"עולם קטן" ואינטרסנטי

בס"ד                                                                                יז בטבת תשע"ה

השבת (וישלח) פורסמה בעלון בית כנסת בשם "עולם קטן" על ידי מי שמנסים להחזיר את עבריין המין המורשע, הרב אלון, לימי גדולתו מודעה אודות שיעוריו ודרשותיו. לטעמי, מעבר לרמיסת הנפגעים, מדובר גם בסיוע לשיקום הדפוס של פגיעה מינית על ידו. לא מזמן מישהו שאל אותי אם אני מנסה לקבור את הרב אלון. האם אני רוצה שהוא יתאבד כמו דודו טופז? ניהלנו התכתבות קצרה שבסופה כתבתי לו ש בסופו של דבר הוא זה המתאכזר לרב אלון, ולא אני. נניח שתומכי אלון ינחלו הצלחה, והרב אלון יתחיל לכתוב ספרים ולשקם את מעמדו. ברגע שהוא ירגיש שמעמדו שוקם הוא ימשיך לפגוע. לעת עתה, ההלם שלו מהמצב שבו הוא מצוי מונע ממנו לפגוע. אבל מחקרים מראים שיש למצב הזה תאריך תפוגה. לכן דמם של הנפגעים הבאים יהיה בראשם של תומכיו ומי שנותנים לו לגיטימציה. מתן במה למודעה מהסוג שפורסם בהחלט מהווה סוג של לגיטימציה לעבריין.

השבוע קיבלתי בקשה למחות בפני העלון על המודעה הזו. לא נעניתי מסיבות טקטיות. מאחר שאני נתפס כמי שרודף את הרב אלון באופן שיטתי חשבתי שיהיה נכון שאחרים ימחו. אתם מוזמנים לעשות זאת.

אני מצרף את מכתבה של אמא של נפגע שפרסם איש התקשורת רינו צרור בעקבות תכניתו "הולך בחצות. זה מכתב שחייבים לקרוא מידי פעם, כדי לא לשכוח...

שלכם

אודי

רינו צרור:

המכתב הגיע לידי. את תמציתו סיפרתי, ב"הולך בחצות". אם שבנה 'נפגע' מהרב מוטי אלון עושה חשבון ראשון. מבקשת את בקשת הסליחה - מכתב מֵאֶם, פגועת הרב אלון :

כאמא של בחור, שהלך להתייעץ עם מורו ורבו, והוא - פגע בו פגיעה אנושה, אינני יכולה עוד לכלוא את תסכולי אחרי שנים ארוכות, בהן אני חווה עם בני, את הקושי העצום עמו הוא מתמודד (בצורה מעוררת הערכה), מאז 'מפגש הסיוע' עם 'הרב' אלון בהתלבטותו, פנה בני לרב, וביקש ממנו לשוחח עמו שיחה אישית. הרב הסכים מיד, נקבעה פגישה, בכניסת בני לחדרו - נעל הרב את הדלת כחלק ממיצג שווא אכזרי, בהסבירו לבני שהוא רוצה להעניק לו את מלוא תשומת הלב. כך, בהיות שניהם בחדר הסגור, ביצע הרב, את זממו. איך אוכל לשתוק לנוכח המחשבה שרב,

