, הוצאת "מחשבות".
הרמן ג'. ל., 2003, טראומה והחלמה, תל-אביב, ספריית אפקים, הוצאת "עם עובד".
זליגמן צ. וסולומון ז., הסוד ושברו, סוגיות בגילוי עריות, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד / מרכז אדלר, אוניברסיטת תל אביב.
יובל–דיוויס, נ. (1977) מצפן — ארגון סוציאליסטי ישראלי. ירושלים: עבודה לתואר מ.א., האוניברסיטה העברית.
להב, ה., 2006 ,שקופות פטריארכיה ועריכה בטקסט עיתונאי: מקרה מבחן של סיקור אונס בעיתונות הישראלית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, תל אביב: החוג לתקשורת, אוניברסיטת תלאביב
להב. ה. 2008, מקרה מזעזע, סיקור תקשורתי של תקיפות מיניות בישראל, תל אביב: מכון חיים הרצוג, אוניברסיטת תל אביב
למיש, ד.  2007 הפוליטיקה של הדרת מיעוט בתקשורת: דימויי נשים וסיקור האלימות נגדן, בתוך ד' כספי )עורך(, תקשורת ופוליטיקה בישראל, ירושלים/תל אביב:  מכון ון ליר/הוצאת הקיבוץ המאוחד: 207-185
סלע- שיוביץ ר. וקאביליון ג., 2005,. הדיווח התקשורתי בנושא כת השטן והרוק הכבד, מפגש – לעבודה חינוכית – סוציאלית, 18, 9-25
פאבר מ., 2009, התעללות בילדים – ההכרה בתופעה, התפתחות החקיקה ופיתוח דרכי  טיפול והגנה, ירושלים, הוצאת מכון חרוב.
שוהם א., 2006, החצר הסגורה – סטייה ופיקוח חברתי בקיבוץ, יד טבנקין והמכללה האקדמית אשקלון.

Benedict, H. (1992).Virgin or vamp: How the press covers sex crimes. Oxford, UK: Oxford University Press.
Caringella-MacDonald, S. (1998). The relative visibility of rape cases in national popular magazines. Violence Against Women, 4, 62-80.
Carter, C. and Weaver, K.C (2003), Violence and the media, Buckingham: Open University Press
Carter, C. (1998).Whenthe “extraordinary” becomes “ordinary”: Everyday news of sexual violence. In C. Carter, G. Branston, & S. Allan (Eds.), News, gender and power (pp. 219-232). London: Routledge.
Clark, K. (1992), “The linguistics of blame: Representations of women in the Sun’s
reporting of crimes of sexual violence” in M.J. Toolan (ed.), Language, Text and
Context, London: Routledge: 208-226
Cohen, S.(1972). Folk devil and moral panics:Tthe creation of the Mods and Rockers.
London: Mac-Gibbon and Kee
Cohen, J. (2000). "Politics, alienation and the consolidation of group identity: The case of .synagogue pamphlets". Rhetoric & Public Affairs, 3(2). pp. 247-275
Cuklanz, L.M. (1996). Rape on trial:Howthe mass media construct legal reform and social change.Philadelphia: University of Pennsylvania Press.
Goode, E. & Ben-Yehuda, N.(1994). Moral panics: The social construction of
deviance. Cambridge, Massachusetts: Blackwell
Habermas, J. (1989). The Structural Transformation of the Public Sphere. Cambridge
.Polity Press
Heider F. (1958). The psychological of Relations. New York: Wiley
Kitzinger, J. (1998), “The gender-politics of news production”, in C. Carter, G. Branston
and S. Allan (eds.), News, Gender and Power, London: Routledge: 186-203
Kitzinger, J. (2004b), “Media coverage of Sexual violence against women and children” in R. Ross and C.M. Byerly (eds.), Women and Media, Malden: Blackwell: 13-38
Lees, S. (1995).Media reporting of rape:The 1993British “date rape” controversy. In D.Kidd-
Hewitt,&R. Osborne (Eds.), Crime and the media: The post-modern spectacle (pp. 107-130). London: Pluto Press.
Los, M., & Chamard, S. E. (1997). Selling newspapers or educating the public? Sexual violence in the media. Canadian Journal of Criminology, 39, 293-328.
Meyers, M. (1994). News of battering. Journal of Communication, 44, 47-63.
Meyers, M. (1997). News coverage of violence against women: Engendering blame. London: Sage Ltd.
Muhammad M. Haj-Yahia. Ph.D. “Wife Abuse and Battering in Sociocultural Context of Arab Society in: Family Process, Summer 2000: 39,2: Research Library Core, Pg. 237
Muhammad Haj-Yahia and Elisheva Sadan “Issues in Intervention with Battered Women in Collectivist Societies” in: Journal of Marital and Family Therapy. January 2008 Vol. 34 NIH3
Muhammad Haj-Yahia Ph.D. “Attitud of Arab Women Toward Different Putterns of Coping With Wife Abuse” In Journal of Interpersonal Violence, Vol. 17 No. 7, July 2002, 721-745
Miller J, Cultural Diversity in the Morality of Caring: Individually Oriented  Versus Duty-Based Interpersonal Moral Codes, 28 CROSS-CULTURAL RESEARCH 3 (1994)
Nava,M. (1995). Cleveland and the press: Outrage and anxiety in the reporting of child sexual abuse. In R. V. Ericson (Ed.), Crime and the media (pp. 229-247). Aldershot, UK: Dartmouth.
Orbe, M. (1998) Constructing Co-Culture Theory: An Explanation of Culture, Power and Communication. Thousand Oaks, Ca: Sage
Skidmore, P. (1995). Telling tales: Media power, ideology and the reporting of child sexual abuse in Britain. In D. Kidd-Hewitt, & R. Osborne (Eds.), Crime and the media: The postmodern spectacle (pp. 78-106). London: Pluto Press.
Shaver K. (1970) Definsive. J. Pers. Pcychol. 14 (2), 101-113/
Soothill, K., & Walby, S. (1991). Sex crime in the news. London: Routledge.
Shor R., The Significance of Religion in Advancing a Culturally Sensitive Harry C. ;Approach Towards Child Maltreatment, 79(4) FAM. IN SOC'Y 400 1998
Yehuda R, Friedman M., Rosenbaum T., Labinsky E., Schmeidler J., 2007, History of Past Sexual Abuse in Married Observant Jewish Women, Am J Psychiatry  164:1700–1706

