"הייתה לי בחירה" – אז זהו, שלא.

בס"ד                                                                     יב בסיון, תשע"ג

אחת הטענות שנפגעות תקיפה מינית טוענות כלפי עצמן פעמים רבות היא: "הייתי שותפה; הייתה לי בחירה". המושג "בחירה חופשית" הוא מושג מורכב יותר מן האופן שבו הסבירו לנו אותו בגן הילדים. ברשימה הנוכחית אני רוצה להגדיר אותו, בפרט בהקשר לפגיעות מיניות.

הרב אליהו דסלר היה שנים רבות "משגיח" בישיבת פונוביז'. הוא היה מפורסם כאיש מוסר מעמיק. לאחר מותו לוקטו השיחות שהעביר בישיבה בסדרת ספרים בשם "מכתב מאליהו". בחלק א' של הסדרה מופיע חיבור המכונה "קונטרס הבחירה", שבו דן הרב דסלר במהותה ובמאפיינה של הבחירה החופשית. בפרק ב' של אותו קונטרס הוא עוסק בגבולות הבחירה, והוא כותב כך:

"כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום שבו מתרחשת המערכה. כל השטח שאחרי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשותו, ואין לו שם שום ניגוד כלל, וכל מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב תהיה המערכה במקום שיעמדו שניהם אז, אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין עוד מלחמה כי הוא ברשותו. הרי שבפועל יש רק חזית אחת, ובכוח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.

כן הוא גם בעניין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך. וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה ותפילין וציצית וכדומה. והיינו משום שבשבת ותפילין וציצית נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין שם כניסה ליצר הרע.

אמנם, נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות אדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם נכנסים לרשות היצר הטוב, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו מצוה גוררת מצוה. וכן להיפך, הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אומרם ז"ל עבירה גוררת עבירה, וכן כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו...

היוצא מדברינו, שאין בחירה אלא בנקודת הבחירה, ומקום נקודה זו נקבע על ידי סבות שקדמו"...

הגישה הדטרמיניסטית גורסת כי כל החלטה או מחשבה נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים. הגישה היהודית היא לכאורה מנוגדת, וטוענת לבחירה חופשית מלאה. אולם, על אף שנדמה לנו שיש לנו בחירה חופשית בלתי מוגבלת, מסתבר שבנקודת זמן מסוימת, הבחירה החופשית קשורה ליכולות שלנו באותו רגע. אני לא יכול לבחור משהו שהוא מעבר לגבולות התודעה שלי, עולם המושגים שלי, או היכולות שלי.

אם נשוב להקשר של הפגיעה המינית, מובן מאיליו שהנפגעת לא "בחרה" בתחושת ההשפלה, האשמה, והבושה שהן חלק אינטגרלי מהפגיעה. מה שמתרחש בדרך כלל הוא שהתוקף או המנצל מצליח לתקוף באותו חלק של האישיות שבו הבחירה החופשית אינה קיימת. זה יכול להיות המצב התודעתי, האסרטיביות הלקויה, או העובדה שתקיפה או ניצול מיני היו מחוץ לעולם המושגים של הנפגעת. כל אלו הם גורמים שהביאו אותה באותה נקודת זמן להיות חסרת יכולת לבחור באופן חופשי.

אגב, "הנפילה" בחלקלקות לשונו של התוקף אינה ייחודית לנפגעת. 70%-90% מעברייני המין הם בעלי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. המאפיין עיקרי של הפרעת האישיות הזו הוא חוסר התחשבות בזולת תוך הפרה של הזכויות הבסיסיות שלו. זה מתבטא בין השאר:

• בהיעדר חרטה,
• חוסר הבנה של חומרת הפגיעה שפגעו,
• מניפולטיביות
• אי ראיה של האחר
• שימוש באחר לצרכים שלי (בצורה יותר קיצונית ופוגענית מהנרקיסיסט)

מדובר בהפרעת אישיות שפסיכולוגים פסימיים מאד באשר לאפשרות לטפל בה, אבל יותר מכך, הם מצביעים על סכנה למטפל, שכן המניפולטיביות של המטופל עלולה להפיל בפח גם מטפלים מנוסים. זאת על אף היותם מודעים לסכנה. מובן מאילו שהסבירות שמי שאינה מודעת להתנהגות המניפולטיבית הזו תיפול בפח היא גבוהה מאד.