מורה רוחני, איש עצה, לקח אדם במצב של חולשה, נצלו לסיפוק צרכיו ובכך ריסק את נשמתו התמימה, האם ניתן לשתוק על כך?! למראה פניו בשובו הביתה, אי אפשר היה לטעות ! היה ברור לחלוטין שהוא עבר אירוע קשה. אולם, חרף הפצרותיי בני לא הסכים בשום אופן, לשתפנו במה שאירע. הוא נכנס מיד לחדרו ולא יצא משם שעות רבות. כל ניסיונותינו לדובבו, ולהושיט לו עזרה עלו בתוהו, הוא סירב נחרצות לדבר על סיבת מצוקתו. לאחר ימים ארוכים, בהם כמעט לא אכל, התקשה להירדם, מיעט בפעולות שאינן הכרחיות, לא נפגש כלל עם חברים והיה מכונס כל כולו בתוך עצמו, בפנייתנו אליו בעיניים מתחננות שיספר לנו, את שעובר עליו - הוא פרץ בבכי, ולאחר דקות ארוכות אמר, שאיננו יכול לתאר את מה שקרה, כי הוא בטוח שלא נאמין לו. לאחר שהבהרנו לו, שהוא יקבל את אמוננו המוחלט, הוא החל לגולל את שעבר עליוu/ אודה, חרף אהבתי העמוקה לבני, הערכתי ליושרו, כנותו, והתנהגותו הערכית, ברגעים הראשונים, התקשיתי להאמין למה ששמעתי. לא חשבתי לרגע שהוא משקר, לא היה לי ספק שתיאורו אמין ומדוייק, אבל, לא יכולתי שלא לנסות 'לסדר' לעצמי את הדימוי הכל כך חיובי של הרב אלון, עם התיאור הצורב ששמעתי. זו הסיבה שמיד שאלתי :אולי לא הבנת את הרב אלון ? אולי הוא ניסה להרגיע אותך ? לנחם ? להקרין אכפתיות ? לשדר לך שהוא כל כולו מגוייס לעזרתך ? בני לא ענה, רק הסתכל עליי במבט כאוב, כאומר : 'הלוואי, גם אני הייתי רוצה לחשוב כך. לאחר שתיקה ארוכה הוא המשיך לספר את שאירע. בסיימו, לא היה לנו שום ספק, באשר לאופי החוויה הקשה שבננו עבר/ אין מילים לתאר את התחושות : הרצון לחשוב שזה לא יכול להיות, שמדובר באי הבנה, שאולי מדובר ברגישות יתרשלא ייתכן שהרב המוערך והנערץ, חולל לבנינו פגיעה כל כך קשה. ובמקביל : זעם בלתי נשלט, רצון לצרוח, לברר לשלוח אצבע מאשימה, לדרוש הודאה, להזהיר, לבכות את מות התמימות של בנך, את השריטה שנשרטה בנפשו .אולם, אי אפשר היה לשקוע ברגשות הקשים מנשוא, כל כוחותינו גויסו לטובת בננו. לאחר תהליך ארוך, הוא הסכים לשמחתי, להסתייע בפסיכולוגית חכמה רגישה ומקצועית, שבפשטות - הצליחה להרימו משאול תחתיות, ולעורר בו את הרצון 'לשוב לחיים'. אם יש מלאכים בעולם, אין ספק שהיא אחת מהם. לשמחתנו גילינו עוד כמה... לאחר שהתרשמנו שבננו 'עומד על הרגליים', וחיי את חייו המלאים עם הכוונה וליווי, ניסינו לשתפו בצורך לספר את מה שהוא עבר על מנת לנסות למנוע את הסבל המוכר לו, מאנשים אחרים. לא היה עם מי לדבר ! הוא סירב בכל תוקף/ "אף אחד לא יאמין לכם, אתם לא מבינים ?!" הוא צעק. "מה אתם חושבים שמישהו בכלל יחשיב את המילה שלכם מול ההסברים של האדמו"ר הגדול ?! יעשו מכם צחוק, ישמיצו אתכם, יחרימו, ינדו, וחוץ מזה, אף אחד לא ירצה לשמוע את האזהרה שלכם, אתם לא תצליחו למנוע סבל מאיש ! ובנוסף לזה - אני לא מוכן שאף אחד, יידע מה עבר עליי ! אתם לא מבינים באיזה כוחות מדובר, אם ייוודע למישהו שנדמה לי, שהרב אלון עשה לי משהו, (כמובן שככה יציגו את זה, שאני מדמיין שאני הדפוק שלא מבין, שאני בכל אופן האדם עם הקשיים בכל הסיפור הזה, ובגלל הצרות שלי, לא הבנתי שהוא בכלל ניסה לעזור לי...), מקורביו כבר ידאגו להשתיק אותי !" הוא נעצר לרגע, ואז זעק : "תבטיחו לי שלעולם לא תדברו על זה, עם אף אחד ! תבטיחו לי !". הבטחנו. בלב כבד ומאוד כואב. לא היתה לנו ברירה. חשבתי לעצמי : 'אם בחור אחד נוסף יעבור את מה שהבן שלי עבר, אם אמא אחת נוספת תחווה את מה שאני חווה, אם משפחה נוספת תטולטל, רק בגלל שלא הזהרנו - איך אוכל לחיות עם זה ?!' אבל, כאמור, לא היתה ברירה. הבטחנו כי הרגשנו שאם ניטע בבנינו את חוסר הביטחון, באשר לסודיות המוחלטת אותה הוא דורש, נרע את מצבו, שהלך ב"ה והשתפר, בעקבות תהליך שיקום איטי, שהושג במאמצים רבים. הבטחתנו, ולכן אני כותבת, ופונה בעילום שם. ערב אחד, לאחר חודשים, מתקשרת אליי חברה נסערת ושואלת : "את רואה חדשות ? את שומעת מה הולך ?", "לא", עניתי "מה קרה ?": "את לא מבינה !", היא ממשיכה "אמרו עכשיו בחדשות שארגון בשם 'פורום תקנה' הוציא אזהרה לציבור, שהרב מרדכי אלון, לא נוהג בהתאם לערכי המוסר והקדושה. אין לי מושג מה זה הגוף הזה, ומה המשמעות של האזהרה שלהם, אבל אמרו שזה משהו שקשור ביחסים עם בנים". הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי, התקשיתי לעמוד, שמעתי את חברתי צועקת : "את שם"? את שומעת אותי ? מה את אומרת ? זה לא יכול להיות נכון, נכון ? ברור שיש פה טעות !" לא הצלחתי להוציא הגה. התיישבתי. לא האמנתי שעוד מישהו, עבר את החוויה הקשה שבני חווה, אזר אומץ ואסף כוחות לשתף את מי שחשב שיש לעשות הכל, כדי למנוע פגיעות נוספות ובשל כך החליט לתת פומבי לעוול, שיכול היה להימנע. משהתבררו לי הפרטים אודות 'פורום תקנה', כשהבנתי מי הרבנים העומדים מאחורי האזהרה לציבור, אלו צעדים ננקטו כדי למנוע פגיעות נוספות של הרב אלון, ומדוע הוחלט לצאת ולהזהיר את כלל הציבור באותו ערב - רווח לי. הרגשתי כאילו מטען עצום ירד מכתפיי. לצערי, עכשיו אני יודעת במבט לאחור, שהיתה זו רק התחלה של תהליך ארוך וכואב, אבל אז, בתקופה הראשונה, הרגשתי שאם קיים גוף הפועל על פי ערכי התורה, ולוקח אחריות, עם כל הקושי הכרוך בכך, לבער את הרע מקרבנו - יש תקווה. אולם, חרף תחושת האופטימיות שנבטה בנו, ככל שחלף הזמן, התקשיתי יותר ויותר להכיל את התגובה הציבורית לאזהרה שהושמעה. אני יודעת שחובתי לגייס את כל כוחותיי, כדי למחול, לסלוח, לשכוח ולהמשיך, אבל - אני מתקשה לסלוח לגדולי תורה, העומדים בראש מערכות חינוך, המפנים גבם פעם אחר פעם לזעקת הנפגעים. איך אני אמורה להרגיש כאשר רב גדול - אחד ממנהיגי הציבור שאני שייכת אליו, חוזר וקורא לרב