האם יש סיכוי לסעד מן הצדק?

בס"ד                                                                                                    יג טבת תשע"ג

אחד המקומות שבהם מחפשות הנאנסות הכרה הוא ברשויות. לעתים קרובות קיימת ציפייה שבית המשפט יוציא את הצדק לאור, ויכיר בעוול ובאלימות שננקטה כלפי הנאנסת.

גם כאן, אני רוצה לבחון האם מדובר בציפייה ריאלית.

עד שמקרה אונס מגיע לבית המשפט נכונה לו דרך חתחתים. ראשית, רק מיעוט ממקרי האונס מגיע למשטרה. אונס נחשב כפשע המצוי בתת דיווח, כך שרק מיעוט המקרים מגיע למשטרה.

מה קורה לתלונה כאשר היא כן מגיעה למשטרה?

לפני כשנה התפוצצה פרשת פדופיליה שהתרחשה בשכונת נחלאות בירושלים. עשרות ילדים בשכונת נחלאות בירושלים נפלו בשנים האחרונות קורבן לפעולתה של רשת פדופילים אכזרית - הגדולה בתולדות המדינה • האנסים נהגו ללכוד את הילדים, לבצע בהם את זממם - ואז להפחידם שיהרגו אותם אם יספרו • הם פגעו גם בתינוקות בני שנה • נגד שלושה חשודים הוגשו כתבי אישום מזעזעים, שלושה נוספים נעצרו • אלא שחלק מהחשודים עדיין מסתובבים חופשיים ברחובות ירושלים: לטענת המשטרה, קשה לעוצרם מאחר שההורים "זיהמו" את הראיות כשהראו לילדיהם את תמונות החשודים

ראיון ארוך של יהודה שלזינגר ונעמה לנסקי התפרסם במוסף של עיתון "ישראל היום - "שישבת". בראיון סיפרו ההורים על הרגע שבו גילו את הזוועה, על הטראומה האיומה ועל חיי משפחות שלמות שנהרסו.

 בכל מקום, לא רק בירושלים

ניתן היה לצפות שכאשר יש ממצאים של על ילד, אישה או ילדה שנפגעים מינית, המשטרה תפעל כמו שהיא פועלת כאשר נמצאת גופה ברחוב, בנחישות  וביעילות. בפועל קיים הבדל גדול בין היעילות של המשטרה בטיפול במקרי רצח, ליעילות שלה במקרי אונס. בעוד ברוב מקרי הרצח מוגש כתב אישום והרוצח מורשע, רק במיעוט קטן של מקרי האונס מוגש כתב אישום, והאנס מורשע רק ב-1% מן המקרים; עניין של הקצאת משאבים.

כמו בפרשת נחלאות, שערי תירוצים לא ננעלו – "החקירה זוהמה", "הנאנסת אינה נמצאת במצב נפשי לעדות בבית המשפט", ועוד כהנה וכהנה. חקירה מתוחכמת הייתה עשויה לפתור את המכשולים לכאורה הללו, אבל למה להשקיע? הרי ממילא מדובר באוכלוסייה חלשה. אמצעי הלחץ שאוכלוסיית הנאנסות מסוגלת להפעיל על המשטרה מוגבלים, ולדעת המשטרה לא יקרה כלום אם החקירה תישאר ברמה הזו.

למה בכל זאת ניתן לצפות מן הרשויות?

ניתן לצפות מהן לפעול בהתאם לרוטינה הקיימת, סדר פעולות קבוע, המתבצע עם כל דיווח של פגיעה מינית (כאשר רק מיעוטן של הפגיעות המיניות מדווחות, כתוצאה מחוסר אמון במערכת). סדר הפעולות הוא:

1) דיווח לפקידת הסעד.

2) החלטה של פקידת הסעד אם חובתה להגיש תלונה במשטרה, או האם להמליץ לנפגע/ת ולמשפחתו/ה להגיש תלונה כזו.

3) אם הוגשה תלונה, המשטרה תחקור. כאמור, בדרך כלל המשטרה לא תשקיע הרבה משאבים בחקירה, אלא אם המתלוננות חזקות, מגובות בארגונים כמו מרכזי הסיוע או תנועות הנשים, ועומדות על כך שהחקירה תמוצה, או במקרים שבהם קיימת רוח גבית מהתקשורת למצות את הדין.

 4) בשלב הבא התיק יועבר לפרקליטות עם המלצות המשטרה. בפרקליטות ישקלו את סיכוייו של התיק בבית המשפט ובהתאם לכך ימליצו אם להגיש כתב אישום. חשוב לומר, הפרקליטות פועלת עם הידיים קשורות מאחורי הגב. עו"ד העובד בפרקליטות סיפר לי פעם שלפעמים מצב הראיות הוא כזה שהמלים שהוא אומר בפיו למשטרה הן: "שחררו אותו", כאשר בתוכו הוא יודע שמשמעות הדברים היא "שחררו את עבריין המין הזה כדי שיוכל להמשיך ולאנוס".

5) אם התיק לא נסגר קודם לכן, ישנה סבירות גדולה שהוא ייסגר בשלב הזה. בישראל ישנן 3 עילות אפשריות לסגירת תיק. העילה היחידה המנקה את החשוד היא: נסגר "מחוסר אשמה". אם זו העילה פירושו של דבר שהפרקליטות משוכנעת שמדובר בתלונת שווא (אני מסייג את הקביעה הזו. עו"ד פלילי נודניק מסוגל להציק לפרקליטות עד שיחליפו את העילה ל"חוסר אשמה").

