פרשת הרב מרדכי אלון



כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מצפה לעתים שהפסיכולוג יגיב אליו באופן תואם את מה שהוא מכיר מניסיונו עם דמויות סמכותיות. טיפול פסיכולוגי מתבסס במידה רבה על ניתוח ה"העברה" של הפציינט. "העברה היא תהליך לא מודע של התקת רגשות מדמות חשובה מוקדמת, בדרך כלל הורה, אל דמות המטפל. ניתן לומר שתגובות ההעברה הן חזרה על העבר Greenson, 1978)). ההנחה המקובלת היא שהרגשות שמגלה המטופל כלפי המטפל אינם קשורים למטפל, אלא ביטוי להשלכה של המטופל על המטפל את חוויות העבר שלו. המטופל מנסה להחיות את החוויות האלה באופן יותר מספק מן האופן שבו הוא חווה אותן בפעם הראשונה (Fenichel, 1945). כיום "העברה" מוגדרת כשיוך לא מודע של רגשות ועמדות שהיו באופן מקורי משויכים לדמויות חשובות בחיים המוקדמים של האדם, לאנשים אחרים (Stone, 1988). התגובות של המטפלים כלפי מטופליהם מכונים העברה נגדית (Fenichel, 1945). חוקרים עמדו על הסיכונים האתיים והטיפוליים בתהליך ההעברה הנגדית, ועל כך שעל המטפל להיות מודע לרגשות המתעוררים בו בעקבותיה (Davies, 1994). העברה נגדית לא מודעת עלולה להזיק למטופל, מפני שהיא יוצאת מכלל בקרה ומייצגת דחפים תגובות ועמדות שלא נבחנו בהדרכה ובטיפול של המטפל עצמו (זומר, 1999). לא נדירים הם המקרים של מטפלים שאבדו שליטה על ההעברה הנגדית וקיימו מגע מיני עם מטופלות.
יחסי הכוח והעוצמה השוררים בין הרב, כהן הדת, הקאדי ומאמיניו, הם בעלי עוצמה גדולה יותר מאשר יחסי העוצמה בין מטפל למטופל (זומר, 1999). אחד מתפקידיו של הרב או כהן הדת הוא לייעץ למאמיניו. בארצות הברית מקדישים כהני הדת בין רבע ל-60 אחוז מזמנם לייעוץ פנים אל פנים לצאן מרעיתם ((Bisbing, Jorgenson & Sutherland, 1995. זומר (1999) מכנה את התחום הזה "טיפול דתי". מטרתו היא להעמיק את האמונה ולקדם את הנועץ מן ההיבט הרוחני. ברם, שלא כמו פסיכולוגים, אנשי דת מלווים את הקהילה מהלידה ועד לסוף חייהם, בחיי היום-יום ובטקסים משמעותיים כמו ברית מילה, בר-מצוה חתונה, או לוויה. המעורבות הזו של אנשי הדת והרבנים מעניקה להם עוצמה וסמכות גדולות יותר מאשר זו של אנשי הטיפול. מאידך, מדובר במערכת יחסים שאיננה מעוגנת בכללים אתיים כלשהם. זהו מצב שבו מטושטשים הגבולות בין מערכת יחסים ראויה, לבין מערכת יחסים מעוותת. קיים לפיכך סיכון לגלישה של הרב או המנהיג הרוחני אל מעבר לגבולות הייעוץ הבריאים. לכל זה יש להוסיף את העובדה שבעיני אנשי קהילתו נתפס הרב פעמים רבות כמייצג את רצון האל (זומר, 1999). Berry  (1992) כותב כי במהלך תשע שנים בין שנות ה-80 לתחילת שנות התשעים נעצרו יותר מ-400 כמרים קתולים מצפון אמריקה על ניצול מיני של ילדים. כומר פוגע מנצל בדרך כלל עשרות ואפילו מאות ילדים. הכנסייה ניסתה להתכחש להאשמות על הפשעים שבצעו הכמרים, וגם העיתונות נטתה שלא לדווח עליהם.
באשר למצב בארץ, זומר (1999) ליקט למעלה מעשרה מקרים של תקיפות מיניות של רבנים שדווחו בכלי התקשורת, עד לתקופת המחקר שערך. לטענתו, משיחות עם נשות מקצוע עולה שמדובר בתופעה, כולל גילוי עריות בתוך המשפחה, תופעה המלווה בתהליכי הכחשה והשתקה תוך הפעלת לחצים על מעגל היודעים להסתיר את המידע. מניתוח החומר העיתונאי ומתוך הראיונות שקיים, זומר (1999) מונה ארבעה דפוסים של ניצול על ידי רבנים:
1.       ניצול של נשים הנתונות בקשיים בחיי הנישואין ומבקשות להתגרש, או גרושות.
2.       ניצול של נשים עקרות
3.       ניצול של נשים באמצעות השבעות, קמיעות, כישופים והפחדה דתית.
4.       ניצול מיני של תלמידים.
הצד השווה לכל הדפוסים הללו הוא היזקקותן של הנשים או הילדים לרבנים, אם לצרכי דיון בעניינם, אם לצרכי ישועה, או כמורים. מרכיב נוסף הוא הסמכות שיש ל"רבנים" הללו כלפי הנזקקים להם. שילוב שני המרכיבים הללו יוצר הזדמנות לפגיעה מינית, המנוצלת על ידי הרבנים. כל המרכיבים הללו עשויים להופיע גם במקרים של ראש ישיבה תיכונית המנצל מינית את תלמידיו, או ראש מדרשה לבנות התוקף תלמידות שבאו להתייעץ עמו. לטענת זומר (1999) כאשר המנצל הוא יועץ רוחני או רב, קטנים הסיכויים שהתלמיד ייחס את האחריות לניצול המיני לרב הפוגע. תערובת הרגשות של נאמנות לרב ולישיבה מחד, ושל בושה ותחושת אחריות מאידך, מונעים מרוב תלמידי הישיבה להתלונן, או אפילו לפנות לטיפול.
