הנרטיב של האנסים

בס"ד

בראייה רחבה ניתן לזהות שתי דרכים בסיסיות של ארגון הידע. האחד היא הדרך הפוזיטיביסטית, או הלוגית מדעית, המתאימה יותר לתיאור של דברים ממשיים, פיזיים. הדרך השנייה היא הפרדיגמה הנרטיבית, המארגנת את הידע באופן שבו אנשים חווים, מפרשים ומספרים אותו. דרך זו מתאימה יותר לתיאור עובדות חברתיות, והבנת עולמם של אנשים (Bruner, 1985, 1996). ההנחה של הפרדיגמה הנרטיבית היא שהפרשנות שאנשים נותנים לאירועי היום-יום באופן לא מודע, היא חלק מן המציאות החברתית.

שר החינוך לשעבר, שי פירון, העלה את הפרדיגמה הנרטיבית לסדר היום. בעקבות כך שאול אורי הולצמן בדף הפייסבוק שלו: האם הנרטיב של ארז אפרתי ייכנס אף הוא לתכנית הלמודים?

ובכן, הוא כבר נכנס. בספר בשם "על הסטייה" (גוד, 1978, תורגם לעברית בשנת 2002) ההתייחסות לעבירת האינוס היא אכן לאור הפרדיגמה הנרטיבית. נכתב שם כך:

"ההגדרה הצרה ביותר 'אונס' היא אולי זו של האנסים עצמם, שרבים מהם סבורים שלאמתו של דבר אונס אינו קיים ושתמיד או כמעט תמיד מדובר בעלילת כזב. אנס שהורשע ביטא תפיסה זו באומר: 'אישה שאינה רוצה להיאנס, איש לא יאנוס אותה'. בצד השני של הרצף אנו מוצאים הגדרה קיצונית לא פחות המקובלת על קומץ פמיניסטיות לסביות בדלניות, רדיקליות ומיליטנטיות, שעל פיה כל מגע מיני בין גבר לאישה גם אם לכאורה הוא נעשה בהסכמה מלאה, הוא בגדר תקיפה, פלישה, כפייה ומעשה אלים - בקיצור, אונס. בין שני קטבים אלה אנו מוצאים הגדרות צרות מתונות והגדרות רחבות מתונות, המשקפות את התפיסות המקובלות על רובה של האוכלוסייה האמריקנית".

מרכיבים של הנרטיב של האנסים משווקים מידי פעם בצורה כזו או אחרת בידי הסנגורים הפליליים, אלו שמתפרנסים מאונס. מדי פעם תוכלו לראות רשימה על הערך הגדול של חזקת החפות המנחה את המשפט הפלילי, על כך שכ 50% מן התלונות הן בעצם תלונות שווא, ועוד.

אגב, בהקשר לשיעור תלונות השווא, במחקר שנעשה ממש בימים אל על ידי עו"ד עדי עזוז מסתבר שפחות מ-2% מן התיקים שנפתחו בגין תלונות על אונס או עבירות מין נסגרו בשלב כזה או אחר בשל חוסר אשמה. ועדיין לא התחלנו לדבר על ההבחנה בין "חוסר אשמה", שמשמעותה שהתלונה אינה עונה על הדרישות הפליליות, לבין "תלונת שווא" שמשמעותה תלונה מומצאת  ממניעים אינטרסנטיים.

ברשימה הזו אני רוצה להצביע על ההבחנה של פרופ' יהושע גתי, מרצה לרטוריקה באוניברסיטת תל אביב, וחוקרים נוספים, בין נרטיב טבעי לבין נרטיב מלאכותי הנוצר על ידי מעצבי דעת קהל ממניעים כאלו ואחרים.