עילה שנייה שבגינה נסגר תיק היא: "מחוסר ראיות". כאמור, בדין הפלילי אם אין וודאות מוחלטת באישום, התיק ייסגר מחוסר ראיות וההדיוטות יאמרו: "זו הייתה סתם עלילה". בתלונות על פגיעות מיניות רוב התיקים נסגרים בגין העילה הזו. מדובר תמיד במעשים שבצנעה, הפוגע או האנס עושה את הדברים בסתר, ואם לא היו שם במקרה מצלמות אבטחה, התיק ככל הנראה ייסגר.

העילה המוזרה ביותר לסגירת תיק פלילי היא "חוסר עניין לציבור". מאחורי המלים היפות האלה מסתתרת הקביעה כי החשוד אשם וישנן ראיות להרשעה, אלא למשטרה ולפרקליטות ישנם דברים חשובים יותר לעשות.

6) במקרה שבכל זאת הוגש כתב אישום, מתחיל ההליך השיפוטי, שבו בית המשפט ייתן לפרקליט של האנס או הפוגע להשתלח בנאנסת או בנפגע כאוות נפשו, בכדי "למצות את זכותו" לנטוע בלב השופט ספק סביר באשמה. מדובר בהליך של התעללות של ממש, שהרבה פעמים מרתיע את הפרקליטות מלהגיש כתב אישום.

7) אם השופט משוכנע ב-100% שהאונס או הפגיעה התרחשה הוא ירשיע את הנאשם. אם התעורר אצלו ספק, הנאשם יזוכה מחמת הספק.

כמו שהדברים נראים, כל עוד הטיפול במקרי אונס ופגיעה מינית יהיה כפוף לדין הפלילי, הסיכוי של המגזרים הנפגעים – נשים וילדים – לזכות שם בהכרה משפטית יישאר נמוך מאד. הפתרון למוגנות של המגזרים החלשים הללו חייב לבוא תוך רפורמה משפטית מרחיקת לכת.

הגמרא (כתובות כז, ב) מספרת על אדם בשם מרי בר איסק, שהגיע אליו מישהו שהוא אינו מכיר, וטען שהוא אחיו מאב שנפרד ממנו בילדותו, ועל כן הוא תובע ממנו לחלוק את הנכסים שירש מאביהם. את התביעה הוא הגיש לפני רב חסדא. מרי בר איסק טען: אכן היה לי אח קטן, אך מי אמר שזה אתה? אינני מכיר אותך. תוכיח שאתה הוא אחי. פנה רב חסדא לתובע ושאל: יש לך הוכחה? ענה אותו אח: יש לי עדים, אך הם פוחדים ממרי בר איסק, שכן הלה ידוע כאדם אלים. פנה רב חסדא למרי בר איסק וציווה: לך אתה, הבא את אותם עדים, כדי שיעידו שאין זה אחיך, וכך לא תצטרך לחלוק עמו. אם הם לא יעידו כטענתך, תיאלץ לחלוק את הירושה עם האח התובע. שאל מרי בר איסק: כך הדין? הרי כלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה! חובת ההוכחה היא לעולם על התובע.

ענה לו רב חסדא: כאשר הנתבע אלים, כמו במקרה שלך, אני מטיל את חובת ההוכחה עליו.

הרעיון של רב חסדא עשוי להתוות כיוון לפתרון. לעת עתה, אל תבנו הרבה על מערכת המשפט הפלילי, אבל מצד שני, אם לא הצלחתם למצוא את הצדק במערכת השיפוטית אל תיקחו אישית. זה לא אתם, זו המערכת.

שלכם

אודי

מדוע בסופו של דבר הנפגעים הם אלו העוזבים את הקהילה?

בס"ד                                                                                  ו' טבת, תשע"ג

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, רוב הקהילות עדיין לא רכשו את הכישורים לטפל טיפול קהילתי אפקטיבי בפגיעות המיניות המתרחשות בתוכן. במקרה הטוב הן פוסחות על שתי הסעיפים. במקרה הפחות טוב, הפוגע ותומכיו מצליחים לתמרן את הדברים כך שאנשי הקהילה יתפסו את הפוגע כ"קרבן", ואת הנפגעת כמי שתוקפת אותו. התופעה הזו כל כך שכיחה עד שניתן לכנות זאת "דפוס קהילתי רווח".. כך או כך, התוצאה היא שבדרך כלל מי שיעזוב בסופו של דבר את הקהילה הוא הנפגעת. הפוגע ימשיך את חברותו בקהילה, תוך שהוא ממשיך לפגוע בקרבנות נוספים. אני לא יודע אם נעשה מחקר מדעי, אך מאיסוף לא מדעי של מידע אני יכול להעריך שמשך הזמן שלוקח לקהילה להיתפקח מהטעות הזו הוא 10-20 שנה. פעמים רבות גם יותר. אני מניח שה"חזון איש" היה מגדיר את אנשי הקהילה השבויים בקונספציה השגויה כ"תינוקות שנשבו".

השאלה המעניינת היא: כיצד מצליח הפוגע לתמרן את הקהילה להתנהגות הזו, הנוגדת את אינטרס הקיום של הקהילה עצמה?