 

כתבות

אליהו ש., (2002), עלילת דם על הרב אבינר, אתר כיפה, כו חשוון, תשס"ג.
ליבסקינד ק. (2002), סודו של אבינר, מעריב  1.11.2002
אבינר ש., יתהפך לטובה, באהבה ובאמונה, י"ד טבת תשס"ג, 19/12/2002, אתר כיפה - http://www.kipa.co.il/now/18/2115.html
אלון א., צריך להכיר את הרב אבינר, 19/12/2002  אתר כיפה, http://www.kipa.co.il/now/17/2117.html
אלטמן י. (2002), עלילת דם במאה העשרים ואחת, אתר "חברים מקשיבים", 2.11.2002
שפירא י. (2003), יומן שבועי, "מקור ראשון, 13.6.2003.
וידר כהן א. (2011), שותפים לדבר עבירה, אתר "קולך", 3.1.2011.
ליבסקינד ק. פורום תקנה חייב לספר את פרטי פרשת הרב אלון, מעריב nrg, 17.2.2010, http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/060/942.html
אתר קולך, (2011), עדות נפגעת של הרב אבינר

מעריב nrg יהדות,.2010, חמש שאלות לתקשורת העוינת, 21.12.2010.
פולק א., (2010) הרב אבינר זוכה מחשד להטרדה מינית, אתר כיפה, 6.10.2010
יוסף ע. (2002), News1, יש עשן בלי אש, בית הדין הגדול: אבינר לא הטריד מינית, 6.10.2010
גינוסר ש. (2010) ככה יעשה לרב, ידיעות אחרונות שחר גינוסר  29.10.2010
עמיאור ח., (2003) העין השביעית, 1.1.2003, פניית פרסה ב"מעריב", http://www.the7eye.org.il/19086).
פריידן מ. (2001) נבואה שהכזיבה וטראומה פסיכולוגית, העין השביעית, 2.3.11




11 תגובות:

  1. שלום
    לגבי פרשת הרב אבינר, האם ייתכן שהנשים פירשו לא נכון את דבריו ואת התנהגותו של הרב, וכתוצאה מכך פיתחו כלפיו תלות, קשר רגשי וכו', בעוד שהרב לא היה מודע לכך?
    זאת לפחות הייתה ההתרשמות שלי מהסיפור