בחברה הנתונה בסכסוך נוצרות האמונות החברתיות של הזיכרון הקולקטיבי על מנת להציג את תולדות הסכסוך לבני אותה חברה. לאמונות אלה יש כמה מאפיינים: ראשית, מטרתן איננה לספק תיאור היסטורי אובייקטיבי ככל האפשר של העבר, אלא לספר על העבר באופן פונקציונאלי לקיומה של החברה בהווה, לנוכח העימות עם החברה היריבה. כך הן יוצרות נרטיב מובנה חברתית, המבוסס אמנם במידה מסוימת על אירועים ממשיים — אך הוא מוטה, סלקטיבי ומעוות בדרכים העונות על צרכי החברה בהווה. אמונות אלה משמיטות עובדות מסוימות, מוסיפות עובדות המוטלות בספק, משנות את סקירת האירועים ומציעות פרשנות מגמתית של האירועים שהתרחשו. שנית, האמונות החברתיות של הזיכרון הקולקטיבי משותפות לבני החברה. הזיכרון הקולקטיבי  המשותף לבני החברה תואם פעמים רבות את הנרטיב שמספקים המוסדות הממשלתיים של החברה (ברטל, 2007).

מטרתם של הנרטיבים האידיאולוגים, או האינטרסנטים היא לעצב את השקפת העולם של החברה... כדי להשיג מטרות אלה נוטים במקרים רבים לעצב תמונת עולם דמיונית של המציאות ושל ההיסטוריה... הנרטיב האידיאולוגי איננו מוצהר או מודע. הוא מוסתר בדרך כלל היטב מתחת דיווחים אינפורמטיביים לכאורה, ואחת המטרות העיקריות שלו היא לשמר מצבים חברתיים קיימים (גרץ 1995).

כמובן, העובדות טופחת לא פעם על פניו של הנרטיב האידיאולוגי. אמור אפוא להיווצר פער בין הנרטיב למציאות, ופער זה עשוי לפתוח פתח לפרשת  הפרופגנדה, טוען גתי.

מהי בעצם פרופגנדה? במקורה  congregatio de propaganda Fide - חברה להפצת האמונה שנוסדה על ידי האפיפיור גרגורי ה15 בשנת 1622. ממלחמת העולם השנייה הפרופגנדה מתקשרת לפוליטיקה. מההגדרות הרבות למושג: הטעיה מודעת ומכוונת, מנגנון שמסייע לחזק את אלה המחזיקים בעמדות כוח. המילה מזוהה בדרך כלל עם משהו שלילי ולא ישר. מילים נרדפות לפרופגנדה הן שקרים, מניפולציה, סילוף (גתי, 2007).  

כאן טמון ההבדל. הנרטיב של האנסים הוא פרופוגנדה, שנועדה להכשיר את השרץ. הקמפיין של הסנגורים הפליליים המסלף את העובדות בכדי ליצור מצג שווא אודות שיעור גבוה תלונות השווא הוא שקר מכוון שנועד ליצור באופן מלאכותי ותוך הטעיית הציבור נרטיב הנותן לגיטימציה לאונס. כך גם הנרטיב של האנסים לפיו "הכול עלילת שווא של פמיניסטיות ראדיקליות", "מי שלא רוצה להיאנס לאת תיאנס", ואמירות מסואבות מן הסוג הזה, שאין בינן לבין אישוש אמפירי ולא כלום.

מה שרציתי לומר הוא שהשיח הנרטיבי אינו מכשיר פרופוגנדות. אל תתנו לעשות עליכם מניפולציות שקריות בכסות של שיח נאור.

הנרטיב של אנס משוחרר: "שילמתי את חובי לחברה" הוא פרופוגנדה. האנס לא חייב לחברה כלום. הוא חייב לנאנסת. זהו חוב שהוא לא יוכל לפרוע לעולם, מפני שהוא אינו יכול לתקן את העבר.

בנוגע לחברה, הנקודה אינה חוב, אלא מוגנות. מדינת ישראל היא מדינה של תעודות. אם יש לך תעודה שעברת שיקום / טיפול, אתה "בסדר". המחקרים לפיהם מתישהו עבריין המין יחזור לסורו אינם מעניינים אף אחד. יש לו תעודה. גם זה סוג של פרופוגנדה.