שהורשע בתקיפה מינית, ללמד בישיבתו ?! הלסדום היינו, שאין מי שמוחה בקול צלול על התנהלות שאיננה עולה בקנה אחד עם ערכי התורה והמוסר הבסיסיים, של האחראי לחינוך ילדינו ?! האם יכולה להיות הבעת חוסר אמון גדולה יותר, בכאבם העמוק של  הנפגעים? אני מתקשה לסלוח לכל אותם רבנים, שבגדו בשליחותם הציבורית והחרישו, לנוכח המתקפות של הרב הפוגע ומקורביו, על מפרסמי האזהרה. אני מתקשה להסתכל לבני בעיניים, ולהמשיך בנחישות, לשדר לילדיי שדרך התורה היא דרך האמת הרגישות לזולת, ההיחלצות לעזרתו והדרך המחייבת את ההתגייסות למניעת צרה ממנו ? איך אביט בעיניהם, לנוכח ציפייתנו הברורה מהם, להעניק יחס מכבד לרבנים - תלמידי חכמים, בהיותם המנהיגים את הציבור לילך בדרכה של התורה? בכאב צורב, ברור לי שאחת התשובות לשאלת הנביא : "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה ?" היא, הגיבוי הציבורי שהרשעים זוכים בו לעיתים קרובות מידי, מפשוטי העם, אך, במיוחד ממי שאמור לקחת אחריות מנהיגותית ובמקום זאת, אולי מתוך חשש או פחד תומך בצורה אקטיבית או פאסיבית, במעש, או בשתיקה כהודאה, בהמשך שליטת הַרִשְעָה אני מתקשה לסלוח לכל אותם עיתונאים, מ'המגזר' ומחוצה לו, שנתנו לרב אלון פתחון פה ובמה ציבורית לשאת בה את דברו תוך שהוא חוזר ופוגע בנפגעיו שוב ושוב, מבלי לדרוש ממנו, הסבר מניח את הדעת להתנהגותו ולהאשמות כלפיו. אני זוכרת היטב, את תחושתי הקשה כשקראתי באחד מ'אתרי המגזר', ניתוח משפטי, לכאורה, שפורסם בטרם הכרעת הדין: "קו ההגנה של תקנה יבהיר, כי הפורום הוקם על מנת להתמודד עם מעשים שאינם בהכרח פליליים ... ובכל אופן, זיכוי של הרב אלון, יעורר ביקורת נרחבת על פורום תקנה".התחשק לי לצרוח : "תגידו, השתגעתם ?! פורום תקנה צריך קו הגנה, או הציבור שלא הקשיב להם ?! הביקורת אמורה להיותעל מי שמסרו נפשם, על קיום צו התורה של : 'לא תעמוד על דם רעך', חרף הקושי העצום הכרוך בכך ?! או על מי שפגע במודע בזולתו, פעם אחר פעם ?! האם איבדנו לחלוטין את המצפון ? את חוש הכיוון המוסרי ?אני רוצה לצעוק, אך אני מחרישה. אני חוששת שבני ישמע אותי ויחוש את הקושי שלי להכיל את התסכול, אבל כנראה שתיקתי נובעת גם מהידיעה שרכשתי בחודשים האחרונים, שמעטים מאוד, אם בכלל, ישמעו את זעקותיי ויטו אליהן אוזן. אינני יכולה להבין את אנשי התורה ומנהיגי הציבור, מחנכים ואנשי טיפול, שחיכו עד הכרעת הדין של השופטת, ורק אז הביעו את דעתם על הרב ועל מעשיו, כאשר חלקם אפילו כעת, לאחר ההכרעה המשפטית, סוכרים פיהם. האם לא היה מספיק לשמוע את האזהרה החמורה נגד רב אהוב ומקובל כל כך, כדי לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות ההשתקה וההכחשה, של האיש ובאי  כוחו.  אני מתקשה לסלוח, לחסידי הרב אלון, שעשו הכל, תוך שימוש באמצעים שאינם ראויים, על מנת להכחיש את שעשה מורם ורבם. אבל, גם אם אני יכולה להבין את הקושי שהם חוו בקבלת האמת, אינני יכולה למצוא כל נקודת זכות, למאות האנשים שבהשתתפותם בשיעוריו של הרב אלון, במקומות שונים בארץ, היו כמביטים בעיניי בני, ואומרים לו ולשאר הנפגעים : 'איננו מאמינים לכם, גם אם אולי נגרם לכם עוול - לִבֵּנוּ קהה לסבלכם, אנחנו מתעלמים מכאבכם וממשיכים 'ללמוד תורה', ממי שהמלכנו על עצמינו, כנושא דברה הנאמן לערכיה. איך אפשר להבין את מאות האנשים שעמדו לצדי, בחתונה אליה הוזמנתי, עת הרב אלון ערך את החופה, ולא נמצא בקהל, וְלוּ אדם אחד שזעק את זעקת המעונים. התקשיתי להאמין למראה עיניי, כאשר בסיום החופה נגשו עשרות אנשים ונשים, נערות ונערים, אל הרב לקבל את ברכתו, ו-חיבוקו. אף שהתכוננתי לתגובתו הקשה של בני בחוזרי לביתי, החרשתי כששאל : "זה היה הוא שערך את החופה נכון ?! אמרתי לך! הוא ממשיך להנהיג ביד רמה ואין פוצה פה, הציבור ממשיך לשאת אותו על כפיים ! את רואה ? אפילו אחרי שרבנים אמרו שהוא מסוכן - אנשים לא מאמינים, אז את רצית להזהיר את הציבור ?! ועוד חשבת שמישהו יקשיב לך, יאמין לך ?!" מתוך נשיאת הכאב יחד עם בני, על העוול שנעשה לו, דווקא על ידי המתחזה כנושא דברה של תורה, הרומס את דרכה וערכיה ברגל גסה, אני רואה לעצמי חובה לתאר את אלומות האור, שהאירו את דרכינו באפילה. אף שמעולם לא היה לי קשר עם חברי פורום תקנה - חבר אנשי התורה הללו, החזירו את עטרתה והאירו את זוהרה, בימים קשים. על האור שהם הפיצו, בדרך טיפולם בפרשה כל כך קשה, אחוש לעולם אסירת תודה. בנוסף, אני חשה הערכה עמוקה, לכל אותם אנשים ונשים שנשאו קולם בעוז, כבודדים, נגד הפגיעות והפוגע, חרף האווירה הציבורית, שלתחושתי היה בה כדי לתמוך בעוול ומחוללו. בנוסף לכל אלה, אני מתפעלת, נדהמת ושואלת : מהיכן לקח א' - המתלונן שעליו 'הונח' התיק המשפטי, את כוחות הגוף והנפש, לשאת על כתפיו את המאבק הקשה הזה ? כיצד הוא עמד בהליך המשפטי, הכרוך בבירור תלונתו ובמתקפות שכוונו נגדו, לאורך כל התקופה ? אינני יודעת מה מקור תעצומות נפשו, אולם, אם הייתה לי הזדמנות, הייתי אומרת לו בקול צלול וברור: 'אין לך מושג כמה עזרת לבני ולכל שאר הנפגעים בעבר, והלוואי שלא יהיו - גם בעתיד ! הוכחת להם בדרכך הנחרצת, שאפשר לעמוד, מול אישיות אהובה ונערצת ולהוכיח שאתה יודע היטב, את מקור הכאב שאתה נושא, שאין לך ספק מי האחראי לו, ושאתה נחוש למנוע ממנו את האפשרות להמשיך לפגוע, תוך תביעה לתשלום המחיר על התנהגותו הפוגענית. שימשת פה לאנשים רבים, ולי ברור, שמנעת צער וסבל מרבים נוספים. יהי רצון שהקב"ה ישלם לך כגמולך הטוב, וימלא כל משאלות לבך לטובה - אתה ראוי אף ליותר מזה ! תם ולא נשלם, מעט מאשר עם לבי חלקתי עמכם, בתקווה ובתפילה למחשבה עמוקה, רגישות אנושית, הושטת עזרה ולקיחת אחריות, בהתרגש הצרה על מי מזולתנו.