תגובת הקהילה במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת הנמנה על מנהיגיה דומה מאד לתגובת המשפחה במקרה של גילוי עריות (Fortune, 1991). הקרובים ביותר לאיש הדת, או המשפחה הקרובה, במקרה של גילוי עריות, מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר בתלונות שקריות. המונח "עלילה", נלווה בדרך כלל לטיעון הזה. קבוצה זו אכן איננה מצליחה להאמין לתלונות על תקיפה מינית בשל אמונתה בהיותו של הרב או של האב איש מעלה. הקונפליקט הזה, שכונה על ידי הפסיכולוג החברתי הידוע ליאון פסטינגר Festinger, 1957)) בשם "דיסוננס קוגניטיבי" יוצר קושי אמתי להאמין באירוע הנוגד את האמונה הזו. דרך קלה לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי היא להתעלם מהמידע החדש שעורר אותו. במקרה כזה נוטים בני המשפחה, במקרה של גילוי עריות, או בני הקהילה, במקרה של איש דת שפגע מינית, להאשים את הקרבן. התגובה הזו מצד הקהילה והמשפחה יוצרת תגובת נגד  של כעס, מצד הקרבן במקרה של גילוי עריות, ומצד קרובי המנוצלים, במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת (Bera, 1995).

כאמור, פרשת הרב יצחק כהן (2003) הביאה בעקבותיה בין השאר להקמת פורום "תקנה". זהו פורום של רבנים, משפטנים, אנשי טיפול מכל גווני המגזר הדתי, ששם לו למטרה להיות כתובת לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שנפגעו על ידי בעל סמכות חינוכית. הפורום נטול סמכות משפטית. הוא מהווה מנגנון לפיקוח חברתי בלתי פורמלי. הסנקציה היחידה שבידו לנקוט היא הוקעת הסוטים. בנוסף, לאור העובדה שרוב רשתות החינוך של המגזר הדתי משתפות פעולה עם הפורום, ניתן להקשות על הסוטה שאינו סר למרות הפורום למצוא עבודה בתחום החינוך. את הקוד האתי של הפורום יזמו חברות ארגון "קולך", שרתמו אליו את שאר חברי הפורום (קהת, 2010).
בין השנים 2003 ל-2010 טיפל הפורום ב-15 פניות הקשורות לעבריינות מין תוך ניצול סמכות חינוכית (הארץ, 2010). בחלק מן המקרים התוקפים והמטרידים נענו לדרישות הפורום ובחלקן לא. עד למקרה של הרב אלון, בכל המקרים שדרישות הפורום לא נענו הוא העדיף שלא לנקוט באמצעים שבידו, מתוך שקלול הרווח וההפסד מפרסום הפרשות הללו. הפרשה הראשונה שבה הפורום החליט להפעיל את סנקציית הפרסום הייתה פרשת אלון. בחודש פברואר 2010 הוא פרסם את ההודעה הבאה (אתר פורום תקנה, 2010):
1.       הרינו להביא בזה לידיעת הציבור כי הרכב מיוחד מטעם פורום "תקנה", עוסק מזה זמן רב בעניינו של הרב מרדכי (מוטי) אלון, בעקבות תלונות שהגיעו אל הפורום אודות מעשים המנוגדים לערכי קדושה ומוסר, ושלצערנו הגדול נמצא שיש בהן ממש.
2.       הרב הנ"ל נדרש בזמנו על ידי הפורום לחדול מכל פעילות רבנית ציבורית, מכל תפקיד חינוכי וניהולי, ומכל ייעוץ אישי ביחידות.
תחילה נוצר הרושם שהפרסום יצר הרתעה אפקטיבית, אולם בהמשך התברר שבעיית הסמכות של הפורום פוגעת בלגיטימציה הציבורית שלו וממילא באפקטיביות של הפרסום. בשונה מפרשת כהן, שם הנושא שעמד לדיון הוא פיטוריו של המרצה, נושא שהוא לחלוטין בתחום הסמכות של האוניברסיטה ושל המלצות הוועדה הציבורית אליה, כאן הנושא שעמד לדיון הוא ההתייחסות הציבורית לאלון כאל רב מוערך. זהו נושא שאינו נמצא באופן טבעי בתחום הסמכות של אנשי פורום "תקנה", והסנקציה שהופעלה פעלה במידה רבה כבומרנג ושחקה את מעמדו הציבורי של הפורום.
בנוסף, התברר כי במשך ארבע שנים הודרו נציגות "קולך"  בפורום מכל מידע על הפרשה, מחשש שלא ישתפו פעולה עם החלטת הפורום לשמירה על דיסקרטיות. צעד זה הוביל לחוסר אמון ולבסוף לפרישה של נציגות "קולך" מן הפורום.
גם פרק זה יעסוק בשאלות שאותן העלינו בפרקים הקודמים:
1.       מהם הנרטיבים השולטים במגזר הציוני דתי בהקשר לפרשת אלון?
2.       מהם הכוחות שהבנו את הנרטיבים הללו דווקא באופן שבו הם הובנו?
3.       מהי התפיסה של הקהילה הדתית את הפרשה כיום?
4.       מהי משמעות ההבניה הזו מבחינת הנפגעים?
5.       ביקורת
הרב אלון נחשב בשעתו ככוכב עולה בשמי הרבנות במגזר הדתי. כוחו לא היה בפסיקה, אלא בתחום העברת שיעורי תורה במגוון נושאים. הוא מילא אולמות של מאות אנשים שבאו לשמוע את שיעוריו, ואף הופיע בתכנית טלוויזיה בערוץ מרכזי. בשנת 2006 התקבלו בפורום "תקנה" תלונות נגד אלון על ניצול סמכותו הרבנית לקיום יחסים הומוסקסואלים עם נערים. הרב הותרה על ידי הפורום להתפטר מתפקידו הציבורי כראש ישיבת ההסדר "הכותל" שבעיר העתיקה, ומכל תפקידיו הציבוריים, ולהימנע ממפגשים ביחידות עם תלמידים (אתר הפורום, 2010). הוא החליט להעתיק את מקום מגוריו למושבה מגדל הסמוכה לכינרת, ונפוצה השמועה כי פרישתו מן החיים הציבוריים קשורה לבעיות בריאות. לאחר שהתברר לפורום כי הוא אינו עומד בהגבלות שהוטלו עליו ומקיים מפגשים אינטימיים עם תלמידים, ולאחר שנודע לפורום שהעיתונאי אבישי בן חיים מהעיתון "מעריב" עומד לפרסם את הפרשה, פרסם הפורום עצמו את ההודעה מטעמו.