    השבמחק
  2. לאברהם שלום וברכה,
    כאחת הנפגעות אני יכולה להעיד שהתנהגותו של הרב אבינר היתה מגמתית ללא ספק ואותם דפוסי התנהגות חזרו על עצמם אצל נשים שונות שלא הכירו זו את זו בעבר (אגב, גם גברים נפגעו ממנו). במקרים של חברתי ושלי (שני המקרים שפורסמו בעיתונות), דיווחנו לו על מצבי המצוקה הקשים שנוצרו בעקבות הקשר איתו, אך במקום להפסיק את הפגיעה ולסייע לנו, הוא הגיב בלעג ובתוקפנות וכך נהג גם בבית הדין כאשר נעשה ניסיון ללבן את הטענות נגדו. למרבה הצער, תומכיו לא ביררו כלל את העובדות לא שמעו את העדויות מכלי ראשון. הם לא התמודדו עם הסיפור המלא, הכואב. אני מנסה לדון אותם לכף זכות, כי לא קל לגלות את האמת. האיש הזה דרדר נשים למצבי מצוקה קשים ביותר, שרק בנס לא הסתיימו באסונות כבדים. גם בני משפחה נוספים נפגעו והפצעים נותרו פתוחים עד היום.

    השבמחק
    תשובות
    1. הוספה, עבור אברהם:
      גם כאשר עלו נגדו טענות על פגיעה בזוגות והכשלתם בדיני טהרת המשפחה, בכוונה תחילה, הוא הגיב בהתנשאות ובזלזול בקבוצת הנפגעים שחשו שהוא הוליך אותם שולל. לא שמענו ממנו שום ביטוי של הבנה לכאבם והשתתפות בצערם. והרי מדובר בזוגות שנתנו בו אמון והפקידו בידיו את התחום האינטימי ביותר. תחום כל כך רגיש ועדין.

      מחק
    2. חבל שאתה לא מתייחס לצדדים הענייניים, בביקורת נגד הטענות של הטרדה מינית מצד הרב אבינר, ומציג זאת כאילו מדובר רק בסיבה טכנית של החוק בעניין יחסי מרות, שלא היה בתוקף באותה תקופה.

      למעשה, הביקורת נגד הטענות שהובאו על ידי ליבסקינד, ומאוחר יותר באתר Aviner.net של עידו אלבה מחברון - הם קודם לכל וראשית לכל טענות תלויות תרבות, שגם כיום לא תתקבלנה על ידי בית המשפט כ'הטרדה' נגד נשים. לא היתה טענה של נגיעה בהן (למיטב ידיעתי) ובמה שהוא "הודה" (גם כן למיטב הבנתי) אין שום צד שהיה מהווה אפילו כיום עילה לתביעה. אך חמור מכך היה מקור הטענות נגד הרב אבינר. עידו אלבה ידוע כתומך נלהב של הרב כהנא. הרב דב ליאור אף הוא נחשב מקורב לעמדות אלו. במשך שנים רבות היתה איבה גלויה בין מחנות אבינר למחנה ליאור. מה אם כן גרם לגב' אלבה ללכת לרב אבינר ליעוץ, ולשמוע ממנו דברים שהיא פרשה כהטרדה?

      באותה תקופה בשיחה עם במבי שלג, שאלתי אותה מדוע פרסמה במעריב גינוי לרב אבינר, כאשר היא יודעת מה מקור הטענות, ולאחר שביררתי שגם היא מסכימה שאין מאחוריהם כנראה דבר וחצי דבר. היא ענתה לי בין היתר כך: הוא צריך לסבול מהדעות החשוכות שהוא עצמו מפיץ על פוריטניות בלתי אפשרית. למעשה היא רק חזרה על מה שהיא כתבה בעיתון.

      במלים אחרות, המחקר שעשית על תגובת הרב אבינר, ובו הסקת שהוא 'שקרן' בלי והאופן בו טיפלת במסקנות לגבי אשמתו או אי אשמתו, בלי להיכנס לפרטי העניין, הם עוול לרב אבינר, עוול לחילונים, ועוול גדול יותר לציבור שניתחת את תגובתו.