הרבי המזמר

בס"ד                                                                                                          טז מרחשוון, תשע"ה

התקשורת מלאה ידיעות על "הרבי המזמר", ר' שלמה קרליבך, שנפטר לפני 20 שנה.

אני לא אוהב להשבית שמחות, אבל גם לא לעצום עיניים.
בשנת 1998, במאמר שפורסם ברבעון הפמיניסטי יהודי "לילית" ציטטה שרה בלוסטיין כמה נשים מבוגרות שפנו אליה וספרו על הניצול המיני לו נפלו קרבן בידי הרב שלמה קרליבך, הרב המנוח של "קהילת ההתחדשות היהודית בברקלי". בתחקיר היא גילתה שמנהיגים רוחניים וקהילתיים שמעו בעבר תלונות לא מעטות על כך שהרבי המרקד פגע מינית בנשים שבאו להיוועץ עמו. הנשים היו בשנות העשרים והשלושים לחייהן כשפנו לרבי בבקשה שיסייע להן להתגבר על קשיים בחייהן. ביולי 1998 דיווח על הפרשה העיתונאי תום שגב ב"הארץ". בלוסטיין אמרה לו כי אימתה חלק מהפרטים והתרשמה שלמתלוננות לא היה מה להרוויח מן הפרסום ועל כן סברה כי התלונות אמינות. בגיליון הבא של "לילית" פורסמו מגוון מכתבי תגובה שחלקם מחו על כך שההאשמות מועלות נגד אדם מת, שאינו יכול להשיב על הדברים. את כל זה אני מצטט מספרו המצויין של פרופ' אלי זומר: "יחסים מקבילים" (עמוד 88).

אגב, אני אישית שמעתי גם כן תלונות מכמה כיוונים, תלונות שאין לי שום סיבה שלא להאמין להן. ובקשר לטענה שהוא מת, אני מפנה לרשימה שכתבתי:

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2013/06/blog-post_12.html  

חלומות של עורכי כותרות

בס"ד                                                                               ו' בתשרי, תשע"ה

השבוע פרסם עורך בור כתבה שקבלה את הכותרת: כך הורשע אב באונס שהתגלה בחלום. הכותרת הייתה אמורה להצדיק הקצעה של צוות צילום במשך 4 שנים, והאינטרס לנסח אותה באופן פרובוקטיבי ככל האפשר (על חשבון הנאנסת) ברור.
אולם חשוב לומר דבר נוסף. אנחנו נמצאים בעיצומו של קונפליקט חברתי בשאלה האם להכיר בתופעה הזוועתית של גילוי עריות, או אולי לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. בקונפליקט הזה, הכתבה, והערוץ אותו היא מייצגת נקטו עמדה ברורה; לטאטא.

מן העבר השני של המתרס (שם אנחנו נמצאים), זוהי הזדמנות להציף את הקונפליקט ואת האמצעים שאותם נוקטים בעלי אינטרסים בחברה בכדי להשתיק את התופעה.