פרשת אלון הייתה הפרשה הראשונה שבה הכוח המוביל לא היה ארגון "קולך", אלא רבני פורום "תקנה". מדובר ברבנים מכל גווני המגזר הדתי, מרבנים הקשורים לזרם החרדי לאומי - חרד"ל, כמו הרב לבנון והרב יהושע שפירא, ועד לרבנים הקשורים לזרם הליברלי, כמו הרב יובל שרלו. גם מבחינה פוליטית קשת האישים בפורום משתרעת מהקצה הימני של המפה הפוליטית ועד לקצה השמאלי שלה. בחינה של הנרטיב של הפורום, כפי שהוא מתבטא מפרסומים באתר הפורום עצמו, מבטאת את הניסיון לשלב בין הצורך לטפל בתלונות אודות פגיעות מיניות לבין עולם הערכים הדתי. מטרת הפורום היא מניעה וטיפול בבעיות של ניצול והטרדה מינית מצד בעלי מרות וסמכות בקרב הציבור הדתי, ובמילים אחרות: שמירה על טוהר המחנה, והגנה על הציבור ועל הפרט מפני תופעות שליליות בתחום רגיש זה (אתר הפורום, 2010). הניסוח מבטא  ערפול מסוים בין המניע החברתי – הגנה על קרבנות תקיפה מינית, לבין המניע הדתי – שמירה על טוהר המחנה. הערפול בא לידי ביטוי גם בנוגע להחלטה על הסנקציות נגד אלון. הפורום פעל מתוך שקלול של מספר גורמים: ראשית, החובה "להציל עשוק מיד עושקו", לסייע למתלוננים וגם למנוע פגיעות עתידיות; השני – החובה כלפי הרב מוטי אלון כמו כלפי כל מי שמתלוננים עליו; השלישי – מעמדו החשוב של הרב מוטי אלון בחברה הציונית דתית ובחברה הכללית, הוראת תורה בהיקף נרחב, ומעשי חסד וצדקה רבים שעשה במשך חייו (אתר הפורום, 2010). הרביעי – משאלת הלב, שהפכה לשיקול מעשי, והיא התקווה שהרב אלון "יחזור בתשובה" הן מנטייתו ההומוסקסואלית והן מפגיעה מינית בנערים. המוגנות הציבורית והטיפול בנפגעים אינם אפוא ערך יחיד או עליון בעיני הפורום, אלא חלק ממכלול גורמים, גם אם המשקל שניתן לה גדול. שקלול הערכים בא לידי ביטוי גם בנוגע למערכת השיקולים שנלקחה בחשבון בשאלת הפרסום של הפרשה. נלקחו בחשבון המשבר שתעבור משפחתו של אלון, וכן המשבר שיעבור הציבור הדתי לאומי. מאידך, הועלה חשש שהדברים יתפרסמו בתקשורת באופן לא מבוקר, מה שעלול להביא לחילול השם. בסופו של דבר הצטברות של נסיבות תרמה להחלטה על הפרסום (ליכטנשטיין, 2010).
התפיסה של חברי הפורום ספגה ביקורת משני כיוונים. מחד היא ספגה ביקורת פמיניסטית. חברות "קולך" היו מיוזמות הפורום והרוח החיה בייסודו. עו"ד ריקי שפירא חיברה את הקוד האתי, וחברי הפורום עברו השתלמויות בתחום. מאז שקם הפורום הוא קיבל עשרות תלונות וטיפל בהן, בדרך כלל באופן משביע רצון (קהת, 2010). עם זאת, טוענות חברות "קולך", ההשתקה של פרשת אלון במשך ארבע שנים תמימות מעידה כי עדיין קשה לחברי הפורום לצאת באופן נחרץ נגד עמיתים אשר נגדם מועלים חשדות או מוגשות תלונות, והם מנסים להסתיר זאת. בשעת מבחן, כאשר שוב יש צורך להתייצב מול רב מפורסם, הנורמות הדמוקרטיות של שוויון, שקיפות והגנה על זכויות המתלוננים, קיבלו מקום משני מול הצורך להגן על שמו הטוב של הרב אלון, ולנוכח הרצון למנוע פרסום הפרשה. רק בגלל סירובו של אלון לקבל על עצמו את ההגבלות שהטיל עליו הפורום, ובשל חשש מפרסום בתקשורת של הכישלון לרסנו ולמנוע את פגיעותיו, יצא הפורום בקריאה לציבור להישמר ולשמור על הנערים מלבוא עמו במגע (קהת, 2010).
הפורום ספג ביקורת גם מן הכיוון השני. הרב דרוקמן, ראש ישיבת ההסדר "אור עציון", ממנהיגי המגזר הדתי ומי שעומד בראש מרכז ישיבות "בני עקיבא", תקף את חברי פורום "תקנה" על הסנקציות שהטילו על הרב אלון: "אסרו עליו לערוך חופות של תלמיד קרוב ולהספיד באזכרות - אלה גזירות שאדם לא יכול לעמוד בהן. זה משול להצמדת אקדח ברקה של האדם. לא נתנו לרב אלון לחיות!". לטענתו שיקול הדעת של רבני פורום "תקנה" היה מוטעה הן בנוגע לסנקציות שנקטו נגד אלון והן בנוגע לפרסום הפרשה. לדעתו לרב אלון זכויות רבות, שלא ניתן למחוק אותן בקלות. הרב אלון לטעמו נשאר "רב". הוא הזמין אותו ללמד בישיבתו, בישיבת "אור עציון", וקבע כי אין ספק כי הרב אלון כבר שב בתשובה על מעשיו, בהתאם למאמר התלמודי: "אם ראית תלמיד חכם שחטא בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה". את העיסוק בפרשה הוא כינה "חטטנות" (נחשוני, 2010).
שניים מן הנפגעים התלוננו נגד הרב אלון במשטרה. כתוצאה מכך נפתח נגדו הליך פלילי אשר בסופו הוא הורשע ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות, 15 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן פיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. גם לאחר ההרשעה הרב דרוקמן המשיך לדבוק בעמדתו לפיה "אף אחד לא היה בחדר חוץ מהמתלונן, אין שום עדות לדברים ואני מאמין לרב אלון לחלוטין. הוא אדם חם שמחבק אנשים ובוודאי אנשים עם בעיות. אולי יאמרו שזה לא נכון או כן נכון אבל זה לא אסור" (נחשוני, 2010).