מה שצריך ללמד את אנשי התקשורת זה לא את הנרטיבים של האנסים, אלא את האופן שבו הם מובנים, ואת האופן שבו האנסים והסנגורים שלהם מפעילים את אילנה דיין ושותפותיה כמריונטות (ההתניה הקלאסית של פאבלוב, באמצעות אנרגיית רייטינג).

שלכם

אודי

זה מדעי: התגובה שפורסמה על ידי משפחתה של ורד לב, שקרית

בס"ד                                                                                            כב טבת תשע"ה

תהליך השקר יוצר תגובות פסיכולוגיות המתבטאות במימוש לשוני שונה בשעת אמירת שקר.

ד"ר רקפת דלמון ערכה מחקר אודות האבחון הלשוני של שפת שקר. המחקר מסתמך על התיאוריה שהמשקר מרגיש לא נוח עם השקר שלו, הוא פוחד שיגלו, השקר הוא נגד החינוך שקיבל, ועוד.

https://www.youtube.com/watch?v=h5ROhj5SvS4

דלמון (2004) מצאה 17 קריטריונים מבחינים שבאמצעותם ניתן לזהות שפת שקר. מתוכם 6 מבחינים ביותר. לא אלאה אתכם, ואשתמש רק באחד המבחנים המובהקים. על פי דלמון,

ניתן לזהות שקר על פי היחס בין פעלים בגוף ראשון לפעלים בגוף שלישי. בסיפור אמיתי 70% הם פעלים בגוף ראשון. בסיפור שקר 60% מהפעלים הם גוף שלישי.

הסיבה,

א. כשאני דובר בגוף שלישי אי אפשר לתפוס אותי, כי "הוא אמר לי".

ב. לדובר לא נעים לשקר, ולכן הוא משתמש בסגנון של הרחקת הדברים ממנו.

גרסת המשפחה של ורד לב שהתאבדה בעקבות התעללות בילדות פורסמה בפייסובק וברוטר, ואני רוצה לבחון, באמצעות הפרמטר הזה האם מדובר בגרסת אמת או בהכחשה שקרית.

הנה הדברים שהתפרסמו:

"מאשימים פה את ההורים שלי ואת אחי הגדול בזוועות בלי שום בושה על לא עוול בחפם, מפרסמים שמות מלאים וטלפונים בבית. אפילו כשדוחפים לכם את האמת בפרצוף זה לא משנה. רק שלא יבלבלו אתכם עם עובדות. מה לעשות, לא היה שום התעללות מינית בורד. בניגוד אליכם אני אומר את זה מתוך ידיעה. אבל למה שתאמינו לי? תקראו את המכתב שצירפתי שנכתב ע"י הפרקליטות ותראו בעצמכם. ורד טענה שהיא עברה איבחון למרות שאין שום תיעוד על כך. ורד טענה שהאבחון כלל בובות למרות שלא היה קיים בארץ שיטת איבחון כזו באותם שנים. ורד טענה שהיא סיפרה לפסיכולוגית שלה מגיל 16 על ההתעללות. הדבר נבדק מול אותה הפסיכולוגית ונשלל. שני ההורים שלי ואחי הגדול עברו פוליגרף משטרתי. נחשו מה? הם דוברי אמת. אני בטוח שיש לכם שלל תאוריות קונספרציה שיסבירו הכל... העיקר שלא לחבל באגנדה המאוד חשובה שלכם שבמקרה הזה עושה עוול עצום למשפחה. על תשכחו להביא להזכרה של ורד קילשונים ולפידים בוערים. וגם על תשכחו להלל את החבר ה"אהוב" יובל אלעזר שמימן לה במשך שנים סמים קשים מסוג אופיום והרואין והתייחס אליה בעלימות פיזית (הכל כתוב במכתבים של ורד ברשת). בנוסף הוא מנע עזרה מהמשפחה ולא הגיש כל עזרה מקצועית לורד בעצמו למרות שהוא ידע על ניסיונותה להתאבד. בלי בושה הוא מספר לעיתון (ידיעות) שורד הראתה לו את חבל התליה והסבירה לו מה היא מתכוונת לעשות איתו. אחרי ההתאבדות לקח 5 ימים עד שבעלת הבית בפורטוגל מצאה אותה והזעיקה את יובל. חבר מדהים.
הזיכרון המדומה של ורד צף בגואה. כמה שבועות לפני שנסעה לגואה נפגשנו, ורד סיפרה לי שהיא הולכת לנסות פטריות הזיה. אני יודע שורד באמת האמינה שהיא עברה התעללות. לכן פרופסור זומר איבחן שהיא סובלת מתסמינים של התעללות. אבל אפילו פרופסור זימר כותב בחוות הדעת שלו ש: "עושר הפרטים והזיכרונות שדווחו על ידי ורד אינו טיפוסי לגיל הצעיר בו התרחשו המעשים לטענת ורד..."
אני בטוח שהמכתב הזה לא יזיז לכם."