את התשובה אוכל לתמצת בשתי: "מקיאווליזם גבוה". שיטוט ברשת הביא אותי אל הבלוג הבא  - http://azgad.com/?p=362 – המנסח את התופעה בצורה מדויקת. לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר, ועל כן פשוט הבאתי את הדברים כמו שהם:

"יכולת לנווט אנשים אחרים לעבר האינטרסים שלך, ידועה בז'רגון הפסיכולוגי בשם "מקיאווליזם", שם שניתן על שמו של המדינאי והפילוסוף האיטלקי, בן תקופת הרנסנס, ניקולו מקיאוולי, הנחשב אבי מדע המדינה המודרני.

הפסיכולוגים כריסטי וגאינס, טוענים כי המקיאווליזם היא תכונת אופי המצויה במידה זו או אחרת, אצל כל אחד מאתנו. היכולת "לסדר" אנשים אחרים ולהניעם לפעול להשגת מטרותינו שלנו, משפיעה, לדעתם, על כל מערך מגעיו החברתיים של האדם. אנשים בעלי מידה רבה של מקיאווליזם, ייטו, לדעת כריסטי וגאינס, להשתמש ביכולתם זו. הם יהיו תכססנים ותככנים מושבעים. בעקביות, וללא ייסורי מצפון מיותרים, יפעלו המקיאווליסטים על סביבתם הקרובה, וישפרו ללא הרף את מעמדם היחסי בתוכה, עד אשר יגיעו לעמדות שליטה  פוליטיות, חברתיות, כלכליות או מקצועיות.

כריסטי וגאינס חקרו את המקיאווליזם בסדרת מחקרים, שבאחד מהם הופגשו שלושה סטודנטים, שלכל אחד מהם נקבע ציון אחר בסולם מקיאווליזם מיוחד שנבנה על-ידי השניים. החוקרים הניחו לפני שלושת הנבדקים שלושה שטרות בני דולר אחד, ואמרו להם, כי הכסף יהיה שייך לכל שניים מהם, אשר יסכימו על הדרך לחלוקתו. במחקר השתתפו כמה שלישיות של נבדקים ,כאשר כל שלישייה מורכבת מבעלי תכונת מקיאווליזם ברמות שונות. בסופו של דבר נמצא כי סכום הכסף הגדול ביותר, הושג על-ידי אנשים שקיבלו ציון גבוה במקיאווליזם, ואילו הסכום הקטן ביותר, הושג על-ידי אנשים שרמת המקיאווליזם שלהם נמוכה.

מדוע המקיאווליסטים מצליחים יותר מאחרים במצבי לחץ חברתיים? איך הם מצליחים לסובב את העובדות כך שיתאימו לרצונם? איך זה שידם תמיד על העליונה? התשובה, על-פי כריסטי וגאינס, נובעת מיכולתו של המקיאווליסט להינתק בקור רוח מהמתרחש סביבו. הוא לעולם לא יהיה מעורב רגשית במה שעובר על יריבו, ולפעמים אפילו יתעלם מרגשותיו שלו. הוא פועל במעשיות, באופן כמעט מכני, למען השגת המטרה, או הרווחים. הוא אינו מתעניין בדרך, או באמצעים להשגת היעד. הוא מתמקד ביעד. עצמו. המטרה מקדשת את האמצעים, השורה התחתונה היא העיקר.

בעימותים חברתיים עתירי רגשות, גישה כזאת מקנה יתרונות לא מעטים לבעליה. הם לעולם לא יתפרצו בכעס לא מבוקר, לא ייגררו אחרי פרובוקציה של היריב, וימשיכו לחשב כל צעד שלווה ובביטחון עצמי, כאילו שלא בהם ובתכניותיהם מדובר.

המקיאווליסט אינו מושפע לחלוטין מלחץ חברתי כלשהו, אבל הוא מומחה ליצירת לחץ כזה על יריביו, והוא יפעיל או יפחית אותו בעת מאבק, ללא היסוס, ממש באותה קלות ופשטות שבהן הוא מפעיל מכשיר חשמלי במטבח".

עד כאן הציטוט. אוסיף, שברמה הגבוהה ביותר שלו, המקיאווליזם מזוהה עם הפסיכופתיה.

"על פניו הפסיכופת נראה כאדם נורמטיבי לחלוטין. הפסיכופת שומר בחירוף נפש על המוניטין שלו, כלי שעוזר לו ליצור לחץ חברתי על קרבנות, וכך גם מערער כלפי חוץ את תדמיתם של הקרבנות כאנשים אמינים.

כלפי חוץ עשוי אדם עם פסיכופתיה להקרין כריזמה וקסם אישי. יש לו יכולת חשיבה בשיקול דעת וקור רוח, התורמת לתפקוד גבוה ביומיום, גם במצבי לחץ אדם עם פסיכופתיה שולט בדחפיו  ויכול למצוא דרכים מותאמות ומניפולטיביות כדי לספק יצרים לא מוסריים ולא חוקיים. הוא מתאמץ מאוד להגן על התדמית שיצר לעצמו בחברה. הוא אגוצנטרי, בעל דימוי עצמי גבוה, ושואף באופן גרנדיוזי להצלחה יוצאת דופן בתחומים שונים בחיים, ללא בסיס מסוים מבחינת יכולותיו הריאליות להשיג מטרות אלו.