הרב דרוקמן אמר עוד שהוא משוכנע שהרב אלון ימשיך בפעילותו הציבורית; "כפי שהוא אמר הוא משרת את הציבור שנים רבות וכך ימשיך לעשות בעתיד. לי יש אמון מלא ברב אלון וכפי שאמרתי הכרעת הדין הייתה טעות" (נחשוני, 2010). אכן תקופת מה לימד הרב אלון בישיבה של הרב דרוקמן. פעילות פמיניסטיות הפגינו מול הישיבה על כך, ובסופו של דבר הרב דרוקמן נכנע, והרב אלון חדל ללמד שם (טוקר, 2013). הרב דרוקמן שימר למעשה את דפוסי ההכחשה שהיו נהוגים בשנות ה-70 של המאה הקודמת. תגובתו בפרשת אלון הייתה דומה לתגובתו בפרשת קופלוביץ, 13 שנים קודם. לכך הוא הוסיף כי אנשים חושבים שאם מישהו התלונן זה כבר אומר שהאמת אתו, ובפרט עם התקשורת עומדת לצדו, אמירה המבטאת את הניכור שהקהילה הדתית חשה כלפי התקשורת החילונית. באשר לשיעורים שהרב אלון מעביר בישיבתו, הוא תבע שאיש לא יטיף לו מוסר, שכן על פי החוק אסור לאלון ללמד קטינים, אך בישיבה לומדים בגירים (טוקר, 2013; אוריך, 2013). אגב, האמירה אינה מדויקת, שכן חלק מן התלמידים הצעירים בישיבה עדיין קטינים.
הנרטיבים השונים שעוצבו על ידי אנשי הציבור הללו, רבני פורום "תקנה", נשות "קולך" והרב דרוקמן יצרו הדים בקהילה הדתית. רבים צדדו מלכתחילה בעמדת פורום "תקנה", עמדה שזכתה לחיזוק מסוים על ידי בית המשפט. מאידך היו תגוביות רבות שצידדו בעמדתו של הרב דרוקמן (אוריך, 2013). פמיניסטיות גילו עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת המכנה את אלון "עבריין מין מורשע", ומגנה את הזמנתו ללמד בישיבה של הרב דרוקמן. בניגוד לפרשות קודמות שם בלט אחד מן הנרטיבים בדומיננטיות שלו, בפרשת אלון ניתן לומר שלנרטיב שניסה לעצב פורום "תקנה" וחוזק במידה מסוימת על ידי הזרם הפמיניסטי ועל ידי פסק הדין של בית המשפט, היה יתרון לא גדול על פני הנרטיב שניסה לעצב הרב דרוקמן וששחזר במידה רבה את דפוסי ההכחשה והמזעור הידועים מן העבר.
חשוב לציין מרכיב אחד שחסר והוא התייחסות לנפגעים עצמם. הדיון בתוך הקהילה הדתית היה בעיקרו סביב משבר האמון שנוצר בעקבות הפרשה כלפי הסמכות הרבנית. הנפגעים עצמם נתפסו כסוג של "הפרעה", אנשים שגורמים לרעש בקהילה המשוועת להתנהלות שקטה ונינוחה. דבריו של הרב דרוקמן לפיהם חשיפת הפרשה על ידי פורום "תקנה" הייתה פשע היא ביטוי קיצוני להתעלמות מן הנפגעים (פיאמנטה, 2010).
בפרשת אלון  ניתן לזהות את התנועה הנרטיבית של חלקים שונים בקהילה הדתית באשר להתייחסות לפגיעות מיניות המתרחשות בתוכה. ניתן לראות כי הנרטיב הפמיניסטי בקהילה הדתית מעודכן במחקרים האחרונים ועל כן הוא גם מודע לסכנה שמהווה אלון משעה שנודע שהוא פגע בתלמידים צעירים. מנגד, בעיני רבני פורום "תקנה" הגישה המעודכנת הזו, שמשמעה חשיפת זהותו של העבריין בפני מי שנמצאים בסיכון להיפגע ממנו, מהוה איום. כתוצאה מהתפיסה של נשות "קולך" כאיום בחר הפורום שלא לחשוף בפניהן את המידע אודות אלון. הדימוי של הפורום בעיני עצמו הוא כגוף "מאוזן". זה מתבטא בנוסח ההודעה הראשונה שפרסם הפורום: "בהתאם לעקרונות ההלכתיים-המוסריים המנחים את הפורום, ובהם הצורך בהגנה על הציבור, הגנה על המתלוננים, ושמירה על כבוד הנילון ומשפחתו, כגורמים שיש להתחשב בהם ולאזן ביניהם, נמנע הפורום עד כה מפרסום העניין, ונקט באמצעים דיסקרטיים, ברוח הכלל התלמודי 'היכבד ושב בביתך'" (פורום תקנה, 2010). מפרסומי רבני הפורום עולה כי נגרמה להם עוגמת נפש רבה מכך שמדובר "בעניינים שבינו לבינו" כהגדרתו של אחד מבכירי רבני הפורום (ליכנטשטיין, 2010). מבחינת הפורום, ההכרה בכך שקיימים יחסים הומוסקסואליים בחברה הדתית ועל ידי אחד מבכירי הרבנים בה הייתה צעד לא פחות משמעותי מאשר ההכרה בכך שקיימות בקהילה הדתית פגיעות מיניות. על רקע זה יש להבין את הדיבורים על התקווה ל"חזרה בתשובה" של אלון (ליכטנשטיין, 2010). ברם מעבר לכך שההכרה בקיומה של תופעת הכפייה המינית בקהילה הדתית חלחלה לחלק מן החברה הדתית בעקבות פרשת קופולוביץ' ופרשת יצחק כהן, קשה לזהות התפתחות נוספת ביחס לפגיעות מיניות ולנקיטת אמצעים למוגנות הציבור.