גילוי עריות הוא ביטוי של תפקוד משפחתי לקוי; תסמונת של חציית גבולות במערכות יחסים. ההורים, שהיו אמורים להגן על ילדיהם ולטפח אותם, מפנים כלפיהם אלימות וניצול. במקום שההורה יספק את צרכי ילדיו, הילדים מספקים את "צרכיו" שלו. אין תקשורת בין בני המשפחה, בשל הצורך להסתיר את הזוועה הנעשית בחדרי חדרים. אסור לדבר עליה... "לא שמענו, לא ראינו כלום. מעולם" (זהו ההסבר למוטיב ה"איש לא ראה, איש לא שמע", המופיע בטענות הסנגורים של מי שנאשמים בגילוי עריות).
חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להשקיע בהגנה על קרבנות תקיפה בכלל, ועל קרבנות תקיפה מינית בפרט. יש בכוחה של החברה לשפוט האם ההתעללות התרחשה, או שמא הקרבן משקר ומגזים. בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. בין בעלי האינטרסים הללו ניתן למצוא אבות אונסים, עברייני מין וצרכני מין, אבל גם אנשי דת ואחרים בעלי עמדות כוח, השואפים לשמר את המבנה הפטריארכלי הקיים. התוצאה היא מוסדות חברתיים החסרים את הכלים לשנות את מעמדם של קרבנות תקיפה מינית.
מראשית שנות השמונים בארצות הברית, ומשנות ה-90 בישראל חל שינוי מסוים ביחס של החברה המערבית לתופעה של גילי עריות. מסמנת הכרה בתופעה, וניסיונות להתמודד עם קצה הקרחון שלה, הנגלה לעין. 
אולם גם עתה, כמו בתקופות קודמות שבהן הייתה הכרה בתופעה, מתעורר בתגובה גל נגדי, רב עוצמה, של השתקה; גל המנסה להרדים את ההכרה בתופעה לעשרות שנים נוספות. בארצות הברית הוקמה, על ידי הורים שנאשמו בהתעללות מינית בילדות, תנועה שנקראת "קרן סינדרום הזיכרון הכוזב". התנועה מאשימה מטפלים ביצירת זיכרונות כוזבים של התעללות מינית. דיון בזיכרון כוזב בהקשר לזיכרונות משוחזרים הפכך לדרך פוסט-מודרנית שמטרתה להסיר את נושא גילי העריות מסדר היום הטיפולי, החברתי והמשפטי (זליגמן, 2004). 
התקשורת, באמצעות כותרת לא אחראית על "חלומות", מסוגלת לבלבל אנשים. למרבה המזל, לפחות במקרה הנוכחי היא לא הצליחה לבלבל את בית המשפט. 
אני ממליץ מאד על הרשימה המצורפת של ענת גור, שנדמה לי שעוסקת במקרה הזה עצמו, ועל כל פנים, במקרה עם מאפיינים זהים. 

שלכם,
אודי

ניצחון הדיבור על השתיקה: טענות בעניין השתלת זיכרונות "כוזבים" – הפרכתן, והרשעת סב באונס נכדתו

anatgur.wordpress.com

ביום חמישי האחרון עצרנו כולנו את נשימתנו לקראת הכרעת הדין במשפט קשה במיוחד של גילוי עריות חמור ואכזרי שביצע סב בנכדתו מאז הייתה כבת 4. הנכדה, נועה (שם בדוי), כיום כבת 28, סובלת מהפרעת...

הספד לחייל דוד (דייב) גורדון

בס"ד                                                                      מוצ"ש, כח באב תשע"ד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/609/737.html?hp=1&cat=875&loc=59

דוד (דייב) היקר.

לא זכיתי להכיר אותך, אבל בתור שותף לשליחות ולדרך אני מרשה לעצמי להספיד אותך.

היית חייל במדינה יהודית דמוקרטית. היהודים והדמוקרטיה גם יחד בגדו בך.

בראש סולם הערכים של הדמוקרטיה עומד חופש הפרט, או בשפה מציאותית יותר, החופש של עבריין המין לפגוע מינית בילדים חשוב לדמוקרטיה הרבה יותר מאשר המוגנות של הקרבנות, או הצדק אותו תובעים אלו שהוא פגע בהם. במערכות המשפט של מדינות דמוקרטיות חזקת החפות הובנתה באופן שכמעט לא יהיה ניתן לערער אותה. התוצאה היא שמתוך אלף עבריינים פליליים נכלאים רק עשרים עד שלושים – 2% - 3%. כאשר מדובר בעברייני מין המספר נמוך עוד יותר. עבריין מין ממוצע יפגע במהלך חייו מאות פעמים. זו העבריינות סדרתית החמורה ביותר בשקלול של חומרת העבירה ומספר הפעמים שהיא נעברת. אבל הדמוקרטיה אדישה. חישובי סיכון סטטיסטיים מהסוג הזה מתאימים אולי לאנשי מדע, אבל משפט אינו מדע, אלא מערכת חוקים שהובנתה במנותק מן המציאות הממשית. חובבי תאוריות קונספירציה יאמרו כי ההליך הפלילי הובנה במיוחד בכדי להגן על עבריינים ולתת להם גישה חופשית לקרבנות. "מבחינת הנשים האונס אינו אסור, אלא מוסדר בחוק", כותבת הרמן בתחילת שנות ה-90. היום התקדמנו. גם הפדופיליה מוסדרת בחוק. כך הקרבנות מוצאים עצמם פעמים רבות בדרך ללא מוצא, במבוי סתום, מה שמביא לפעמים למעשים של ייאוש.

מערכת המשפט היהודית דווקא מחייבת לעשות הכול, כולל הכול, בכדי למנוע פגיעות מיניות, אלא שהיהודים מתנערים מן החובה הזו. כתבת:

"לאחר שאזרתי אומץ למסור פרטים אלה בדלתיים סגורות עם רבנים, אני - כמו רבים אחרים, נפגעתי מחוסר תגובה הולמת. ללא כל חקירה או בחינת הנושא. אחד ממנהיגי בית הדין הרבני של דטרויט אפילו הצהיר שההאשמות שלי הם 'מילה שלי נגד המילה של התוקף' וכי 'אין מה לעשות בנושא'. בניסיון נוסף לעמעם את הטראומה הוא הוציא ספר גמרא גדול ועודד אותי לקרוא את המילים בצורה פתטית, כדי לנסות ולהתגבר על הכאב שלי, ו'להחיות את רוחי'. לימוד תורה לא סייע לי במאומה או למותקפים אחרים בקרב הקהילה היהודית. אני עדיין מרגיש נבגד מחוסר הסימפטיה וחוסר פעולה שלהם".