      אין לי ספק שיש בריונים ויש סוטי מין גם בין הרבנים. אבל המקרה של הרב אבינר והטענות נגדו נראו תמוהים מדי. ולגבי הניתוח המילולי: טול קורה מבין עיניך: אחרי המילה 'וגר בירושלים' במשפט הפותח את הצגתך לקהל, כל מה שאתה כותב הוא בגוף שלישי ובסביל:
      'נעשיתי מודע'... 'ליכולת החלקית מאד של הסביבה' (הרחקה)... 'ההתמודדות עם הנושא לקויה'... 'תפיסת ההתגוננות של המגזרים'... 'חשיפת המציאות המרה תהיה'... לאמיתו של דבר' (דיבור עצמתי) 'ההפך הוא הנכון' (ד"ע)... 'עצימת העיניים המכוונת, הטיוח והשתקת התופעה...' (ד"ע) 'גורמות' (גוף שלישי, הרחקה) 'חילול השם' (ד"ע)...
      הבלוג הזה הוא ניסיון לתת מענה רוחני והלכתי לנפגעים הרבים, הנושאים בלבם את סוד הפגיעה מבלי שהם יכולים לחלוק אותו עם החברה. זהו חלק ממגוון פעולות שאני עושה בכדי להציף את התופעה ולקדם את הטיפול בה.

      (התכוונתי להגיב כאן ולא בדף הראשי שלך. סליחה)

      מחק
    3. שלום וברכה.

      1. היום הרב מלמד תהה: כיצד זה לא הבחין הרב שמואל אליהו בסטייתו של הרב מן הצפון? ובכן, התשובה ברורה. הוא לא הבחין כי הוא לא מבין בענייני מין והוא לא מזהה אנשים שיש להם סטייה בתחום הזה.
      נראה שכך גם לגביך. אנשים ונשים הרגישים לנושא מבחינים בקלות כי הרב אבינר אובססיבי בהקשרים הללו. אשריך שאתה אינך מבחין בכך.

      2. אחד הסעיפים בחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר כהטרדה גם דיבורים - (4) "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות"; צר לי לומר, אך כאלה היו לרב אבינר הרבה בהקשר הזה, אלא שתגובת הקפיאה של המוטרדות לא אפשרה להן להראות שהן אינן מעוניינות בהתייחסויות הללו. לאחר התיקון לחוק, כאשר מדובר בבעל סמכות כדוגמת רב, אין צורך להראות רתיעה מכך, ועצם ההתייחסות של רב כאמור הריהי הטרדה מינית, והיא עבירה פלילית.

      3. בכאב אני מוסיף שבעת הדיון בבית הדין הרבני (שבדיעבד התברר שאחד מדייניו היה פסול לדון בשל היותו גזלן), המשיך הרב אבינר להטריד את בעלת דינו תוך שהוא מטיח כלפי גופה דבריו משפילים ומבזים שהנייר אינו סובלם.
      התמיהות שכתבת הן תמיהות, ומן הסתם יש להן תשובות, אבל הן אינן לב העניין.

      4. לגבי ניתוח השיח שלי, ייתכן שאני באמת משקר ואין כאן בכלל בלוג. בכל אופן, צריך להשוות את זה לאופן שבו אני מתנסח בבלוגים האחרים שלי.

      בברכה, אודי

      מחק
    4. שלום אודי.
      אומר לך את האמת, אין לי מושג מה היה שם.
      יש מתלוננות, ויש את הרב אבינר.
      לפי מה שהבנתי הטענה היא שהוא התייחס בצורה לא 'נאותה' וגרם לנזקים... ואחר כך בצורה מעליבה לטענות...

      קראתי את הכתבה של קלמן, ואת מה שפורסם... ואת התגובות. אומר לך את האמת, לא יצאתי בתחושה שיש פה משהו 'ברור' 'חותך'.

      והטענות שיש לרב אבינר 'מקורבים' ש'מאיימים' סלח לי אבל זה לא ממש נשמע ... וגם אם יש כאלו שלקחו לעצמם את הזכות להגיב כך, המקורבים לא מעניינים אותי.
      לעצם העניין, ולטענות (סלח לי) המוזרות המועלות פה.

      בוא ונצא רגע , לשם הבחינה, מנקודת הנחה שהרב אבינר צודק ואומר אמת, והכל נעשה בתום לב.
      איך אתה מצפה שהרב אבינר יגיב ?
      אני מניח שאתה אומר אני הייתי מגיב אחרת, בסדר, גם אני. אבל אני מנסה להבין את התגובה שלו ומה פסול בה? שעשה הכללות ?? סלח לי, קצת מוגזם.