הנרטיב השלישי בפרשה, היה הנרטיב הדתי הקלאסי, הקרוב לזה שזוהה בפרשת אבינר. את הנרטיב הזה ייצג הרב דרוקמן, ולפיו הרב אלון נותר "רב" כשהיה. בנרטיב הדתי ניתן לזהות מספר דפוסי הכחשה ומזעור אוניברסליים. הראשון הוא תוצאה של הדיסוננס הקוגניטיבי  (Festinger, 1957) שהופיע גם בפרשות קודמות. צעירים וצעירות רבים שדרכם אל  היהדות נסללה באמצעות שיעוריו של אלון וההתקרבות אליו חשו נעזבים (ליכנטשטיין, 2010). מספר הרב ליכטנשטיין (2010): התקשר אלי בחור שאיני מכיר בכלל באותו הלילה בחצות והבחור מתחיל לבכות בטלפון "הרב, מה אני אעשה"? היה מי שכתב: "אין ספק כי מדובר כאן במשבר אמון בממדים קולוסאליים. בל נגזים אפילו אם נאמר שמדובר בתחושה של יתמות" (רוט הלוי, 2010). המתח בין תפיסתו של אלון כרב צדיק לבין המידע על סטייתו הוביל רבים להתעלמות מן המידע שפורסם אודותיו על ידי פורום "תקנה".
דפוס שני הוא "הכחשה ומזעור", האופייני לעברייני המין באשר הם. על פי הרמן (2003), תחילה תובע העבריין סודיות ושתיקה. אחר כך הוא תוקף את האמינות של הקרבן באמצעות טענות שונות ומשונות – הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו. כאמור, עבריין המין הדתי מקבל רוח גבית לכל הטענות הללו מאיסור לשון הרע, ולמעשה השתקתה של פרשת אלון במשך ארבע שנים תמימות נבעה אף היא מהלכות אלו, כפי שעולה מדיווחי הפורום (פורום תקנה, 2010). המכחיש והממזער המוביל היה אלון עצמו, שטען שמעולם לא פגע מינית בתלמידים. לטענתו חיבוקיו היו גילויי אהבה אבהיים ותו לא, ואם מאן דהו לא הבין את ההקשר הוא "מבקש סליחה". הוא שכנע בכך את הרב דרוקמן שהחרה אחריו ואמר שהוא מאמין לחלוטין לרב אלון. "הוא אדם חם שמחבק אנשים, בוודאי אנשים עם בעיות". בהודעה שפרסם אלון בהמשך אמר: "מדובר בעלילת דם נוראה ובדברים מופרכים. התלונה בנושא הוגשה לפני שנים על-ידי אדם שיציבותו מוטלת בספק (דה-הומניזציה של הקרבן), ואין לה דבר וחצי דבר עם האמת" (אלון, בתוך שיר, 2010), דפוס הכחשה קלאסי של עברייני מין באשר הם. בהמשך ניסה אלון למתג את עצמו כ"צדיק בעל הייסורים" כשאמר לתלמידיו: "עשיתי דברים מאוד לא הגיוניים כדי להימנע מחילול השם. אני מקבל עלי באהבה את הייסורים" (שיר, 2010). היענות הקהילה התרחשה בשני מעגלים. היא התחילה במעגל התומכים שהקיף את אלון. חלקם תלמידיו בישיבות השונות שבהן לימד, שלא הותקפו על ידו והסיקו מכך שהוא לא תקף איש. אחרים הצטרפו למעגל התומכים מסיבות אחרות. אחד הרעשנים שבהם תקף בעצמו נערים צעירים על פי הודאתו. אחר "זכה", כתוצאה מתמיכתו, להימנות בין "מקורביו של הרב אלון". מעגל התומכים הקרוב של אלון ניסה ככל האפשר למתג אותו כאחד מבכירי הרבנים. התארגן שיעור קבוע שלו בשכונת רמת אשכול בירושלים, נתלו מודעות זרחניות גדולות המכתירות אותו כרב דגול (פרומן, 2012) ועוד. מעגל שני הוא מעצבי דעת קהל כמו הרב דרוקמן, אשר לדעתו, ככלל, יש לנקוט בכל טכניקות ההגנה האפשריות בכדי להשתיק תלונות על פגיעות מיניות במגזר הדתי, בוודאי כאשר מדובר ברבנים פוגעים. הרציונליזציה להשתקה היא הערך של "כבוד התורה" והגנה על שמה הטוב של הקהילה הדתית ועל הערכים אותם היא מייצגת – ארץ ישראל, ראיית עם ישראל כעם סגולה וחתירה להפצתה של התורה. למעשה הרב דרוקמן נשאר באותה נקודה בה היה בעת פרשת קופולוביץ'. במודע הוא בחר שלא להצטרף לפורום "תקנה", על אף שהוצע לו להיות חבר בו (וידר כהן, 2012). רב נוסף שמיצב את עצמו בין התומכים באלון הוא הרב אבינר, שהוזכר בפרשה קודמת. הלה תמך אף הוא ברב אלון והתעלם מן ההאשמות נגדו. לטענת אחדים זהו דפוס קבוע של אבינר, שבא לידי ביטוי גם בתמיכה בנשיא לשעבר קצב, כאשר הרציונל הוא שכשם שהתלונות על אחרים שקריות, כך גם התלונות נגדו (וידר כהן, 2011).
מודל אחר, שאף הוא הוזכר כבר, מגדיר שלושה מרכיבים בדפוס התגובה התוקפני (Sharansky, 2004):
א.      דה-לגיטימציה של הנפגעים ומי שתומך בהם,
ב.      דה-הומניזציה של הנפגעים, או אפילו דמוניזציה שלהם,
ג.        מוסר כפול במובן של התמקדות השיח בזכויות הפוגע, במקום בזכויות הנפגע והפיכת התוקף לקורבן.
גם את המרכיבים האלה קל לדלות הן מתוך התגובה של אלון והן מתוך התגובות של תומכיו. על פי אלון התלונה נגדו הוגשה על ידי מי שיציבותו מוטלת בספק. "ג', בחור יקר, שאני זוכר אותו מעט מאוד מפני שלא למד אצלי מעולם, הגיע אליי לפי דבריו מתוך מצוקה נפשית ומשפחתית קשה על מנת לקבל עזרה וחיזוק במצבו האישי. מאז ועד לפיצוץ התקשורתי עברו חמש שנים. ובכן, מה מביא פתאום את ג' בעקבות פיצוץ תקשורתי למשטרה? מה מביא את ג' אחרי חמש שנים למשטרה כדי להתלונן על מעשה מגונה בכוח"? שואל אלון.