פסיכופתיה מתבטאת בפגיעה ביחסים בינאישיים, רגשות והתנהגות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר. רגשות שונים שהוא מביע לוקים בשטחיות ורדידות יחסית. אדם עם פסיכופתיה עשוי להשתמש במניפולציות שונות כדי להשיג את רצונותיו, ולשקר לשם כך ללא ייסורי מצפון.

באופן פרדוקסלי, לפסיכופתים רבים יש קסם אישי וכריזמה שופעת. הסבר אפשרי לכך הוא שהפסיכופת אינו נרתע להתנסות במניפולציות מאחר שמנקודת מבטו כישלון של המניפולציה הוא נטול מחיר - הפסיכופת לא חש תחושת כישלון וגם לא תחושת אשמה ובושה. על כן הפסיכופת מנוסה מאד בהפעלת מניפולציות" (ויקיפדיה).

צריך לזכור, פגיעה מינית, מעצם אופיה, מחייבת מקיאווליזם גבוה. מדובר באנשים בעלי אישיות כפולה, נורמטיבית כלפי חוץ, בעוד במחשכים היא באה לידי ביטוי בהפרעות אישיות קשות; ד"ר ג'קיל ומסטר הייד. הכפילות הזו מחייבת את הפוגע, ואת שותפיו להיות מקיאווליסטים ברמה גבוהה בכדי לשרוד. כך הם נעשים בעלי כישורים מניפולטיביים גבוהים ביותר.

מנגד הנפגעים או הנפגעות, וגם בני משפחותיהם נמצאים במצב רגשי קשה. עולמם חרב עליהם בעקבות הפגיעה. הם מגיבים רגשית, מה שהופך אותם טרף קל למקיאווליסטים. וכך בתהליך מתוכנן היטב שובה הפוגע את אנשי הקהילה, תוך שהוא מתמרן אותם לצדד באינטרסים שלו.

אין פלא אפוא שהנפגע חש שאם זוהי רמתה המוסרית של הקהילה, אין לו כל עניין להיות שותף לה, והוא קם והולך.

כמו בניסוי הדולרים, את מירב הקופונים יגזרו למשך פרק זמן מסוים הפוגע ושותפיו, אבל, האם הייתם מוכנים לפתח מקיאווליזם גבוה בכדי לגזור את הקופונים הללו?

שלכם

אודי

ציפייה ריאלית מהקהילה הסובבת

בס"ד                                                                                 נר שמיני של חנוכה, תשע"ג

נפגעות, נפגעים, ובני משפחותיהם, מצפים לתמיכה מהקהילה הסובבת. הם לא רק מצפים. הם זקוקים לה. "שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשגת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה.  איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (מתוך הפרק "תפקיד הקהילה" בספר "טראומה והחלמה" מאת: ג'ודית לואיס הרמן).

השאלה היא, האם הציפייה לתמיכת הקהילה ריאלית.

אני לא רוצה לנטוע בכם תקוות שווא. נכון להיום, למעט קהילות שעברו הכשרה, ויש להן את העוצמות המוסריות הדרושות, רוב הקהילות חסרות כמעט לחלוטין את היכולת להגיב נכון לסיפור של פגיעה מינית. הנפגע/ת ומשפחתה/ו יכולים בדרך כלל לצפות לתמיכה של 8-10% מבני הקהילה. הקהילה כקהילה, במרבית המקרים, לא תתגייס לתמוך בהם.

בכדי שקהילה תגיב נכון ותתמוך בנפגע/ת בצורה חד משמעית היא נדרשת לרכוש מספר כלים:

א.      ידע בתחום הפגיעות המיניות ובדפוסים הנלווים להן. קהילה המתאפיינת בבורות פלורליסטית תתומרן עד מהרה לצידוד בעמדות ניטראליות כביכול. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף". כותב ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה", "זה (התוקף) אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו ("לשון הרע"  כבר אמרנו?) הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה.

ב.      הקהילה נדרשת לרכוש "עוצמה מוסרית". אני לא מדבר רק על כללי מוסר, אלא על העוצמה להחזיק בהם גם כאשר הם מותקפים על ידי הפוגע. לדוגמה, כאשר הנפגעים מתלוננים במשטרה מתרחשת דרך קבע תופעה מדהימה. תוך זמן מועט תופס הפוגע את משבצת "הקרבן" תוך שהוא מנסה לדחוף את הנפגע למשבצת "התוקפן". העדים לתהליך הזה נקלעים לעימות שבין הפוגע לנפגע, בין התוקף לקורבן. במצב הזה אין די בכללי מוסר. נדרשת גם העוצמה, לדחות את המניפולציה של הפוגע. העוצמה הזו אינה תכונה מובנת מאליה. היא דורשת כושר שיפוט (שמבוסס על הידע שעליו דיברתי בפסקה הקודמת), ויכולת עמידה איתנה מול כוחות שהאינטרסים שלהם חזקים ביותר.

