יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

מדוע בסופו של דבר הנפגעים הם אלו העוזבים את הקהילה?


בס"ד                                                                                  ו' טבת, תשע"ג

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, רוב הקהילות עדיין לא רכשו את הכישורים לטפל טיפול קהילתי אפקטיבי בפגיעות המיניות המתרחשות בתוכן. במקרה הטוב הן פוסחות על שתי הסעיפים. במקרה הפחות טוב, הפוגע ותומכיו מצליחים לתמרן את הדברים כך שאנשי הקהילה יתפסו את הפוגע כ"קרבן", ואת הנפגעת כמי שתוקפת אותו. התופעה הזו כל כך שכיחה עד שניתן לכנות זאת "דפוס קהילתי רווח".. כך או כך, התוצאה היא שבדרך כלל מי שיעזוב בסופו של דבר את הקהילה הוא הנפגעת. הפוגע ימשיך את חברותו בקהילה, תוך שהוא ממשיך לפגוע בקרבנות נוספים. אני לא יודע אם נעשה מחקר מדעי, אך מאיסוף לא מדעי של מידע אני יכול להעריך שמשך הזמן שלוקח לקהילה להיתפקח מהטעות הזו הוא 10-20 שנה. פעמים רבות גם יותר. אני מניח שה"חזון איש" היה מגדיר את אנשי הקהילה השבויים בקונספציה השגויה כ"תינוקות שנשבו".
השאלה המעניינת היא: כיצד מצליח הפוגע לתמרן את הקהילה להתנהגות הזו, הנוגדת את אינטרס הקיום של הקהילה עצמה?
את התשובה אוכל לתמצת בשתי: "מקיאווליזם גבוה". שיטוט ברשת הביא אותי אל הבלוג הבא  - http://azgad.com/?p=362 – המנסח את התופעה בצורה מדויקת. לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר, ועל כן פשוט הבאתי את הדברים כמו שהם:
"יכולת לנווט אנשים אחרים לעבר האינטרסים שלך, ידועה בז'רגון הפסיכולוגי בשם "מקיאווליזם", שם שניתן על שמו של המדינאי והפילוסוף האיטלקי, בן תקופת הרנסנס, ניקולו מקיאוולי, הנחשב אבי מדע המדינה המודרני.
הפסיכולוגים כריסטי וגאינס, טוענים כי המקיאווליזם היא תכונת אופי המצויה במידה זו או אחרת, אצל כל אחד מאתנו. היכולת "לסדר" אנשים אחרים ולהניעם לפעול להשגת מטרותינו שלנו, משפיעה, לדעתם, על כל מערך מגעיו החברתיים של האדם. אנשים בעלי מידה רבה של מקיאווליזם, ייטו, לדעת כריסטי וגאינס, להשתמש ביכולתם זו. הם יהיו תכססנים ותככנים מושבעים. בעקביות, וללא ייסורי מצפון מיותרים, יפעלו המקיאווליסטים על סביבתם הקרובה, וישפרו ללא הרף את מעמדם היחסי בתוכה, עד אשר יגיעו לעמדות שליטה  פוליטיות, חברתיות, כלכליות או מקצועיות.
כריסטי וגאינס חקרו את המקיאווליזם בסדרת מחקרים, שבאחד מהם הופגשו שלושה סטודנטים, שלכל אחד מהם נקבע ציון אחר בסולם מקיאווליזם מיוחד שנבנה על-ידי השניים. החוקרים הניחו לפני שלושת הנבדקים שלושה שטרות בני דולר אחד, ואמרו להם, כי הכסף יהיה שייך לכל שניים מהם, אשר יסכימו על הדרך לחלוקתו. במחקר השתתפו כמה שלישיות של נבדקים ,כאשר כל שלישייה מורכבת מבעלי תכונת מקיאווליזם ברמות שונות. בסופו של דבר נמצא כי סכום הכסף הגדול ביותר, הושג על-ידי אנשים שקיבלו ציון גבוה במקיאווליזם, ואילו הסכום הקטן ביותר, הושג על-ידי אנשים שרמת המקיאווליזם שלהם נמוכה.
מדוע המקיאווליסטים מצליחים יותר מאחרים במצבי לחץ חברתיים? איך הם מצליחים לסובב את העובדות כך שיתאימו לרצונם? איך זה שידם תמיד על העליונה? התשובה, על-פי כריסטי וגאינס, נובעת מיכולתו של המקיאווליסט להינתק בקור רוח מהמתרחש סביבו. הוא לעולם לא יהיה מעורב רגשית במה שעובר על יריבו, ולפעמים אפילו יתעלם מרגשותיו שלו. הוא פועל במעשיות, באופן כמעט מכני, למען השגת המטרה, או הרווחים. הוא אינו מתעניין בדרך, או באמצעים להשגת היעד. הוא מתמקד ביעד. עצמו. המטרה מקדשת את האמצעים, השורה התחתונה היא העיקר.
