למה לא מאסר מנהלי?

 

בס"ד                                                                           יז כסלו תשע"ד

יעל שורר ("כביסה מלוכלכת") סיפרה היום שהייתה בכנסת בישיבה מיוחדת של הועדה לקידום מעמד האישה שעסקה בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.

הנתונים איומים, היא אומרת.

נפגעים ונפגעות אינם מדווחים על הפגיעות. אם יש דיווח אין מודעות. אם יש מודעות אין טיפול. אם יש טיפול הוא קלוקל והפוגעים מסתובבים חופשי ואינם נותנים את הדין.
הילדים בארץ לא בטוחים. "זו הייתה ישיבה עצובה מאוד", היא מסכמת.

איך מונעים את המצב לפיו פוגעים / תוקפים / אנסים ימשיכו להסתובב חופשי, ימשיכו לתקוף ולא יתנו את הדין?

מסתבר ששיטת המשפט המתבססת על ענישה, ותופסת את הענישה כפעולה מרתיעה (מה שלא ממש מוכיח את עצמו), אינה האפשרות היחידה. בארה"ב עד אמצע המאה ה-20, הופעל מודל שנקרא "מאסר בלתי קצוב". על פי המודל הזה השופט נותן עונש מאסר המשתרע על פני טווח של מספר שנים, בין מינימום למקסימום שנות מאסר. לפני הגיע מועד  המינימום יושבת ועדה מקצועית שמקבילה לוועדת השחרורים בארץ ובוחנת את רמת המסוכנות של האסיר, לאור תכניות השיקום והטיפול בהן השתתף ועוד. בהתאם לכך היא ממליצה על תאריך שחרורו. אם הוא נתפס כמסוכן, הוא ימשיך לשבת בכלא תקופה ארוכה יותר.

מודל נוסף מתחשב בשני סוגים של אינטרסים. האחד הוא עצם הענישה, והשני הוא האינטרס של הגנה על החברה מפני הפושע. השופט קוצב מאסר בהתאם לקריטריון הענישה, אך תנאי לשחרור מהכלא הוא מעבר של אבחונים מקצועיים ואבחוני מסוכנות. והיה ונמצא שהאנס הפושע עדיין מסוכן לחברה, ניתן להאריך את שהותו בכלא כסוג של מאסר מנהלי.

ארה"ב ככל הנראה קצת שמרנית בשיטות המשפט שלה. כאן בארץ אין שום בעיה להפעיל את הסנקציה של מעצר מנהלי גם ללא שקדם לו הליך של דיון בבית משפט, ואם נשכלל את הנוהל, נוכל להטיל גם מאסר מנהלי. דו"ח סודי לשופט יספיק, כפי שזה נעשה במעצרים מנהליים לצורכי ביטחון.

על פי הרעיון הזה אין צורך לשפוט עברייני מין. אפשר פשוט להטיל עליהם מאסר מנהלי, במטרה להגן על החברה מפניהם. תוקף ממוצע שהתחיל לתקוף בגילאים הצעירים יגיע למספר של 380 פגיעות מיניות. אין צורך להמתין עד שכל אחד מן התוקפים ימצה את המכסה הזו. צריך להגביל אותם "כשהם קטנים", כאשר עדיין לא הספיקו להגיע למספר רב של תקיפות.

ולגבי שחרור, כאשר עבריין מין משוחרר מן הכלא כלל לא עומדת לדיון השאלה האם הוא יתקוף שוב, אלא רק השאלות מתי וכמה.

האם הערך של כבוד האנס וחירותו גובר על הערך של כבוד הנאנסות וחייהן? דומני שהגיע הזמן להפסיק לחיות במציאות מדומה, ופשוט לשים את הערכים הללו על השולחן ולהכריע ביניהם.

שלכם

אודי

שותפים לפשע

בס"ד                                                                               י' כסלו תשע"ד

אחד הביטויים לחומרה שבה נתפס מעשה האונס בתנ"ך הוא העונש הקולקטיבי של החוטאים ותומכיהם, המאפיין כל אחד מסיפורי. במעשה דינה, המתואר בפרשת השבוע, נאמר:

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:  בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:  אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:  וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

דומה כי התפיסה של שמעון ולוי את אונס דינה היא כאונס קבוצתי - "הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם". בעקבות זאת גם העונש הוא קולקטיבי.

מניין לקוחה התפיסה הזו? האם אין אנשי שכם "חפים מפשע"? משיב על כך הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יד):

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון. על עבודה זרה. ועל ברכת השם. ועל שפיכות דמים. ועל גילוי עריות. ועל הגזל. ועל הדינים.

כיצד מצווים הן על הדינים?. חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו. ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו ייהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".

המצב לפיו מעשה אונס יכול לעבור מבלי שהאנס נידון הופך את הציבור שלא דן אנסים לשותף לפשע.

במציאות שבה אנו חיים, רק 2%-3% מן הפושעים נענשים בסופו של דבר. מתוך 1000 תלונות שהוגשו למשטרה, רק 20-30 יקבלו עונש כלשהו. בחתך של עברייני מין מדובר במיעוט קטן יותר. מתוך אלף תלונות במשטרה רק 10 אנסים יקבלו עונש.

לעוסקים בדין הפלילי ישנם תירוצים למכביר למצב המביש הזה, אבל התוצאה היא חברה שאינה דנה את הפושעים. כאמור, חברה כזו נתפסת בתנ"ך כשותפה לפשע. בכל אחד משלושת סיפורי המקרא המתארים מצב דומה התוצאה רדיקלית – חיסול מלא או כמעט מלא של אותה חברה. כך במעשה דינה, כך בפילגש בגבעה וכך בסדום. על פי התפיסה של המקרא אין טעם לקיומה של חברת פשע.