ג.       התכונה השלישית שאליה נדרשת הקהילה היא יכולת לשלם את מחיר ההכרעה. אין שום אפשרות שהפוגע והנפגעת ימשיכו לראות האחד את השנייה. הכיר בכך בית המשפט המחוזי (ב"ש 091076/08 מדינת ישראל נ' פלוני מיום 10.6.08), בפסק דין שבו השופטת דיסקין פסקה בין השאר כי "...צמצום המרחק, כעתירת המבקש, אינו עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית של חוק הגנה על הציבור והרציונל העומד בבסיסו...צמצום המרחק באופן העלול לחשוף את הקטינה למפגש עם המבקש או להצר את צעדיה ותנועתה החופשית, מחטיא את מטרת המחוקק." אלא שצווים מסוג זה ניתנים לתקופה מוגבלת, בעוד הטיפול השיקומי של הנפגעות והנפגעים נמשך לעתים שנים. על הקהילה להכריע, את מי היא רוצה לראות בתוכה, האם את הפוגע או את הנפגע. במקרים רבים הקהילה אינה בשלה להכריע. היא מתקשה לשלם את מחיר ההכרעה. בפועל, חוסר הכרעה כמוהו כהכרעה לטובת הפוגע וברוב המקרים הנפגע יאלץ לעזוב, או לשאת את נוכחותו של הפוגע, שתחבל בשיקומו.

מה אם כך הפתרון?

לאחרונה התחלתי לפרסם קורס מקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (http://ercheiadam.wordpress.com/). אני ושותפים נוספים מציעים גם סדנה בת חמישה מפגשים למוגנות קהילתית. ועם זאת, מדובר בתהליך, והוא לא יושלם בשבועות, וכנראה גם לא בחודשים.

עבורכם, הנפגעים והנפגעות, התחליף לקהילה הממשית, שכאמור, רק במיעוט המקרים תספק את התמיכה הדרושה עשוי להיות קהילה ווירטואלית. ישנן מספר קהילות כאלו באתר מקום ((http://www.macom.org.il/forum.asp ועוד.

ברשימה הבאה אני רוצה לעסוק בשאלה: מדוע ברוב המקרים, מי שיעזוב את הקהילה יהיה הנפגעת, ולא הפוגע? ייתכן שהתשובה לשאלה הזו תסביר לכם, הנפגעים, את הדפוסים שחלקכם נתקל בהם.

שלכם

אודי

למה המשפחה שלי לא תומכת?

בס"ד                                                                   נר שלישי של חנוכה, תשע"ג

במסגרת הסדרה על ציפיות אני רוצה לכתוב על נושא כאוב  - הציפייה מהמשפחה שלי. התפקיד של ההורים ושל בני המשפחה הוא להגן על הילדים שלהם. בפועל, רוב הדיווחים על פגיעות מיניות הן על פגיעות בתוך המשפחה. גם כאשר הפגיעות הן מחוץ למשפחה הגרעינית, הרבה פעמים ההורים פשוט מסרבים להסתכל לפגיעה בעיניים. לא רק שהם לא תומכים בבת שנפגעה, אלא שהם מאשימים אותה. ההתנהגות הזו מהווה טראומה נוספת, על זו שכבר נחוותה קודם לכן.

אכן, אין חדש תחת השמש. במדרש "יהודית", מתוארת תקופה אפלה בחיי עם ישראל, תקופה שבה גזרו היוונים ש"בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה" (כתובות ג, ב).  כך מסופר שם:

"בימי מלכות יון גזרו על ישראל... שכל מי שנושא אישה, יעבירוה לפני השר תחילה ויבעל אותה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו דבר זה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול. כשבקשו להוליכה אצל אותו השר, סתרה את שער ראשה וקרעה את בגדיה. באותה שעה אחיה קצף בחמה עליה ואמר: הוציאו את אחותי לשריפה ואל יגלה דבר זה למלכות. אמר לה: אין את מתביישת מרוב עם זה, ומרוב סכנת נפשות מן המלכות ועוד יצאת מבגדייך ערומה?

אמרה לו: מוטב שאתבזה בפני אחי משאתבזה בפני הטמא הזה, שרוצה לבעול אותי להתעלל בי. ודבר זה חרפה וקלון לכל השומעים, שיהיה טמא בא על בת כהן.

כיון ששמע יהודה וחבריו כך, מיד נתייעצו בעצה אחת. אמרו: נבוא ונהרוג אותו השר. מיד הלביש יהודה את הנערה, והביא כל מיני בשמים וכל מיני זמר, ועשו חופות של הדס, מבית חשמונאי ועד ביתו של השר, והיו מרקדין ומזמרין עד שהוליכו אותה אצל אותו השר. כיוון ששמע אותו השר כך, אמר לשריו ועבדיו: פנו מקום להללו וכבדו אותם, שהם שמחים לעשות רצוני יותר מכל ישראל, והם מזרע אהרון הכהן, וראוי לי לעשות להם כבוד. מיד הוציאו כל שריו לחוץ, ונכנס יהודה ואחותו עם חבריו אצל אותו השר, מיד חתכו את ראשו ובזזו כל מה שבביתו והרגו כל שריו ועבדיו ורדפו ישראל את היוונים מעכו ועד נמרין, עיקר מלכותם".

קרוב לארבע שנים כלות ביום חופתן נאנסות על ידי ההגמון. המשפחות אינן עושות דבר, שכן ההגמון נתפס ככל-יכול. הן הולכות אליו בסתר, בהיחבא, נאנסות, וחוזרות לחתונתן כאילו לא אירע דבר. זה משהו שנותר בינן לבין עצמן. הן לא זוכות לתמיכה; זהו הכרח בל יגונה. כולם יודעים מה קרה, אבל "זה משהו שלא מדברים עליו".