במקביל, כל מי שהעז לומר משהו אודות עבירות המין שעבר אלון זכה לדה-לגיטימציה. כך לדוגמה הפיץ יוסי גרינפלד מכתב שבו האשים את חברי פורום "תקנה" כי הם מתעלמים מעדויות על כך שהמתלונן המרכזי בפרשה הוא מעורער בנפשו וכי כלל לא גבו עדות מהרב על המעשים המיוחסים לו. עוד נטען במסמך כי נציג "תקנה" סירב להתייצב לבירור העניין בפני הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו, אף שנקרא על ידו, וכי בניגוד להצהרת הפורום, הרב אלון עצמו מעולם לא הודה בניצול מיני של תלמידים. מכתבו של גרינפלד הופץ באמצעות רשת האינטרנט וזכה להדים רבים בציונות הדתית. אם בפרשת כהן מי שנבחרה למושא הדה-לגיטימציה הייתה חנה קהת יו"ר "קולך", הפעם היה זה תורה של יהודית שילת מפורום "תקנה". "הרב אלון נדהם מהאטימות של חברי הפורום וזיהה שיהודית שילת רוקמת נגדו כל הזמן עלילות" (גרינפלד, 2010). גם המוסר הכפול מצא את מקומו בטענות של תומכי אלון. לטענתם אלון הוא קרבן להתנכלות מצד פורום "תקנה" (גרינפלד, 2010). הרב דרוקמן הוסיף לכך את משפחתו של אלון שסבלה די ממסע הרדיפה נגדו ולדעתו לא צריך לרמוס ולהרוס חיים של אדם ומשפחתו (רייכנר, 2014).
חשוב לזכור כי סמכותו של הפורום להפסיק פעילות חינוכית של אדם כלשהו מבוססת על המנדט שהקהילה הדתית נתנה לו (רוזנמן, 2008). "מדובר בפורום חובק ציבור, ומכאן האמון שיש לנו מהקהילה. זהו מקור סמכותנו", אמרו בראיון חברי פורום "תקנה" (גיסר, להמן, בתוך רוזנמן,  2008). מטבע הדברים, המאבק של תומכי אלון בפורום גרם לתחושה שאין קונצנזוס סביב פעילותו, ובכך כרסם במהימנותו ובסמכותו, ולמעשה פתח מערכה של התגוששות נרטיבית, כפי שמכנה אותה נגבי (2009). הפורום נאלץ להוציא הודעה לפיה המסמך אותו מציג גרינפלד אינו אלא מצג-שווא, המנסה לערער את אמינותו של פורום "תקנה", ואת אמינותם של תלמידי החכמים, המשפטנים ואנשי המקצוע הטיפולי, אשר דנו בכל הרצינות והאחריות בעניינו של הרב אלון. הפורום הוסיף: "לא היינו נזקקים לענות על טענותיו של אדם פרטי, אלמלא הבנו שהמתקפה המתוכננת והמתוזמנת על ידי אחדים ממקורבי הרב אלון, נועדה לזרות חול בעיני הציבור על ידי הפצת דברי שקר, הן על חברי הפורום והן על המתלוננים, ועל ידי כך להסיר מעל הרב אלון את האחריות למעשים החמורים שעשה, ולהחזירו לבמה החינוכית והציבורית כאילו לא היו הדברים מעולם". בהמשך מפרטת הודעת הפורום את השתלשלות העניינים כפי שהפורום רואה אותה. על פי הודעת הפורום היו לא מעט תלמידים שנפגעו על ידי אלון, גם כאלו שהוא קיים עימם יחסי מין הומוסקסואלים מלאים. הוא בהחלט מהווה סיכון לתלמידים שבאים להתייעץ אתו ביחידות ועל כן מצא הפורום לנכון להזהיר מפניו (פורום תקנה, 2010). הודעת הפורום יצרה סוג של התכתשות בין שתי הגרסאות. כחלק ממלחמת הגרסאות מצא פורום "תקנה" לנכון לשתף פעולה עם כתבה במוסף השבת של עיתון "ידיעות אחרונות", שם הובאו בפירוט התלונות של מספר תלמידים שבהם הרב אלון פגע מינית. הרציונל היה להכריע את ההתגוששות הנרטיבית באמצעות סיוע מחוץ למגזר הדתי, אולם הכתבה גלשה לתיאורים פלסטיים ונכתבה בסגנון צהוב, ובמידה רבה היא פעלה כבומרנג ועוררה ביקורת רבה על הפורום ועל שיקול דעתו (קליין, 2010). הרב דרוקמן כינה את הפורום בעקבות הכתבה "פורום קלקלה" (לוי, 2010). מעניין שבסופו של דבר ההתגוששות אכן הוכרעה באמצעות סיוע מן החוץ, אולם לא סיוע של התקשורת אלא סיוע של פסק הדין  של סגנית נשיאת בית משפט השלום בירושלים, השופטת חגית מאק-קלמנוביץ', שהרשיעה את הרב מוטי אלון בביצוע מעשה מגונה בקטין בכוח. כפירתו המוחלטת של הרב אלון בטענות נגדו נדחתה על ידי השופטת (עזרא, 2013) בכך הוכרעה למעשה ההתגוששות בין הנרטיבים, והנרטיב של פורום "תקנה" הפך לדומיננטי. עם זאת, הרב דרוקמן המשיך לדבוק בדבריו לפיהם השופטת טעתה. לדעתו, אלון נותר סמכות רבנית כשהיה. הוא אף הזמין את אלון להעביר את שיעוריו בישיבתו (רייכנר, 2014). מנגד, הנרטיב הפמיניסטי לא שקט על שמריו, ולאחר שפורום "תקנה" הניח לפרשה כשהוא מלקק את פצעיו, החלו נשות "קולך" להפגין מול ישיבתו של הרב דרוקמן בדרישה שאלון יחדל מללמד שם (בנדל, 2014).
ניתן לומר כי הנרטיב הדתי התפתח כאן באופן מאד דומה להתפתחותו בפרשת הרב אבינר. ההבדל הוא תוצאה של יחסי הכוחות השונים. מעגל התומכים באבינר הקיף את כל רבני הציונות הדתית ואת רוב הציבור, שראו את עצמם כמי שמגינים על הנרטיב של הקהילה הדתית כנגד גורמים מבחוץ המנסים לקעקע אותו. לעומת זאת בפרשת הרב אלון העימות היה פנים מגזרי, כאשר רק מיעוטם של הרבנים תמכו ברב אלון בעוד רובם תמכו בעמדה שאותה הביע פורום "תקנה".