תגובה אופיינית. חז"ל כינו את משה בתואר "רבינו". בכדי לקבל את התואר הזה היה על משה לצאת למסע ארוך בן עשרות שנים, שראשיתו הייתה להיות לוחם צדק. כך מתאר זאת הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מה):

"ודע כי בדומה לכוח הזה (הדחף להציל עשוקים), לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי שהכה איש עברי מאחיו, והתעורר ולנזוף בחוטא משני העברים הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח (מפרעה), כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק (שהרועים גרשו את בנות יתרו) לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו (את העוול שנעשה לבנות יתרו), כמו שאמר: ויקם משה ויושיען".

כיום התואר "רב"  אינו מותנה בנכונות להילחם את מלחמת הצדק. לא תמצא כמעט רבנים המוכנים להתעמת עם אנשי שררה בעלי עמדות כוח שתקפו או הטרידו מינית. אפילו ראש מועצה אזורית המגבה מטריד מינית נתפס בעיני רוב הרבנים כבעל חוסן פוליטי מרתיע. פה ושם מוקעים דגי רקק, וגם זה בתנאי שלא יגלו התנגדות.

לפני למעלה משלושים שנה מחה הרבי מלובביץ' על הרפיסות של רבנים במחאה נגד פגיעות מיניות בהשראת הסיפור הזה. הוא הזכיר את אמרת חז"ל (שבת קיט): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה... ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" ואמר שבאמרה זו מודגש הצורך למחות בכל התוקף, "כך שהכול יראו שזוהי מחאה אמיתית, מחאה שנעשית עם כוח הרצון והתענוג שלו (הכוונה לתענוג רוחני בעת קיום מצווה), מכיוון שמדובר אודות קיום מצוות עשה מן התורה... ועוד עניין בזה, החמור כמה פעמים ככה – לא זו בלבד שישנם כאלו שבידם למחות ואינם מוחים, אלא עוד זאת יש ביניהם שמתרוצצים ומחפשים את כל הדרכים האפשריות להבטיח שאלו שבצעו את המעשים הנ"ל לא יתגלו"... "רב אחד נותן להם עצה טובה לברוח מעבר לגבול". זוהי "עצה" שנותן להם ה"מלמד" שלהם, שאינו "מלמד להועיל", כי אם להפך מזה. רב שני מציע שוחד לאלו שיהיו מוכנים להעלים ולא לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל, ויתירה מזו, להעיד עדות שקר ברבים, ואם אינו מצליח לפועל זאת "בדרכי נועם" על ידי שוחד, מפעיל הוא לחץ על ידי איומים והפחדות. וכל זה למרות שעצם המושג של איום הוא הפך התורה. ועל אחת כמה וכמה כאשר ה"איום" מסתיים בהרמת יד... כל אמצעי כשר אצלם להשגת המטרה! כאשר אלו שבצעו את המעשים הנ"ל רואים שבמקום מחאה תקיפה מפי אלו שבידם למחות מחפים "רבנים" אלו על מעשיהם ומשתדלים עבור שלא יתפסו אותם, הרי הנהגה זו גופא מהווה עידוד ותמיכה בכל מעשיהם, ועל ידי זה מעודדים אותם "רבנים" את המשך המעשים הנ"ל רחמנא ליצלן. אין לך חילול שם שמים גדול מזה כאשר רואים שישנו "רב" עם זקן ארוך שפונה לגויים ומנסה לשכנע אותם שישפטו שלא על פי צדק ויושר... רב שמשכנע יהודים להעיד עדות שקר, ועושה זאת באופן של השתדלות פעם פעמיים ושלוש, ולא בוחל בשום אמצעי, אם זהו עניין של "שוחד" ב"דרכי נועם" עו על ידי איומים  והפחדות, וכל זה נעשה באופן של פרסום, שהרי הכל ידועים מזה, כך שאין לך חילול השם גדול יותר"! עד כאן דבריו של הרבי.

המצב כנראה לא השתנה מהותית מאז השיחה הזו של הרבי מלובביץ'. ומסתבר שהרפיסות הרבנית הזו הורגת! השאיפה לטאטא פגיעות מיניות אל מתחת לשטיח, הרתיעה מלהתעמת עם עברייני מין ועם מעגל התומכים הדורסני שלהם שולחת את טובי ילדינו לעשות מעשים של ייאוש.

אתה דייב לא יכולת לסבול את הצביעות הזו. כתבת:

"אחת הסיבות לכך שמותקפים מינית נקראים 'ניצולים' היא משום שרבים מהם פשוט לא שורדים את זה. כל כך הרבה מתביישים מכדי לנסות ולמצוא פתרון, ולעיתים רבות נכנסים לדיכאון, אלימות, התמכרות ואף לעיתים נופלים לזרועותיו של המוות. אך אפשר להיות אמיצים ולעמוד על מה שאנחנו רואים כנכון. יחד - הקולות שלנו יכולים להיות חזקים יותר. אני יודע שלבד לא אוכל לשנות את העולם, אך יחד נוכל לעשות שינוי".

לא נשארת כאן כדי לממש את צוואתך...

לכל הנפגעים והנפגעות שחשים במבוי סתום אני רוצה לומר שדייב צדק. למרות שהמצב קשה, הן מבחינת רשויות החוק והן מבחינת רשויות הדת, יש בעולם הרבה אנשים טובים שיכולים לתמוך בכם. אנשים שיודעים שלא עשיתם שום דבר רע, שאין לכם במה להתבייש ואין שום סיבה להיכנס לדיכאון. שאתם לא אשמים, ושתחושת האשם היא תוצאה של המניפולציות שהתוקף עשה עליכם. שההכחשה והמזעור של הקהילה הן פעולות פחדניות של אנשים קטנים. חלק מהאנשים הטובים נמצאים ממש לידכם. היעזרו בהם. אל תישארו לבד עם הסוד, כי כמו שדייב אמר, "סודות לא הופכים להיות טובים יותר עם השנים, על כן אל תיתנו להם לרתוח בתוככם..".