ליהודית לא נותרת ברירה. היא פונה אל אחיה בשפה שאותה הם מבינים. הם אולי לא מבינים את הטראומה הרגשית שחווה הנאנסת, אך הם מבינים את המושג "כבוד המשפחה", ואת המושג "ערל" (=גוי) המטמא את משפחת הכהונה. היא אינה יכולה לדבר איתם על דברים שהם אינם מבינים, אך היא יכולה לתמרן אותם באמצעות המושגים שהם כן מכירים. היא מציעה להם את המודל של שמעון ולוי אחי דינה, שטענו כלפי חמור אבי שכם (בראשית לד, יד): "לא נוכל לעשות הדבר הזה, לתת את אחותנו לאיש אשר לו עורלה, כי חרפה היא לנו". מאוחר יותר הרגו את כל אנשי שכם, בטענה (שם פסוק לא): "הכזונה יעשה את אחותנו"? המקבים היו לוחמים. את המודל הזה הם הבינו. זה סוג של השלמה מצד יהודית, הסתפקות במה שיש.

היחסים של הנפגעות עם המשפחה שלהן עצמן לא תמיד אופטימליים. לא תמיד המשפחה מסוגלת לעכל את הסבל של הנפגעת. לא תמיד יש לה את הכוחות לתמוך. כמה קשה להורים לראות מי מילדיהם שמצוי בתוך הקשיים שיוצרת הפגיעה. הרבה פעמים הם בכלל לא מסוגלים להתמודד עם הקושי הזה, ומתוך כך מעלימים עין, או דוחפים את ילדיהם להמשיך הלאה, לחיות "כרגיל". 
לכן הנפגעות מותר לצפות, אך יחד עם זה כדאי לזכור את רעיונותיו של דון מיגואל רואיס, בספרו: "ארבע ההסכמות – "מעשים של אחרים אינם מעשים בגללך. מה שאחרים אומרים ועושים הינו השלכה של המציאות והחלומות שלהם". אם מבטלים אתכן, אפילו מאשימים, זה ממש לא בגללכן, זו השלכה של הכוחות הדלים ועולם המושגים העני של המעגל המשפחתי.                   

כאשר אנו מחוסנים בפני דעות ופעולות של אחרים, לא נהפוך קרבן של סבל מיותר.

שלכם

אודי

אל תבנו על המשפחה של הפוגע

בס"ד                                                                                      יט כסלו תשע"ג

הקהילה הסובבת נוטה לטעון שמשפחות של פוגעים מינית חפות מפשע. הטענה הזו מובילה לרצון שלא להוקיע אפילו את התוקף עצמו, בכדי שמשפחתו לא תיפגע.

האם יש ממש בטענות האלה?

המציאות אינה מאששת אותן. ישנן מערכות יחסים שונות בין הפוגעים לבין בני המשפחה שלהם. המשותף לכל מערכות היחסים האלה הוא שכמעט אין סיכוי שהמשפחה תוקיע את הפוגע, בין אם הוא אנס, פדופיל, מטריד סדרתי, מבוגר, או ילד. בדרך כלל המשפחה תשתף איתו פעולה. לעתים נדירות המשפחה "רק" תעלים אין.

על פי רוב, אנשים, או ילדים הפוגעים מינית אינם "גדלים על העצים". הם גדלים על מצע שמצמיח אותם. פעמים רבות המצע הזה הוא הפתולוגיה המשפחתית. הפוגע יכול להיות ילד שמתעללים בו בבית (מינית או רגשית), הוא יכול להיות מבוגר, המתעלל בבני ביתו, הוא יכול להיות אח המתעלל גם באחיו ואחיותיו וכן הלאה. המשפחה תנסה ככל האפשר להסתיר את הפתולוגיה הזו, ובכך בעצם לאפשר לפוגע להמשיך במעשיו באין מפריע; סוג של שיתוף פעולה. באחד הישובים שבהם נעשה ניסיון מצד הקהילה להוקיע אנס התריסה אמו של האנס כלפי אחת הפעילות: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". זו התנהגות טיפוסית למשפחות - דפוס של תמיכה בפגיעה.

מטפלת, שנתקלת רבות בפגיעות מיניות של ילדים בילדים, ספרה לי שמעולם עדיין לא נתקלה באותם הורים שייקחו אחריות על הפגיעה המינית שפגע בנם. אין כמעט דבר כזה.

במקרים אחדים הפגיעה המינית אירעה שלא בידיעת המשפחה. אולם גם במקרים אלו, בעקבות הקונפליקט של בני המשפחה הם נוטים לכפור במציאות ולעוות אותה, וממילא לצדד בבן משפחתם אפקט "הדיסוננס הקוגניטיבי". התוצאה היא אותה תוצאה – מלחמה בלתי מתפשרת של משפחת הפוגע בנפגעות או בנפגעים, דה-לגיטימציה שלהם (חולת נפש, זונה) והצגת קורבנות נחושה של הפוגע ומשפחתו.

ברשימה הקודמת כתבתי על הציפייה של הנפגעות והנפגעים, ציפייה לכך שאחרי ש"הסוד" התגלה, משהו יתרחש.

כתבתי גם, שמקרה שבו הפוגע עצמו ייקח אחריות למה שעשה הוא סוג של נס, ושנסים אינם מתרחשים תדיר.

אוסיף על כך: גם משפחת פוגע שלוקחת אחריות הוא סוג של נס, ולצערי, גם נסים כאלה מתרחשים רק לעתים נדירות. אל תבנו על זה.

שלכם

אודי

ציפיתי...