פעלים בגוף שלישי – מאשימים, מפרסמים, דוחפים, יבלבלו, היה, נכתב, טענה, עברה, טענה, כלל, היה, טענה, סיפרה, נבדק, נשלל, עברו, דוברי, יסבירו, עושה, מימן, התייחס, מנע, הגיש, ידע, מספר, הראתה, הסבירה, מתכוון, לקח, מצאה, הזעיקה, צף, נסעה, הולכת, האמינה, עברה, אבחן, סובלת, כותב, יזיז.

ס"ה 40 פעלים בגוף שלישי, ל-78.5% מסך הפעלים.

פעלים בגוף ראשון ושני – אומר. תאמינו, תקראו, צרפתי, תראו, בטוח, תשכחו, תישכחו, נפגשנו, יודע, בטוח.

סך הכול 11 פעלים בגוף ראשון ושני – 21.5%.

התוצאה: חד משמעית מדובר בטקסט שקרי!

עוד שימוש בדפוס הקלאסי של הכחשה ומזעור של עברייני מין ותומכיהם.

שלכם

אודי

"עולם קטן" ואינטרסנטי

בס"ד                                                                                יז בטבת תשע"ה

השבת (וישלח) פורסמה בעלון בית כנסת בשם "עולם קטן" על ידי מי שמנסים להחזיר את עבריין המין המורשע, הרב אלון, לימי גדולתו מודעה אודות שיעוריו ודרשותיו. לטעמי, מעבר לרמיסת הנפגעים, מדובר גם בסיוע לשיקום הדפוס של פגיעה מינית על ידו. לא מזמן מישהו שאל אותי אם אני מנסה לקבור את הרב אלון. האם אני רוצה שהוא יתאבד כמו דודו טופז? ניהלנו התכתבות קצרה שבסופה כתבתי לו ש בסופו של דבר הוא זה המתאכזר לרב אלון, ולא אני. נניח שתומכי אלון ינחלו הצלחה, והרב אלון יתחיל לכתוב ספרים ולשקם את מעמדו. ברגע שהוא ירגיש שמעמדו שוקם הוא ימשיך לפגוע. לעת עתה, ההלם שלו מהמצב שבו הוא מצוי מונע ממנו לפגוע. אבל מחקרים מראים שיש למצב הזה תאריך תפוגה. לכן דמם של הנפגעים הבאים יהיה בראשם של תומכיו ומי שנותנים לו לגיטימציה. מתן במה למודעה מהסוג שפורסם בהחלט מהווה סוג של לגיטימציה לעבריין.

השבוע קיבלתי בקשה למחות בפני העלון על המודעה הזו. לא נעניתי מסיבות טקטיות. מאחר שאני נתפס כמי שרודף את הרב אלון באופן שיטתי חשבתי שיהיה נכון שאחרים ימחו. אתם מוזמנים לעשות זאת.

אני מצרף את מכתבה של אמא של נפגע שפרסם איש התקשורת רינו צרור בעקבות תכניתו "הולך בחצות. זה מכתב שחייבים לקרוא מידי פעם, כדי לא לשכוח...