קשה לדבר על נרטיב אחיד בנוגע לפרשת אלון. כאמור, הנרטיב הדומיננטי הוא זה שהוצג על ידי פורום "תקנה" וזכה לחיזוק מתוצאת ההליך הפלילי. עם זאת, המשפט עסק בהאשמה קלה יחסית – מעשה מגונה. רוב הנפגעים כלל לא הגיעו לבית המשפט. גזר הדין היה בהתאם – ששה חודשי עבודות שרות, 15 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וקנס של 10,000 ₪ (טוקר, 2013). הציבור קיבל את התחושה שאמנם נעשו מעשים אסורים, אך הם אינם חמורים. תומכי אלון המשיכו וממשיכים לתת לו גיבוי ולהתייחס אליו כאל רב חשוב לכל דבר ועניין. הדבר מתבטא למשל בהזמנתו של אלון לשאת דרשות בבתי כנסת אליהם הוא מזדמן (פויירשטיין, 2014). מי שמבטא התנגדות פעילה להתייחסות הזו הם מעטים, אלו שמבינים שמה שהגיע לבית המשפט היה רק קצה הקרחון של מעשים חמורים בהרבה.
נשות "קולך" רואות בפרשה התפתחות נרטיבית משמעותית של המגזר הדתי בתחום ההתייחסויות לפגיעות מיניות. ראשית, אלון ככל הנראה הפסיק לפגוע מינית, וזה הכי חשוב. שנית, ההתרחשות נחוותה על ידן כניפוץ המיתוס המגזרי בכוח האמת. שלישית, הנושא טופל על ידי רבנים, כלומר על ידי הזרם המרכזי של הקהילה הדתית ולא על ידי הזרם הפמיניסטי שנתפס כזרם קיצוני. נוסף לכך הדברים הגיעו לידי הרשעה משפטית (וידר-כהן, 2014). עם זאת גזר הדין בולט בחולשתו, ומרבית הנפגעים לא התלוננו במשטרה מפחד ומבושה. גם ההוקעה היא בעירבון מוגבל שכן עדיין יש לרב אלון קהל שומעים, וכאשר הוא מתארח בקהילות שונות הוא נושא דרשות. ההישג הגדול מתמצה במילים "עבריין מין מורשע" (וידר-כהן, 2014).
המשמעות של הנרטיב שהובנה לבסוף מבחינת הנפגעים הוא בעיקר תסכול (צרור, 2014). מלכתחילה נפגעים רבים נרתעים מלחשוף את "סוד הפגיעה", בין השאר מחשש שלא יאמינו להם. סוד ההתעללות המינית או האונס נשמר לעתים במשך שנים ארוכות (דדיה, דרויאן, 2008).
במכתב שפרסמה אמו של נער מנפגעי הרב אלון היא מדווחת על תחושת המבוי הסתום וההכרה כי "אין עם מי לדבר" בחברה הדתית. כאשר הציעה לבנה לשתף בסיפור הפגיעה שלו כדי למנוע פגיעות נוספות הוא סירב בתוקף וטען: "אף אחד לא יאמין לכם, אתם לא מבינים! אתם חושבים שמישהו בכלל יחשיב את המלה שלכם מול  ההסברים של האדמו"ר הגדול? יצחקו לכם, ישמיצו אתכם ויחרימו אתכם. אף אחד לא ירצה לשמוע את האזהרות שלכם אתם לא מבינים באיזה כוחות מדובר, אם ייוודע למישהו שנדמה לי, שהרב אלון עשה לי משהו, (כמובן שככה יציגו את זה, שאני מדמיין, שאני הדפוק שלא מבין, שאני בכל אופן האדם עם הקשיים בכל הסיפור הזה, ובגלל הצרות שלי, לא הבנתי שהוא בכלל ניסה לעזור לי...), מקורביו כבר ידאגו להשתיק אותי"!
כשהבינה מי הרבנים העומדים מאחורי האזהרה לציבור, אלו צעדים ננקטו כדי למנוע פגיעות נוספות של הרב אלון, ומדוע הוחלט לצאת ולהזהיר את כלל הציבור – רווח לה לפרק זמן קצר. יש תקוה, היא חשבה. במבט לאחור הסתבר לה שהייתה זו רק התחלה של תהליך ארוך וכואב. ככל שחלף הזמן, היא התקשתה יותר ויותר להכיל את התגובה הציבורית האמביוולנטית  לאזהרה שהושמעה. הקריאה של הרב דרוקמן, אושיה רבנית במגזר הדתי, לרב אלון שהורשע בתקיפה מינית, ללמד בישיבתו  נתנה את התחושה של חיים בחברה סדומית, שבה אין מי שמוחה בקול צלול על התנהלות שאיננה עולה בקנה אחד עם ערכי התורה והמוסר הבסיסיים. מעבר לכך הייתה בקריאה הזו הבעת חוסר אמון גדולה בכאבם העמוק של  הנפגעים עליה היא מתקשה לסלוח.
עד להכרעת הדין הדברים בוטאו בתקשורת באופן שאיפשר להבין כאילו יש כאן איזושהי מחלוקת לגיטימית בין רבני פורום "תקנה" לבין הרב אלון ותומכיו. "קו ההגנה של 'תקנה' יבהיר, כי הפורום הוקם על מנת להתמודד עם מעשים שאינם בהכרח פליליים ... ובכל אופן, זיכוי של הרב אלון, יעורר ביקורת נרחבת על פורום 'תקנה'", כתב יונתן אוריך באחד האתרים המגזריים (כיפה, 2013). התחושה הייתה שהציבור הדתי והתקשורת המבטאת אותו אבדו את המצפון המוסרי, אם לדעתם מי שצריך הגנה הוא פורום "תקנה". בחתונה אליה הוזמנתי, היא מספרת, עת הרב אלון ערך את החופה, לא נמצא בקהל, וְלוּ אדם אחד שזעק את זעקת המעונים. התקשיתי להאמין למראה עיניי, כאשר בסיום החופה נגשו עשרות אנשים ונשים, נערות ונערים, אל הרב לקבל את ברכתו, ו-חיבוקו. אף שהתכוננתי לתגובתו הקשה של בני בחוזרי לביתי, החרשתי כששאל : "זה היה הוא שערך את החופה נכון ?! אמרתי לך! הוא ממשיך להנהיג ביד רמה ואין פוצה פה, הציבור ממשיך לשאת אותו על כפיים ! את רואה?  אפילו אחרי שרבנים אמרו שהוא מסוכן - אנשים לא מאמינים, אז את רצית להזהיר את הציבור ?! ועוד חשבת שמישהו יקשיב לך, יאמין לך"?