בס"ד                                                                        יג בכסלו תשע"ג

במוסף "הארץ" (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1864734) התפרסם בשבוע שעבר סיפורה של נתלי זמיר, מקיבוץ כברי. פגשתי אותה באוניברסיטה. בחורה עם עוצמות.

אחת הפסקאות שצדה את עיני היא סיפור הציפייה שלה, מזווית הראייה הילדותית:

"בנהריה יש תחנה לטיפול בחברי הקיבוצים והייתי מטופלת שם כמו כל הנערים והילדים שמטופלים. החלטתי שאספר לפסיכולוגית שהייתה לי אז את מה שקרה וביקשתי ממנה שתעשה שיחה עם היועצת של בית הספר, עם מדריכת הנוער והמחנכת שלי. לי היה קשה מאוד לספר. והיא באמת סיפרה להן. אני זוכרת שביקשתי אפילו שלא תחשוף בפניהן את שם התוקף, כי היה לי עד כדי כך קשה עם זה, ובכל זאת היא סיפרה להן. אני זוכרת שנורא כעסתי עליה אז בטיפול. ואז, בתור ילדה, חיכיתי שמשהו בסביבה ישתנה, שמשהו יקרה, שאני ארגיש איזושהי התרחשות. אבל לא קרה כלום".

לאלו התרחשויות נפגע  או נפגעת יכולים לצפות?

שווה להקדיש לכך כמה רשימות.

בראשונה שבהן אתחיל מהציפייה מן הפוגע עצמו. הוא הרי גרם לטראומה. אילו היה מבקש סליחה, אילו היה לוקח אחריות, היה תורם במשהו לריפוי שלה. האם ניתן לצפות שיעשה כך? האם אפשר להניח שהפוגע ייקח אחריות על הפגיעה, שיבקש סליחה?

התשובה לכך כואבת, אבל חד משמעית – לא! למעשה אפשר להניח להפך. הרמן מתארת יפה את הדפוס התוקפני:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית, וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו".

איך זה נראה במציאות?

יכולתם לשמוע את זה בנאום הנשיא לשעבר, קצב. יכולתם לשמוע את זה בדבריו של הרב אלון בתכנית "עובדה". יכולתם לשמוע את זה גם בסיפור הפגיעה שלכם. "לא היה ולא נברא"; "הכל עלילה" (הכחשה). "ייתכן שלא הובנתי כמו שצריך, ואם היא נפגעה אני מתנצל מעומק לבי" (מזעור). "היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר" (קצב, בדה-לגיטימציה של הקרבן). "אני לא בסדר? היא לא בסדר! זה קרה לפני שנים. איך היא עוד זוכרת את זה בכלל"?

כמו שכתבתי כבר, בקשת חרטה אמיתית של הפוגע היא סוג של נס, ו"נס" בהגדרה, מתרחש רק לעתים נדירות.

למה חשוב לי לכתוב את זה?

מפני שבשלבים שונים יש ציפייה של הנפגעות והנפגעים שהפוגע ייקח אחריות, יבקש סליחה, וכך באופן מסוים יכפר על ההשפלה ועל רמיסת הכבוד של הנפגע/ת. זו פנטזיה. במציאות זה כמעט אף פעם לא קורה. הפוגעים לוקים בהפרעות אישיות שונות, שהמשותף לכולן הוא התרכזות בצרכים שלהם עצמם, ואי מתן לגיטימציה לחייהם של הנפגעות והנפגעים. החרטה של גולדבלט, שאותה הוכרח להביע בכדי שהוא יוכל להשתחרר מן הכלא, היא דוגמה קלאסית. הוא לא הביע חרטה למען הנאנסות. הוא הביע חרטה למענו הוא.

מה אפשר לקחת מן התובנה הזו?

פשוט לדעת שאתם לחלוטין אינכן/ם תלויים בחרטה של הפוגע. זו, גם אם ימלמל אותה, תהיה חסרת משמעות. אתם תלויים רק בעצמכם. יש לכם את החופש לבוז לאנס, למתעלל, למטריד, מבלי שהדבר מותנה בכלל במה שהוא יאמר או יעשה.

שלכם

אודי

שחרורו של אנס סדרתי

בס"ד                                                                            יא בכסלו תשע"ג

נא לפזר את דמעותינו...

גלי רז

בכו על הבנות ההן. אשר תיוותרנה בחשכת חייהן לבד,

לעד,

בכו עמן והטו להן אוזן,

כאבן עז,

כאבן מר,

דמעותיהן לא יחדלו לעולם.

הוא בצלמו ודמותו ייוותר בן לנצח,

אך אתם אלו שיראו אותו

מהלך אין פחד,

אין דין,

אין כבר דיין.

הוא יסתובב כבן חורין,

מעשיו התיישנו זה מכבר.

מוכן ומזומן לטרוף את בנותיכן.

בכו את בכי הבנות ההן,

הטו אוזן,

הקשיבו לקולן הנאלם.

אל תעשו עצמכם כלא מקשיבים,

כלא יודעים,

הוא יחזר על פתחן וימצא אותן,

הן לא תדברנה,

תפחדנה לומר,

הגם מי ששומע לא יתן להן יד?!

בכו את בכי הבנות ההן.

הקשיבו להן,

שמרו עליהן מפניו.