שלכם

אודי

מתי יש מקום להליך של "צדק מאחה"? (רמז: במקרים נדירים)

בס"ד                                                                                        כג באב, תשע"ד

אתמול מישהי ספרה בדף הפייסבוק "אחת מתוך אחת" (עדות 1493) על אחיה שאנס אותה בגיל 11. "אחרי כמה חודשים שזה נמשך יום אחד הוא בא אליי... ואומר לי שהיינו לא בסדר ושצריך לחזור בתשובה וכמובן לא לספר לאף אחד... ומאז הכל הפסיק אתו...

בשנה האחרונה היא חשה כלפיו לפעמים סוג של אמפתיה, והרגשות הללו מבלבלים אותה.

הגבתי שהמשפט: "היינו לא בסדר וצריך לחזור בתשובה" הוא מוזר, ומעוות. תיאור נכון ומדויק יותר מבחינתו היה: "הייתי חיה ואנסתי אותך. אני צריך לחזור בתשובה", אם בכלל אפשר לחזור בתשובה על דבר כזה.

הצעתי לה גם לנסות את ההליך שנקרא "צדק מאחה". מי שעוקב אחרי שם לב בוודאי שאני נגד כל הידברות עם פוגעים. הם לעולם אינם חוזרים בתשובה, ואין טעם לשחק ב"נדמה לי".

(האם יש דבר כזה "תשובה על תקיפה מינית"?)

ובכל זאת, מידי פעם אני שומע על מקרה שמעלה בי הרהורים על ההליך המכונה "צדק מאחה", אולי כאן זה מתאים. ברשימה הזו אסביר את תפיסתי בנוגע להליך הזה.

צדק מאחה מוגדר כהליך שבו הצדדים המעורבים בעבירה - נפגע (Restorative Justice) העבירה, הפוגע והסביבה המושפעת מהמעשה-  דנים יחד בדרכים להתמודד עם הפגיעה ועם תוצאותיה העתידיות. צדק מאחה מציע מסגרת המעניקה הן לנפגעים הן לפוגעים שליטה מסוימת על ההליך, מעצם היותם שותפים אקטיביים בגיבוש תוכנית האיחוי. מבחינת התוצאות, הצדק המאחה אינו מחפש כיצד להעניש את מבצע העבירה על מעשי העבר, אלא כיצד יכול מבצע העבירה לתקן את הנזקים שהתנהגותו גרמה וליטול באופן אקטיבי אחריות על מעשיו (מתוך נייר עמדה, אונ' בר-אילן, 2012).

ככל שמדובר בהליך שנועד לחליף את ההליך הפלילי, כמו תהליכי הגישור למיניהם, מדובר בהליך מסוכן לנפגעות ולנפגעים. שופטים שאינם בעלי מקצוע בתחום עבירות המין נוטים להמיר את ההליך השיפוטי בהליך גישור. הם אינם מבחינים בין הליך גישור לבין הליך של צדק מאחה. במשחק הזה הנפגעים מפסידים מראש. זהו משחק מכור. המגשר, בדרך כלל עו"ד שמה שמעניין אותו הוא הכסף, דוחף את הנפגעות והנפגעים ל"הסכמות" כפויות, ובסופו של דבר זהו מעין אונס נוסף.

לא נעים לי לומר, אבל נייר העמדה המתפרס על פני די הרבה עמודים מנסה ליישם תאוריות לישוב סכסוכים בזירה שבה התאוריות הללו לחלוטין לא רלוונטיות. אני אומר זאת באופן חד משמעי, למרות היכרותי עם מחקרים המוצגים על ידי אנשי אקדמיה הדוגלים בהליך, מחקרים המצביעים על שביעות רצון של קרבנות עבירה מהליך הצדק המאחה. מי שמכיר את השטח יודע שהשתתפות של תוקפים בהליך כזה ואחר של הסכמה היא מניפולטיבית מיסודה.

מתי לדעתי ההליך בכל זאת עשוי להתאים?

לתפיסתי, שני תנאים נדרשים בכדי שיהיה מקום לפתוח בהליך הזה:

1.      תנאי הכרחי הוא וודאות שהתוקף חדל לתקוף מינית. בערך בהתרחשות אחת מאלף, קורה שהתוקף או האנס חדל ממעשיו לא מפני שנכנס לכלא, אלא מפני שנגמל מהדפוס הממכר והכפייתי של תוקפנות מינית, ובמקרה כזה יש מקום להליך הצדק המאחה.

2.      כאשר בנוסף לכך קיים גם צורך של קרבן התקיפה ביצירת מערכת יחסים מסוימת עם התוקף, לדוגמה כאשר מדובר במשפחה, יש טעם להליך הזה. באופן רגיל, הנפגעים והנפגעות מעוניינים שהתוקף ייעלם מחייהם. כמובן שבמצב כזה אין טעם לייצר הליך שיפגיש אותם אתו.

העדות ב"אחת מתוך אחת" ענתה על שני התנאים. אמנם האח התוקף עדיין אפילו אינו מודה בכך שהוא האשם והאחראי לאונס, כפי שהדגשתי בתחילת הרשימה. המונח "לחזור בתשובה" שבו השתמש מכוון היה ככל הנראה להקשר של יחסי אח ואחות, ולא להקשר של אונס. תוך כדי ההליך הוא יהיה חייב להודות בכך בפני עצמו, ולקבל על עצמו את האשמה והאחריות. בלי זה אין הליך. אבל לעת עתה, לדעתי, במקרה הזה הפוטנציאל להליך קיים.

שלכם

אודי

איך שוב זה קרה לי?

בס"ד                                                                                             ג' בתמוז תשע"ד

משהו על המנגנונים שמביאים לקרבנות חוזרת ונשנית של נפגעות תקיפה מינית, על קו החזית של הבחירה החופשית, ועל האופן שבו אנחנו אמורים לדחוף אותו לכיוון החופש והחירות.