פורום "תקנה" וארגון "קולך" נתפסים על ידי הנפגעים כקרני אור באפילה האופפת את המגזר הדתי בהקשר הזה. האווירה הציבורית היא של תמיכה בפוגע, הרב אלון.  כמו כדי לאשש את הדברים הגיב אחד הקוראים וכתב שהוא אינו מבין מדוע על הציבור להאמין לה ולבנה, ולא לרב אלון.
כאמור, פורום "תקנה" הותקף בפרשה זו משני כיוונים. הוא הותקף על ידי ארגון "קולך" שטען שהפרשה הושתקה במשך ארבע שנים תמימות בהן התאפשר לאלון להמשיך לפגוע בתלמידים שבאו להתייעץ עמו. הוא הותקף גם על ידי תלמידיו של אלון בטענה שפעל בחוסר סמכות.
באשר למתקפה של "קולך", לאור העובדה שגם לאחר שפורסמה הפרשה מגיעים תלמידים לאלון בכדי להתייעץ עמו, קשה לראות את ההגנה שגילוי מוקדם היה מספק. מחקרי רצידיביזם מראים באופן עקבי שהישנות הפשיעה הולכת וגוברת ככל שמתרחקים מן האירוע של ההרשעה (2005 ,Hanson & Morton-Bourgon). ניתן אפוא להניח שאילו הפרשה הייתה נחשפת מוקדם יותר, הישנות הפשיעה של אלון הייתה מקדימה אף היא, בהתאמה.
ההתייחסות לטענה של חוסר הסמכות של פורום "תקנה" היא מורכבת יותר. אכן, לפורום ישנה בעיית סמכות שכתוצאה ממנה הלגיטימציה שלו נשחקה מאד בעקבות פרשת אלון. הפורום הוא אכן חסר סמכות מקצועית. הדגם ששימש השראה להקמת הפורום היה הוועדה הציבורית שהוקמה על ידי אוניברסיטת בר-אילן בכדי לדון בעניינו של כהן. אולם הדגם לא הועתק במלואו. בפרשת כהן מקור הסמכות של הוועדה הייתה האוניברסיטה עצמה, שלה הסמכות לפטר מרצה. היא נזקקה רק ללגיטימציה ציבורית לכך וזו ניתנה לה על ידי הוועדה הציבורית שהוקמה. לעומת זאת בפרשות שבהן דן פורום "תקנה", מקור הסמכות  היה הלגיטימציה הציבורית שצבר הפורום. כפי שהוזכר, רבנים משתמשים באמצעים שונים בכדי  למתג את עצמם (טאוב, 2011). במגזר החרדי המודל של מיתוג הסמכות הרבנית והבניית חובת הציות לרב מסוים כולל מספר שלבים: ראשית, הקמת מועצת רבנים הכפופה להוראות הרב. שנית, אימוץ דמות מופתית של מנהיג דתי בעל שיעור קומה מהעבר, האדרתה וקישור בין הרב לבין אותה דמות תורנית. בהמשך, פסיקת והוראה מכוחה ואחר כך אף שלא מכוחה (טאוב, 2011). במקביל, נעשה שימוש בכלים נוספים: תקשורת, לדוגמה  עיתון, כדי לבצר את סמכותו האישית של הרב; ארגון כשרות שילכד את קהילת הצרכנים והחברה סביב כוחו של הרב כמעניק כשרות, ומפלגה שתקבץ כוח פוליטי. נוסף לכל אלו, כדי לסחוף אחריו את הציבור מסגל לו הרב אמצעים מיסטיים,  כגון חלוקת ברכות או קמעות ומשתמש בכריזמה אישית שהוא ניחן בה (טאוב, 2011).
המודל התלת ראשי הזה – הבניית דמות רבנית, בניית כוח תקשורתי ופוליטי, שימוש בכריזמה ובמיסטיקה – הוא המודל שבו נבנתה מנהיגותם הרבנית של הרב עובדיה יוסף, ולפניו, בזרם החרדי-ליטאי, של הרב שך (טאוב, 2011). בציונות הדתית הדברים שונים. ראשית, דמות הרב בציונות הדתית הייתה מאז ומעולם נתונה במתח מתמיד, בעיקר בין היקף סמכותו של הרב כפי שהופיעה בתודעתו העצמית לבין היקף הסמכות בקרב הציבור הרחב ובקרב מנהיגים פוליטיים (שוורץ, 2011). שנית, גם כאשר מובנית סמכות רבנית, המעורבות הפוליטית שלה מוגבלת, בעיקר לנושאים הקשורים לארץ ישראל. הסמכות גם אינה אישית בדרך כלל ולכן איננה ממותגת בהתאם למודל שהובא, ולמעשה היא אינה ממותגת באופן שיטתי. הרב אלון מיתג את עצמו רק באמצעות כריזמה אישית. מנגד, פורום "תקנה" מיתג את עצמו כגוף הנמצא בקונצנזוס בקהילה הדתית, וכמי שממונה על השמירה על טוהר המחנה. אולם סמכותו הרבנית-קולקטיבית של פורום "תקנה" נבנתה באופן שאיפשר לו להתמודד בהצלחה עם רבנים ואנשי חינוך נטולי סמכות, או בעלי סמכות נמוכה. הוא התקשה להתמודד עם הרב אלון, שנתפס בעיני תלמידיו כשווה ערך בסמכותו הרבנית לחברי הפורום.
הפורום ניסה לפתור את הקושי הסמכותי שלו כלפי הרב אלון באמצעות התקשורת, אולם כאמור, השימוש הלא מושכל בתקשורת פעל כבומרנג. כך קרה שבסופו של דבר רק  פסק הדין, שהפך את הרב אלון ל"עבריין מין מורשע", הכריע את הכף לטובת הפורום. בעקבות זאת, הפורום נעשה מודע למגבלות הסמכות שלו, כך שסביר שהוא יימנע בעתיד מלעסוק במקרים של פגיעה מינית של רבנים מן השורה הראשונה בציונות הדתית.


ועכשיו (חנוכה תשע"ט, 4.12.2018)
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5419744,00.html#autoplay


אין תגובות:

פרסום תגובה