Ynet: "לאחר ארבע שנים: חנן גולדבלט ישוחרר מהכלא http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4308475,00.html

ועדת השחרורים החליטה להיענות לבקשתו של השחקן שאנס, ולקצר שליש מתקופת מאסרו. הפרקליטות תוכל לערער

השופטים בבית המשפט העליון, על אף שהפחיתו מעונשו, קבעו כי גולדבלט אימץ "דפוס התנהגות עברייני", שבמסגרתו ביקש בדרכי מרמה, ובמקרים מסוימים אף באמצעים פיזיים, להביא נשים צעירות וחסרות ניסיון לקיים עמו מגע מיני, תוך נקיטת יחס אינסטרומנטלי כלפיהן, הרואה בהן אך כלי למימוש יצריו".

וואלה (http://news.walla.co.il/?w=/10/2581663):

"מחלקת בריאות הנפש של שב"ס האומדת את רמת מסוכנותו של האסיר בפני הוועדה, קובעת כי גולדבלט הוא ברמת מסוכנות נמוכה עד בינונית. עם הנתונים האלה יופיע השחקן בפני ועדת השחרורים - המורכבת משופט בדימוס, נציג שב"ס ושני נציגי ציבור מתחום הטיפול - ויבקש ממנה לשלוח אותו הביתה".

מספר הערות על המהלך הזה:

א. העונש למי שהורשע באונס היה אמור להיות מורכב משלושה היבטים:

1) עונש על המעשה. מבחינה זו מדינת ישראל מקילה ביותר. אנחנו מדברים כאן על אדם שהורשע בארבע מעשי אונס, ומשתחרר לאחר ארבע שנים. האם זה העונש שהשופטים היו גוזרים על מי שאנס את בן משפחתם?

2) המסוכנות לחברה. קיים מודל ענישה העושה הבחנה בין העונש לבין אינטרסים של הגנה חברתית. גם כאשר נגזר על עבריין עונש קל, שיקולים של מסוכנות לחברה עשויים להשאיר את העבריין בכלא כסוג של מאסר מנהלי. במקרה של גולדבלט נקבעה לו רמת מסוכנות לא הנמוכה ביותר,כפי שנכתב בכתבה בוואלה. להדיוטות ארחיב קצת בעניין הזה. בשנת 2005 נחקק חוק הגנת הציבור מפני עברייני מין. החוק קובע, שאדם לקראת שחרור יעבור אבחון מסוכנות ע"י איש מקצוע – או פסיכולוג, או עובד סוציאלי או קרימינולוג – ולפי האבחון, אם יקבע שהמסוכנות שלו יותר מנמוכה, אזי אפשר יהיה לבקש עליו צו פיקוח שמונע ממנו בהוראת ביהמ"ש כל מיני דברים, למשל לעבוד במקומות מסוימים, להחזיק חומר פורנוגראפי, למנוע להיכנס למקומות יש ילדים קטנים, לנסוע באוטו וכו'. מאוקטובר 2007 הוא חל גם על עברייני מין שפגעו בקטינים ומשנת 2011 הוא חל על כל עברייני המין בכללותם. החוק הזה מבטא סתירה פנימית, מפני שאם אתה כבר מכיר במסוכנותו של עבריין המין, אין שום סיבה להשאיר לו מרחב פעולה כה גדול. המודל שהוצע תחילה, השארתו של העבריין במעצר מנהלי, הרבה יותר מתאים מבחינה זו.

3) הפגיעה בנאנסות. לצערי, המרכיב הזה משוקלל באופן חלש מאד בשיקולי פסק הדין. שחרורו מן הכלא של עבריין מין הוא תמיד פגיעה קשה במי שנפגעו ממנו. צווי ההרחקה למיניהם פותרים לפעמים את בעיית הסיכון הפיסי שמהווה עבריין המין כלפי קרבנותיו לשעבר, אולם הם לחלוטין אינם פותרים את התופעות הנפשיות הנגרמות בשל שחרורו המוקדם.

ב. חרטה כנה של עבריין מין היא נס (הרמן). כנראה שבוועדת השחרורים של השב"ס מאמינים בניסים, אבל הרבה יותר מתקבל על הדעת ש"החרטה הכנה" אינה אלא הצגה של שחקן מקצועי, כפי שכתב אחד המגיבים.

ג. גולדבלט, לדברי בית המשפט העליון, אימץ לעצמו "דפוס התנהגות עברייני". בהקשר של עברייני מין מדובר בדפוס ממכר. האם באמת וועדת השחרורים סבורה שאנס סדרתי מסוגל להיגמל מן הדפוס הזה?

ד. אוהבים. לדבר על "שיקום אסירים". למעשה מחקרים אינם מאששים את האפקטיביות של התכניות השונות לשיקום אסירים. תכניות השיקום מבוססות יותר על משאלת לב המבקשת לראות בדפוס העברייני משהו שניתן לתיקון, מאשר על מחקרים מדעיים. לנמק את שחרורו של אסיר בכך שעבר תכנית שיקום מזכיר קצת את המדע הנשכח,- אלכימיה.

ה. בכתבה ב-ynet צולמה תמונה של תומכי גולדבלט. עצוב שלכל עבריין מין יש מעגל תומכים, הדואגים שהוא יוכל להמשיך לבצע את פשעיו באין מפריע.

ביקשתי רשות לפרסם את השיר שבתחילת הרשימה. קיבלתי, עם התוספת:

"רק אל תשכח לפזר גשם של דמעות,

גשם דמעותיהם של אלה שנפגעו מן המהלך הזה".

שלכם

אודי