הסיכון להיפגע מתקיפה מינית הוא גבוה – אחת לשלוש או ארבע נשים, ואחד לששה ילדים. מסתבר שאצל נפגעי התעללות בילדות הסיכון הזה מוכפל (Russell, 1986).

למה זה קורה? מה יש בנפגעות התעללות שמושך את הקרבנות החוזרת?

פסיכולוגים מונים מספר מנגנונים שמובילים לכך:

1.      נפגעי התעללות מתקשים מאד לשמור על עצמם בהקשר הזה. אם מדובר בזוגיות אזי הכמיהה שלהם לחום ואהבה מקשה עליהם להציב גבולות ברורים. היא גם משבשת את חוש השיפוט שלהם. יש להם גם נטייה לדימוי אישי גבוה של הזולת, ודימוי עצמי נמוך מאד שלהם, מה שמערפל עוד יותר את חוש השיפוט שלהם. קל לתוקפים למיניהם לנצל את החולשה הזו.

2.      דפוסי הצייתנות של נפגעי התעללות גורמים לכך שהם טרף קל לכל מי שנמצא בעמדת כוח או סמכות. נפגעים רבים כמעט אינם יכולים לראות את עצמם במצבים של כוח ובחירה, ולסרב לדרישות של ההורה, החבר, הבוס ועוד.

3.      סגנון ההגנה הדיסוציאטיבי שלהם מפריע להם להעריך את הסכנות. ניקח לדוגמה ביקור אצל רופא נשים. אובייקטיבית, עם כל ההערכה לרופאי נשים, מדובר בסיכון. מי שרוצה להגן עצמה תלך לרופא עם בן זוגה. נפגעות תקיפה מינית בדרך כלל לא יראו את הסיכון שבכך. להפך, הן יקוו ל"חוויה טובה", שתהיה סוג של "תיקון" לטראומת התקיפה. המשאלה לתיקון חוויית הטראומה מביאה את נפגעי ההתעללות להתעלמות או המעטה בערכם של רמזים לסכנה, רמזים המביאים אדם מן השורה למצב של דריכות לסכנה (הרמן, 2003).

הרב אליהו דסלר, מי שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה רב באנגליה, ומאוחר יותר "משגיח" בישיבת פונוביז' כתב מסה על הבחירה החופשית. הוא מתאר את המאבקים של האדם לבחירות נכונות כקו חזית במערכה מלחמתית. קיים שטח שכבר נכבש – אותם דפוסי התנהגות ומחשבה ראויים, שהאדם כבר רכש לעצמו. שטח אחר הוא זה שעדיין אינו רלוונטי ל"מלחמה". הוא נמצא הרחק מעבר למקום שהאדם מסוגל להיאבק עליו. העימות נמצא רק בקו מסוים, רצף של אמיתות והתנהגויות ראויות, שהאדם נאבק עם עצמו האם לאמץ אותן או לוותר עליהן. זהו קו החזית של הבחירה החופשית. אם ינצח, יגדיל את "השטח הכבוש" על ידו, כלומר את המרחב שבו הוא חופשי לבחור כרצונו.

דוגמה ידועה היא דבריו של רבי אברהם אבן עזרא (שמות יד, יג) על חוסר האונים של עם ישראל מול פרעה הרודף אחריהם בים סוף.

"יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?

ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה".

מלחמה נגד המצרים כלל לא נתפסה כאפשרות מציאותית. "הניסיון" שה' מנסה את בני ישראל על הים הוא: האם יאמינו בכך שה' יילחם עבורם, או לא. בכל מקרה, אין שום ציפייה מהם שייקחו את היוזמה ויגנו על עצמם. הם עדיין לא במקום הזה.

במידה רבה זהו מצבם של נפגעות התעללות. אפשר לומר בוודאות שאין ציפייה מהן לאסרטיביות אגרסיבית. הן עדיין לא שם. מה שכן יכול להיות רלוונטי הוא כניסה לתהליך של "גדילה". קואוצ'רים אוהבים לספר סיפור של חורחה בוקאי, סופר ארגנטינאי, אודות הפיל בקרקס. כך הוא מספר:

כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס.

במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.

במשך ההופעה

היצור הענקי הזה

הציג את כישוריו.

בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.

היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין:

מה מחזיק אותו שם?

כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל אינו בורח מפני שהוא פיל מאולף.

שאלתי: אם הוא מאולף, למה צריך בכלל לקשור אותו?

אני לא זוכר שקבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד,

אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה:

הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד."

עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...

אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול להשתחרר, אבל לשווא!

היתד הייתה חזקה ממנו.

אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים,

כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון,

שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

מותר האדם מן החיה הוא בין השאר האפשרות למודעות עצמית. לפילים אין מודעות עצמית. הפיל לא יאמר לעצמו יום אחד: הייתי קטן ולכן לא היה לי כוח. עכשיו אני גדול, אולי אנסה שוב? לאנשים יש את היכולת הזו, לא רק לגדול, אלא גם להיות מודעים לכך שהם כבר גדולים, שהם יכולים לסרב, שמול כוח וסמכות הם יכולים להציב כוח נגדי, מה ש"הילדה הקטנה" לא יכלה לעשות.

המיומנויות הללו אינן צומחות מעצמן, אבל בהחלט אפשר לרכוש אותן. נדמה לי שזהו הצעד הרלוונטי לנפגעות התעללות – לבחור "לגדול" ולבחור להיות במודעות לכך ש"עכשיו אני גדולה".

לפני מספר חודשים ביקרתי בעמותת "אל הלב", המלמדת את המיומנויות האלה בשיטת "אימפקט". מומלץ בחום.

http://www.elhalev.org/index.php?option=com_content&view=article&id=69&Itemid=95&lang=he

שלכם

אודי