בעימותים חברתיים עתירי רגשות, גישה כזאת מקנה יתרונות לא מעטים לבעליה. הם לעולם לא יתפרצו בכעס לא מבוקר, לא ייגררו אחרי פרובוקציה של היריב, וימשיכו לחשב כל צעד שלווה ובביטחון עצמי, כאילו שלא בהם ובתכניותיהם מדובר.
המקיאווליסט אינו מושפע לחלוטין מלחץ חברתי כלשהו, אבל הוא מומחה ליצירת לחץ כזה על יריביו, והוא יפעיל או יפחית אותו בעת מאבק, ללא היסוס, ממש באותה קלות ופשטות שבהן הוא מפעיל מכשיר חשמלי במטבח".
עד כאן הציטוט. אוסיף, שברמה הגבוהה ביותר שלו, המקיאווליזם מזוהה עם הפסיכופתיה.
"על פניו הפסיכופת נראה כאדם נורמטיבי לחלוטין. הפסיכופת שומר בחירוף נפש על המוניטין שלו, כלי שעוזר לו ליצור לחץ חברתי על קרבנות, וכך גם מערער כלפי חוץ את תדמיתם של הקרבנות כאנשים אמינים.
כלפי חוץ עשוי אדם עם פסיכופתיה להקרין כריזמה וקסם אישי. יש לו יכולת חשיבה בשיקול דעת וקור רוח, התורמת לתפקוד גבוה ביומיום, גם במצבי לחץ אדם עם פסיכופתיה שולט בדחפיו  ויכול למצוא דרכים מותאמות ומניפולטיביות כדי לספק יצרים לא מוסריים ולא חוקיים. הוא מתאמץ מאוד להגן על התדמית שיצר לעצמו בחברה. הוא אגוצנטרי, בעל דימוי עצמי גבוה, ושואף באופן גרנדיוזי להצלחה יוצאת דופן בתחומים שונים בחיים, ללא בסיס מסוים מבחינת יכולותיו הריאליות להשיג מטרות אלו.
פסיכופתיה מתבטאת בפגיעה ביחסים בינאישיים, רגשות והתנהגות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר. רגשות שונים שהוא מביע לוקים בשטחיות ורדידות יחסית. אדם עם פסיכופתיה עשוי להשתמש במניפולציות שונות כדי להשיג את רצונותיו, ולשקר לשם כך ללא ייסורי מצפון.
באופן פרדוקסלי, לפסיכופתים רבים יש קסם אישי וכריזמה שופעת. הסבר אפשרי לכך הוא שהפסיכופת אינו נרתע להתנסות במניפולציות מאחר שמנקודת מבטו כישלון של המניפולציה הוא נטול מחיר - הפסיכופת לא חש תחושת כישלון וגם לא תחושת אשמה ובושה. על כן הפסיכופת מנוסה מאד בהפעלת מניפולציות" (ויקיפדיה).
צריך לזכור, פגיעה מינית, מעצם אופיה, מחייבת מקיאווליזם גבוה. מדובר באנשים בעלי אישיות כפולה, נורמטיבית כלפי חוץ, בעוד במחשכים היא באה לידי ביטוי בהפרעות אישיות קשות; ד"ר ג'קיל ומסטר הייד. הכפילות הזו מחייבת את הפוגע, ואת שותפיו להיות מקיאווליסטים ברמה גבוהה בכדי לשרוד. כך הם נעשים בעלי כישורים מניפולטיביים גבוהים ביותר.
מנגד הנפגעים או הנפגעות, וגם בני משפחותיהם נמצאים במצב רגשי קשה. עולמם חרב עליהם בעקבות הפגיעה. הם מגיבים רגשית, מה שהופך אותם טרף קל למקיאווליסטים. וכך בתהליך מתוכנן היטב שובה הפוגע את אנשי הקהילה, תוך שהוא מתמרן אותם לצדד באינטרסים שלו.
אין פלא אפוא שהנפגע חש שאם זוהי רמתה המוסרית של הקהילה, אין לו כל עניין להיות שותף לה, והוא קם והולך.
כמו בניסוי הדולרים, את מירב הקופונים יגזרו למשך פרק זמן מסוים הפוגע ושותפיו, אבל, האם הייתם מוכנים לפתח מקיאווליזם גבוה בכדי לגזור את הקופונים הללו?

שלכם
אודי

2 comments:

  1. הדברים האלה נכונים מאוד לכול מה שנקרא קהילה,ולא רק לקהילה דתית או קיבוצית.
    גם במקרה של משפחה שיש בה פוגע ,הם ינוצלו עיי עובדי רווחה ,עובדות סוציאליות ,פקידי סעד לחוק נוער ופ''קסים.
    ויכריחו קטינים להפגש עם התוקפים שהם אבותיהם,כי אין כתב אישום או עדיין לא הוגש...וכל זה במרכז קשר[שהוא שקר]
    ויגרמו להם נזקים ותסכול עמוק...

    השבמחק
  2. כן, לצערי זה נכון.
    יעל שרר מדבר על כך בעוצמה בסרטה "כביסה מלוכלכת".
    זה הקישור לדף הפייסבוק שלה: https://www.facebook.com/kvisameluchlecet

    המאפיינים של קהילה סגורה מאד דומים למאפיינים של משפחה, גם באופי הנזקים הנפשיים וגם בהתנהגות.

    השבמחק