התפיסה המקשרת את הבחירה החופשית לנקודת הזמן והתנאים, משנה גם את הבנת הדרישות המוסריות כלפנו. ה' דן אותנו, אומר הרב דסלר, בהתאם לנקודת הבחירה שלנו. יש הבדל בין מי שנולד למשפחה עבריינית, וההתלבטות שלו היא האם לרצוח או להסגיר את עצמו, לבין מי שהוא "בנם של קדושים" וההתלבטות שלו היא האם לקום לתפילת "וותיקין". אין מאתנו ציפייה שנבחר נכון באותו שדה שבו כלל אין לנו בחירה חופשית.

מי שלא הייתה לה בחירה חופשית גם לא הייתה שותפה. הפגיעה היא כל כולה של התוקף.

שלכם

אודי

ציפיתי...

בס"ד                                                                        יג בכסלו תשע"ג

במוסף "הארץ" (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1864734) התפרסם בשבוע שעבר סיפורה של נתלי זמיר, מקיבוץ כברי. פגשתי אותה באוניברסיטה. בחורה עם עוצמות.

אחת הפסקאות שצדה את עיני היא סיפור הציפייה שלה, מזווית הראייה הילדותית:

"בנהריה יש תחנה לטיפול בחברי הקיבוצים והייתי מטופלת שם כמו כל הנערים והילדים שמטופלים. החלטתי שאספר לפסיכולוגית שהייתה לי אז את מה שקרה וביקשתי ממנה שתעשה שיחה עם היועצת של בית הספר, עם מדריכת הנוער והמחנכת שלי. לי היה קשה מאוד לספר. והיא באמת סיפרה להן. אני זוכרת שביקשתי אפילו שלא תחשוף בפניהן את שם התוקף, כי היה לי עד כדי כך קשה עם זה, ובכל זאת היא סיפרה להן. אני זוכרת שנורא כעסתי עליה אז בטיפול. ואז, בתור ילדה, חיכיתי שמשהו בסביבה ישתנה, שמשהו יקרה, שאני ארגיש איזושהי התרחשות. אבל לא קרה כלום".

לאלו התרחשויות נפגע  או נפגעת יכולים לצפות?

שווה להקדיש לכך כמה רשימות.

בראשונה שבהן אתחיל מהציפייה מן הפוגע עצמו. הוא הרי גרם לטראומה. אילו היה מבקש סליחה, אילו היה לוקח אחריות, היה תורם במשהו לריפוי שלה. האם ניתן לצפות שיעשה כך? האם אפשר להניח שהפוגע ייקח אחריות על הפגיעה, שיבקש סליחה?

התשובה לכך כואבת, אבל חד משמעית – לא! למעשה אפשר להניח להפך. הרמן מתארת יפה את הדפוס התוקפני:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית, וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו".

איך זה נראה במציאות?

יכולתם לשמוע את זה בנאום הנשיא לשעבר, קצב. יכולתם לשמוע את זה בדבריו של הרב אלון בתכנית "עובדה". יכולתם לשמוע את זה גם בסיפור הפגיעה שלכם. "לא היה ולא נברא"; "הכל עלילה" (הכחשה). "ייתכן שלא הובנתי כמו שצריך, ואם היא נפגעה אני מתנצל מעומק לבי" (מזעור). "היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר" (קצב, בדה-לגיטימציה של הקרבן). "אני לא בסדר? היא לא בסדר! זה קרה לפני שנים. איך היא עוד זוכרת את זה בכלל"?

כמו שכתבתי כבר, בקשת חרטה אמיתית של הפוגע היא סוג של נס, ו"נס" בהגדרה, מתרחש רק לעתים נדירות.

למה חשוב לי לכתוב את זה?

מפני שבשלבים שונים יש ציפייה של הנפגעות והנפגעים שהפוגע ייקח אחריות, יבקש סליחה, וכך באופן מסוים יכפר על ההשפלה ועל רמיסת הכבוד של הנפגע/ת. זו פנטזיה. במציאות זה כמעט אף פעם לא קורה. הפוגעים לוקים בהפרעות אישיות שונות, שהמשותף לכולן הוא התרכזות בצרכים שלהם עצמם, ואי מתן לגיטימציה לחייהם של הנפגעות והנפגעים. החרטה של גולדבלט, שאותה הוכרח להביע בכדי שהוא יוכל להשתחרר מן הכלא, היא דוגמה קלאסית. הוא לא הביע חרטה למען הנאנסות. הוא הביע חרטה למענו הוא.

מה אפשר לקחת מן התובנה הזו?

פשוט לדעת שאתם לחלוטין אינכן/ם תלויים בחרטה של הפוגע. זו, גם אם ימלמל אותה, תהיה חסרת משמעות. אתם תלויים רק בעצמכם. יש לכם את החופש לבוז לאנס, למתעלל, למטריד, מבלי שהדבר מותנה בכלל במה שהוא יאמר או יעשה.

שלכם

אודי