שלכם

אודי

רינו צרור:

המכתב הגיע לידי. את תמציתו סיפרתי, ב"הולך בחצות". אם שבנה 'נפגע' מהרב מוטי אלון עושה חשבון ראשון. מבקשת את בקשת הסליחה - מכתב מֵאֶם, פגועת הרב אלון :

כאמא של בחור, שהלך להתייעץ עם מורו ורבו, והוא - פגע בו פגיעה אנושה, אינני יכולה עוד לכלוא את תסכולי אחרי שנים ארוכות, בהן אני חווה עם בני, את הקושי העצום עמו הוא מתמודד (בצורה מעוררת הערכה), מאז 'מפגש הסיוע' עם 'הרב' אלון בהתלבטותו, פנה בני לרב, וביקש ממנו לשוחח עמו שיחה אישית. הרב הסכים מיד, נקבעה פגישה, בכניסת בני לחדרו - נעל הרב את הדלת כחלק ממיצג שווא אכזרי, בהסבירו לבני שהוא רוצה להעניק לו את מלוא תשומת הלב. כך, בהיות שניהם בחדר הסגור, ביצע הרב, את זממו. איך אוכל לשתוק לנוכח המחשבה שרב,

מורה רוחני, איש עצה, לקח אדם במצב של חולשה, נצלו לסיפוק צרכיו ובכך ריסק את נשמתו התמימה, האם ניתן לשתוק על כך?! למראה פניו בשובו הביתה, אי אפשר היה לטעות ! היה ברור לחלוטין שהוא עבר אירוע קשה. אולם, חרף הפצרותיי בני לא הסכים בשום אופן, לשתפנו במה שאירע. הוא נכנס מיד לחדרו ולא יצא משם שעות רבות. כל ניסיונותינו לדובבו, ולהושיט לו עזרה עלו בתוהו, הוא סירב נחרצות לדבר על סיבת מצוקתו. לאחר ימים ארוכים, בהם כמעט לא אכל, התקשה להירדם, מיעט בפעולות שאינן הכרחיות, לא נפגש כלל עם חברים והיה מכונס כל כולו בתוך עצמו, בפנייתנו אליו בעיניים מתחננות שיספר לנו, את שעובר עליו - הוא פרץ בבכי, ולאחר דקות ארוכות אמר, שאיננו יכול לתאר את מה שקרה, כי הוא בטוח שלא נאמין לו. לאחר שהבהרנו לו, שהוא יקבל את אמוננו המוחלט, הוא החל לגולל את שעבר עליוu/ אודה, חרף אהבתי העמוקה לבני, הערכתי ליושרו, כנותו, והתנהגותו הערכית, ברגעים הראשונים, התקשיתי להאמין למה ששמעתי. לא חשבתי לרגע שהוא משקר, לא היה לי ספק שתיאורו אמין ומדוייק, אבל, לא יכולתי שלא לנסות 'לסדר' לעצמי את הדימוי הכל כך חיובי של הרב אלון, עם התיאור הצורב ששמעתי. זו הסיבה שמיד שאלתי :אולי לא הבנת את הרב אלון ? אולי הוא ניסה להרגיע אותך ? לנחם ? להקרין אכפתיות ? לשדר לך שהוא כל כולו מגוייס לעזרתך ? בני לא ענה, רק הסתכל עליי במבט כאוב, כאומר : 'הלוואי, גם אני הייתי רוצה לחשוב כך. לאחר שתיקה ארוכה הוא המשיך לספר את שאירע. בסיימו, לא היה לנו שום ספק, באשר לאופי החוויה הקשה שבננו עבר/ אין מילים לתאר את התחושות : הרצון לחשוב שזה לא יכול להיות, שמדובר באי הבנה, שאולי מדובר ברגישות יתרשלא ייתכן שהרב המוערך והנערץ, חולל לבנינו פגיעה כל כך קשה. ובמקביל : זעם בלתי נשלט, רצון לצרוח, לברר לשלוח אצבע מאשימה, לדרוש הודאה, להזהיר, לבכות את מות התמימות של בנך, את השריטה שנשרטה בנפשו .