      את תגובות המתלוננות, אם הן דוברות אמת, אני מבין. הגיוני.
      את תגובתו של הרב אבינר אני גם מבין אם הוא דובר אמת. מה אתה מצפה? שיחזור על כל הטענות? שיתחיל לתת פירוש רשי ותוספות לכל טענה? למה הוא אמר ואיך היא פרשה ובדיוק מה הוא התכוון?
      הוא חושב שהן 'מסכנות' הוא חושב שזה 'לא צנוע' או לא מכובד עבורן לפרסם כל מיני דברים עליהן, כשידוע שיש אנשים שיקראו את הענין והם מכירים את הנשים. אז שיחזור על הכל ? הגיוני שלא.
      בפרסום מתכוון להגיד אני לא התכוונתי למשהו מיני או לניצול או להתעמרות חלילה.
      הוא מביא 'הוכחות' לשיטתו, בלי לפרט את כל הפרטים. ועובדה שאלו 'הוכחות' שעובדות עבור אלו שמקשיבים לרבנים חשובים וחושבים שהם 'אמינים' ו'מבינים' יותר מכל אחד אחר, ולכן מביא את ה'רשימה'. דרך אגב גם הרב אבינר בעצמו כמדומני נמנה על אלו שמאמינים לחכמת הרבנים הללו, בעיניים עצומות.
      אוקיי
      מה רע בזה?
      והניתוח ה'ספרותי' עאלק של כמה פעמים גוף ראשון שלישי וכו' לא הרשים אותי.
      זה הרבה הרבה פחות משכנע ממציאת 'הרב שלמה אבינר צדיק וקדוש' בדילוגי אותיות בתורה ;)

      והערה, זה ש'אחד מהדיינים היה פסול לדון' עם כל הכבוד זה לא הרב אבינר בחר את הדיינים, זה כבר עובר לדמגוגיה..

      ייתכן שהרב אבינר התייחס בצורה לא נכונה - ואני חושב שהוא מסכים לכך (גם אם לא ראיתי שהודה בכך בפומבי, וחבל), ולכן העביר כמדומני מאז הספור הזה את כל פניות הנשים לאשתו.
      ייתכן שהוא 'לוקה' בכל מיני בעיות וגאוה.. לא בטוח. אבל בכל מקרה אני לא מנתח כך פסיכולוגיה של אנשים, אחרת אהפוך להיות מגוחך כמו פרויד שהגחכת, ובטח ובטח שלא על סמך פרסומים - ולצערי זה מה שנעשה פה.

      בקצור. לא השתכנעתי. ואין לי מושג מה היה ומה היתה כוונתם האמיתית של כל אחד מהצדדים. וכנראה שעבורי לפחות זה יישאר כך עמום.
      וכיון שכך, אני משתדל להאמין לשני הצדדים.
      לנשים שנפגעו מהתבטאויות והתייחסויות שהביאו אותם למצב לא טוב... לבעיות אמיתיות.
      ולרב, שלא התכוון. וכפי הנראה הוא לא היה מספיק 'רגיש' להבין מה הוא עושה ומה הוא גורם לצד השני.
      ואני מקווה שבזה שהעביר את הטיפול בכל הפונות אליו לאשתו, סיים עם העניין, ומעכשיו המצב תקין.

      מחק
  3. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  4. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  5. למתעניינים, מומלץ לקרוא את הרשימות הבאות:

