בס"ד
י' בניסן תשע"ג
"נראה שמטרתו הראשונה של התוקף היא שעבוד קורבנו, והוא משיג אותה בשליטה עריצה על כל צד של חייו. אבל ציות פשוט אינו משביע את רצונו אלא לעתים נדירות. נראה שיש לו צורך נפשי להצדיק את פשעיו., ולשם כך הוא זקוק לאישורו של הקרבן. הוא דורש ממנו אפוא בלי הרף הצהרות כבוד, הכרת טובה ואפילו אהבה. מטרתו הסופית היא כנראה יצירת קורבן מרצון... הרצון לשלוט שליטה מוחלטת על אדם אחר הוא המכנה המשותף לכל צורת העריצות. ממשלות טוטליטריות דורשות מנתיניהן וידוי והמרת דעת פוליטית. בעלי עבדים דורשים מעבדיהם הכרת טובה. כתות דתיות דורשות העלאת קורבן טקסית כאות כניעה לרצון האלוהי של המנהיג. מכים במשפחה דורשים ציות ונאמנות גמורים בהקרבת כל הקשרים האחרים. פושעי מין דורשים מקורבנותיהם שימצאו סיפוק מיני בהכנעה ובציות"... (הרמן, טראומה והחלמה).
השעבוד לתוקף מתבטא בצורות שונות גם לאחר הטראומה
של התקיפה או הפגיעה המינית. במקרים רבים התוקף פועל בשני צירים במקביל, מחד הוא
מנצל מינית את קורבנו, ומאידך הוא תומך בו כלכלית, או נותן לו חום ואהבה. הקורבן, התלוי כלכלית בפוגע,
או הזקוק נואשות לחום ואהבה, מתקשה להשתחרר מהתלות הרגשית במענהו.
השעבוד לתוקף עלול להיות גם במישור הנפשי הוא עלול
להתבטא בזיכרונות פולשניים, בשאיפה לנקמה, בכמיהה להכרה בעוול שנעשה, ועוד. בכתבי
החסידות אומרים על מי שיצר אצל אחר תלול רגשית כלפיו, שהוא "עשק את
נשמתו".
איך הוא עושה את זה? האם יש לו כוחות מיוחדים "לעשוק
נשמות"?
ממש לא. מה שיש לתוקף הוא חוש חייתי לזהות טרף קל,
מישהו שמחפש, אהדה, חום, חברות. כשמישהו פותח את עצמו לחברות ואהדה הוא
פותח פתח בנשמה. ה"עושק" מנצל את הפתח הזה בכדי לשעבד את הקרבן. הוא אכן
נותן לו חיבה ואהדה, אך יחד עם זאת הוא מתחיל להשתלט עליו. רבי נחמן מברסלב
מדבר על נקודת המלכות שיש לכל אדם. הוא מזהיר להשתמש בנקודה הזו לשם שמים דווקא,
אך מי שעשרת הדברות הם בעיניו כקליפת השום, לא יירתע בגלל האזהרות של רבי נחמן
מברסלב.
למה אני מספר לכם את כל זה?
לדעתי, הכרת המנגנון הזה חשובה בכדי לדעת כיצד
להשתחרר ממנו. היעד הוא חירות. כל צורה שהיא של תלות רגשית בתוקף, ובוודאי
של תלות כלכלית בו, אינה מאפשרת להשתחרר מהשעבוד אליו. פסיכולוגים יודעים לספר על
טיפול שנתקע, מפני שמי שמממן את הטיפול הוא הפוגע. דוגמה מכיוון אחר: בנייר עמדה (צוות
בריכוז ד"ר הדר דנציג-רוזנברג, הפקולטה
למשפטים, אוניברסיטת
בר- אילן.
ד"ר טלי גל, המכון לקרימינולוגיה
והפקולטה
למשפטים, האוניברסיטה
העברית
בירושלים) שהתפרסם בתחילת שנת 2012 בנוגע
להליך המכונה "צדק מאחה" נכתב בין השאר:
"עבירות
מין, לרבות
אונס, גם
הן
מצריכות
היערכות
מיוחדת
של
תכניות
"צדק מאחה" כדי להתמודד עם חששות של קורבנות חוזרת ופערי כוח בין הנפגעת לפוגע. עם זאת המציאות היא שנפגעות פגיעות מיניות רבות מביעות צורך עז בהכרה, צורך שיכול לקבל מענה מיטבי במפגש עם הפוגע בפורום בטוח המרוחק מהזירה האדברסרית"
(שיטת המשפט הנוהגת גם בישראל, ולפיה אין דרישה להגיע לחקר האמת. די לו לשופט
לקבוע למי מן הצדדים המתנצחים טענות חזקות יותר).
זה בערך כמו לומר: מתמכרים רבים מביעים צורך עז בחומרים
שונים, ולכן נכון לספק להם את החומרים להם הם זקוקים. הצורך בהכרה דווקא מהתוקף
הוא סוג של התמכרות לתלות הרגשית בו. בכדי להגיע לחרות אמתית אין ברירה אלא
להשתחרר מן התלות הרגשית הזו. כן, יהיו ייסורי גמילה, אבל התוצאה היא אישיות בת
חורין.
העיקרון הזה נכון לא רק באשר לתלות רגשית בתוקף
עצמו, אלא גם לכמיהה להכרה מצד החברה הסובבת. הרמן כותבת כי "שיתוף אחרים
בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשגת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות. בתהליך הזה
הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה
יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה
תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה
קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את
הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק
של הנפגעים."
באופן טבעי הצורך של הנפגעים בהכרה מופנה אל החברה
הסובבת. אולם פעמים רבות מתברר שהחברה הסובבת מפנה עורף לנפגעים. מעל לראשן של לא
מעט משפחות וקהילות מתנוסס דגל שחור של נידוי הנפגעת על אומץ לבה להתלונן כנגד
התוקף. המשך התלות הרגשית בקהילה מסוג זה יש בו מן השעבוד.
הטכניקה לשחרור מהתלות הזו פשוטה (פשטות שנובעת
מהטוטליות שבה. היישום דווקא מצריך כוחות נפש לא מעטים), והיא מתבטאת בשני מישורים.
א.
במישור ההוויה, לא להיות זקוק לשום דבר מהתוקף
או ממעגל התומכים שלו. המסר צריך להיות: אין לי צורך בנוכחות שלך בחיי.
ב.
במישור המעשה, לא להיכנע לתכתיבים של התוקף. אפשר
לעשות את זה בצורות שונות. לא תמיד כל האפשרויות פתוחות. אבל אפילו אסיר בצינוק
יכול לנקוט צעדים שישמרו על חרותו. נתן שרנסקי מספר, שבתקופת היותו בכלא (1986-1977)היה
לו עיקרון: הוא לעולם לא ציית למה שהק.ג.ב. הורה לו. על העיקרון הזה הוא שמר גם
בשעת שחרורו. כאשר נציג הק.ג.ב. הורה לו: לך ישר לצד השני של האולם הוא
השיב: אתם יודעים שאני אף פעם לא עושה מה שאתם אומרים. אני אלך בקו עקום.
כאמור, תלות רגשית היא דבר ממכר, אך כשמשתחררים
ממנה, חשים חופש אמיתי.
חג חרות שמח!
שלכם
אודי