ניתן רק לקוות שהחברה הישראלית תתעשת בנושא הזה מהר.

שלכם

אודי

"חף מפשע"

בס"ד                                                                        ג בכסלו תשע"ד

"כל הרכיבים המופיעים בכתב האישום לא הוכחו בפנינו ברף הנדרש במשפט הפלילי", כתבו השופטים חגית מאק קלמנוביץ', יצחק שמעוני ואיתן קורנהאוזר בהכרעת הדין של ליברמן: "ככל שמעשיו של הנאשם אינם ראויים ואינם מוסריים, נותר ספק סביר ואף למעלה מכך האם הם עולים כדי עבירה פלילית".

הנוסח המפותל משהו מלמד על הבחנה מעניינת, שמעטים שמים לב אליה: השפה המשפטית והשפה העברית הן שתי שפות שונות. הן משמשות בהקשרים שונים, בשדות שונים, כאשר לאותן מלים עצמן מובן שונה בכל אחת מן השפות.

"חף מפשע" בשפה העברית הוא "נקי מחטא" (אבן שושן). "זך אני בלי פשע, חף אנוכי ולא עוון לי" טוען איוב כלפי ה' (איוב לג, ט). מדובר על מציאות שבה יכול אדם לטעון כלפי יודע תעלומות שהוא אכן נקי לחלוטין.

כאשר אנחנו עוברים לשדה המשפטי מקבל הביטוי "חף מפשע" מובן אחר לגמרי. כל אדם הוא "בחזקת חף מפשע" כל עוד לא הוכחה אשמתו. במלים פשוטות יותר, כל עוד פרקליטו של הנאשם נקט ברטוריקה ודמגוגיה המצליחים להסתיר את אשמתו של הנאשם, הנאשם עדיין "בחזקת חף מפשע". לא לחינם נהוג לומר בשפה לא משפטית: אמור לי מיהו עורך הדין שלך ואומר לך במה אתה אשם.

אוסיף עוד, שהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל נותנת כר נרחב למניפולציות של פרקליטים, שכן לשופט אסור לחקור את העדים. חקר האמת נתפס במערכת המשפטית כערך משני. גובר עליו העיקרון של "כבוד הנאשם וחירותו", כלומר זכותו של הנאשם לדבר עם עורך דינו כך שיחבר עבורו סיפור שיותיר את חזקת החפות שלו בעינה. תפקידו של השופט בשיטת המשפט הישראלית דומה מאד לתפקידו של מבקר תיאטרון. בגזר הדין הוא בעצם מחליט מי מהשחקנים המשחקים לפניו שיחק טוב יותר. רף ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי מטיב עם העבריינים ומפקיר את הנפגעים והקרבנות.

קורבנות תקיפה מינית יוצאים נפסדים מן השיטה. לא מעט עברייני מין מסתובבים בחברה כטווסים לאחר שזוכו מכוח חזקת החפות, וממשיכים לייצר קרבנות חדשים ששוב אינם רואים טעם לפנות לרשות השופטת. לטעמי, שיטת משפט כזו לגיטימית רק בתנאי שקיימת מערכת משפטית משלימה השמה את עקרון חקר האמת כעקרון-על. בהיעדר מערכת משלימה של צדק, אין מי שיציל עשוק מיד עושקו.

שלכם

אודי

להיות כתובת רלוונטית

בס"ד                                                              ל במרחשוון, תשע"ד

שלחו לי הערב את הסרט "ארמון של שתיקה". http://www.youtube.com/watch?v=E_Lzma9w7MM

פעם ראשונה שראיתי אותו. הוא עורר בי מחשבות. אחת מהן היא על כך שההורים של הנפגעות הם רק לעתים נדירות הכתובת האופטימלית לסיפור הפגיעה. ראשית, הנפגעות חסות עליהם. שנית, אם הן  כבר מספרות, רוב ההורים אינם מסוגלים להכיל את זה. לפעמים הם מגיבים באדישות, לפעמים בכעס, ולעתים בבכי של חוסר אונים. מחקרים מאששים את המחשבה הזו. רק מיעוט מן הילדים שפתחו את סוד הפגיעה בפני ההורים חוו חוויה חיובית (ועדיין לא דיברנו על גילוי עריות בתוך המשפחה).

נראה כי מורים היו עשויים להיות כתובת טובה יותר.  דיברתי פעם עם ראש אולפנה של כמה מאות בנות. שאלתי אותו האם הוא מודע לסטטיסטיקה, שבערך 100 בנות אולפנה עברו פגיעה. הוא השיב שהוא מודע, אבל הוסיף שהבנות בכלל אינן רואות בצוות האולפנה כתובת לעניין. אין בכלל פניות בנושא, הוא אמר.
לעומת זאת סיפר לי ראש מדרשה הוא יצא פעם עם בנות המדרשה לשבת. בדברים שהוא אמר בסעודת השבת הייתה איזושהי הזמנה לדבר על פגיעות מן העבר. נגשו אליו במשך השבת 8 בנות שדווחו על פגיעות חמורות. 

מסתבר כי כאשר מורה משדר פתיחות והזמנה לדבר על זה, הוא יהפוך לכתובת. אם לא, חלק גדול מן הנפגעות תישארנה ללא כתובת זמינה לפתוח את סיפור הפגיעה.
מה המורים צריכים לפתח כדי להפוך והיות כתובת כזו?
נראה לי כי הדבר הראשון שהם צריכים לפתח הוא ידע ואמון בסטטיסטיקות. אחר כך, לרכוש נכונות ופתיחות להיות כתובת לילדים ולנערות, ולבסוף, ליצור טכניקות המזמינות את הנפגעים והנפגעות לפתוח את הסוד.

בתקווה שיהיו לנו הרבה מורים כאלו

שלכם

אודי