    https://pravaviner.blogspot.com/2019/10/blog-post_17.html

    https://pravaviner.blogspot.com/2019/10/blog-post.html

    https://pravaviner.blogspot.com/2019/08/blog-post_88.html

    https://pravaviner.blogspot.com/2019/08/blog-post_55.html

    https://pravaviner.blogspot.com/2019/10/blog-post_16.html

    השבמחק
  6. לרון שלום
    א. שאלת את הרב פרומן איך אתה מצפה שהרב אבינר יגיב?
    התשובה פשוטה שיאמר את האמת כפי שאמר בכתבה של קלמן ולא ישקר ויכחיש את מה שהוא עצמו הודה.
    הוא הודה בכתבה שניסה לשדל אשת איש להכנס עמו לחדר חשוך, שהוא משעה חמור הרבה יותר מסתם הטרדה, אז איך הוא טוען שהכל דמיונות של המתלוננות?
    ב. כתבת: בפרסום הוא מתכוון להגיד 'אני לא התכוונתי למשהו מיני או לניצול או להתעמרות חלילה'.
    אבל זה לא מה שהוא אומר. הוא אומר שהכל דמיונות ולא היה ולא נברא. ואולי תוכל להבהיר למה מתכוון מי שמזמין אשה להיות עמו בחדר חשוך אם לא למשהו לא כשר?
    ג. כתבת: הוא מביא 'הוכחות' לשיטתו מרבנים חשובים וחושבים שהם 'אמינים' ו'מבינים' יותר מכל אחד אחר, ולכן מביא את ה'רשימה'.
    זהו עוד אחד מהשקרים והזיופים שלו. הרבנים החשובים, הרב שפירא (בשיחה מוקלטת והרב מרדכי אליהו (בנוכחות עדים שהגישו תצהיר לבית הדין)אמרו שאסור לחתום על מודעות כמו אלו שפורסמו. הרב ליאור והרב מלמד והרב לבנון כתבו שהם בכלל לא חתמו על שום דבר. הם לא חתמו אלא גנבו להם את החתימה.
    ד. כתבת: הוא העביר כמדומני מאז הספור הזה את כל פניות הנשים לאשתו.
    לא היה ולא נברא. הוא כתב בפרסום שהוא ימשיך לעזור באותה דרך. גם אחרי שבית הדין האיזורי קבע שאסור לו להורות בכל עניני נשים, כולל בענין מראות דמים, הוא המשיך וממשיך להורות כל יום. יש בידי שאלה שמפנה אליו אשה בסמס מתי אפשר לבא להראות לו מראה והוא משיב לה מתי לבא.
    ד. הוכחה לבעיות הנפשיות שלו הם פרסומיו האחרונים בעניני 'צניעות' תוך התחזות לילדה, והכרזה בפומבי בנפנוף של מכתב שילדה שלחה לו, כשבפועל מדובר בדף פרסום מתוך חוברת ידועה שמופצת בציבור החרדי. מזה תוכל ללמוד מי בסיפור של תלונות הנשים אמין.

    בברכה
    עידוא אלבה

    השבמחק
  7. לרון שלום
    א. שאלת את הרב פרומן איך אתה מצפה שהרב אבינר יגיב?
    התשובה פשוטה שיאמר את האמת כפי שאמר בכתבה של קלמן ולא ישקר ויכחיש את מה שהוא עצמו הודה.
    הוא הודה בכתבה שניסה לשדל אשת איש להכנס עמו לחדר חשוך, שהוא מעשה חמור הרבה יותר מסתם הטרדה, אז איך הוא טוען שהכל דמיונות של המתלוננות?
    ב. כתבת: בפרסום הוא מתכוון להגיד 'אני לא התכוונתי למשהו מיני או לניצול או להתעמרות חלילה'.
    אבל זה לא מה שהוא אומר. הוא אומר שהכל דמיונות ולא היה ולא נברא. ואולי תוכל להבהיר למה מתכוון מי שמזמין אשה להיות עמו בחדר חשוך אם לא למשהו לא כשר?
    ג. כתבת: הוא מביא 'הוכחות' לשיטתו מרבנים חשובים וחושבים שהם 'אמינים' ו'מבינים' יותר מכל אחד אחר, ולכן מביא את ה'רשימה'.
    זהו עוד אחד מהשקרים והזיופים שלו. הרבנים החשובים, הרב שפירא (בשיחה מוקלטת) והרב מרדכי אליהו (בנוכחות עדים שהגישו תצהיר לבית הדין) אמרו שאסור לחתום על מודעות כמו אלו שפורסמו. הרב ליאור והרב מלמד והרב לבנון כתבו שהם בכלל לא חתמו על שום דבר. הם לא חתמו אלא גנבו להם את החתימה.
    ד. כתבת: הוא העביר כמדומני מאז הספור הזה את כל פניות הנשים לאשתו.
    לא היה ולא נברא. הוא כתב בפרסום שהוא ימשיך לעזור באותה דרך. גם אחרי שבית הדין האיזורי קבע שאסור לו להורות בכל עניני נשים, כולל בענין מראות דמים, הוא המשיך וממשיך להורות כל יום. יש בידי שאלה שמפנה אליו אשה בסמס מתי אפשר לבא להראות לו מראה והוא משיב לה מתי לבא.
    ד. הוכחה לבעיות הנפשיות שלו הם פרסומיו האחרונים בעניני 'צניעות' תוך התחזות לילדה, והכרזה בפומבי בנפנוף של מכתב שילדה שלחה לו, כשבפועל מדובר בדף פרסום מתוך חוברת ידועה שמופצת בציבור החרדי. מזה תוכל ללמוד מי בסיפור של תלונות הנשים אמין.

    בברכה
    עידוא אלבה

    השבמחק