אולם, אי אפשר היה לשקוע ברגשות הקשים מנשוא, כל כוחותינו גויסו לטובת בננו. לאחר תהליך ארוך, הוא הסכים לשמחתי, להסתייע בפסיכולוגית חכמה רגישה ומקצועית, שבפשטות - הצליחה להרימו משאול תחתיות, ולעורר בו את הרצון 'לשוב לחיים'. אם יש מלאכים בעולם, אין ספק שהיא אחת מהם. לשמחתנו גילינו עוד כמה... לאחר שהתרשמנו שבננו 'עומד על הרגליים', וחיי את חייו המלאים עם הכוונה וליווי, ניסינו לשתפו בצורך לספר את מה שהוא עבר על מנת לנסות למנוע את הסבל המוכר לו, מאנשים אחרים. לא היה עם מי לדבר ! הוא סירב בכל תוקף/ "אף אחד לא יאמין לכם, אתם לא מבינים ?!" הוא צעק. "מה אתם חושבים שמישהו בכלל יחשיב את המילה שלכם מול ההסברים של האדמו"ר הגדול ?! יעשו מכם צחוק, ישמיצו אתכם, יחרימו, ינדו, וחוץ מזה, אף אחד לא ירצה לשמוע את האזהרה שלכם, אתם לא תצליחו למנוע סבל מאיש ! ובנוסף לזה - אני לא מוכן שאף אחד, יידע מה עבר עליי ! אתם לא מבינים באיזה כוחות מדובר, אם ייוודע למישהו שנדמה לי, שהרב אלון עשה לי משהו, (כמובן שככה יציגו את זה, שאני מדמיין שאני הדפוק שלא מבין, שאני בכל אופן האדם עם הקשיים בכל הסיפור הזה, ובגלל הצרות שלי, לא הבנתי שהוא בכלל ניסה לעזור לי...), מקורביו כבר ידאגו להשתיק אותי !" הוא נעצר לרגע, ואז זעק : "תבטיחו לי שלעולם לא תדברו על זה, עם אף אחד ! תבטיחו לי !". הבטחנו. בלב כבד ומאוד כואב. לא היתה לנו ברירה. חשבתי לעצמי : 'אם בחור אחד נוסף יעבור את מה שהבן שלי עבר, אם אמא אחת נוספת תחווה את מה שאני חווה, אם משפחה נוספת תטולטל, רק בגלל שלא הזהרנו - איך אוכל לחיות עם זה ?!' אבל, כאמור, לא היתה ברירה. הבטחנו כי הרגשנו שאם ניטע בבנינו את חוסר הביטחון, באשר לסודיות המוחלטת אותה הוא דורש, נרע את מצבו, שהלך ב"ה והשתפר, בעקבות תהליך שיקום איטי, שהושג במאמצים רבים. הבטחתנו, ולכן אני כותבת, ופונה בעילום שם. ערב אחד, לאחר חודשים, מתקשרת אליי חברה נסערת ושואלת : "את רואה חדשות ? את שומעת מה הולך ?", "לא", עניתי "מה קרה ?": "את לא מבינה !", היא ממשיכה "אמרו עכשיו בחדשות שארגון בשם 'פורום תקנה' הוציא אזהרה לציבור, שהרב מרדכי אלון, לא נוהג בהתאם לערכי המוסר והקדושה. אין לי מושג מה זה הגוף הזה, ומה המשמעות של האזהרה שלהם, אבל אמרו שזה משהו שקשור ביחסים עם בנים". הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי, התקשיתי לעמוד, שמעתי את חברתי צועקת : "את שם"? את שומעת אותי ? מה את אומרת ? זה לא יכול להיות נכון, נכון ? ברור שיש פה טעות !" לא הצלחתי להוציא הגה. התיישבתי. לא האמנתי שעוד מישהו, עבר את החוויה הקשה שבני חווה, אזר אומץ ואסף כוחות לשתף את מי שחשב שיש לעשות הכל, כדי למנוע פגיעות נוספות ובשל כך החליט לתת פומבי לעוול, שיכול היה להימנע. משהתבררו לי הפרטים אודות 'פורום תקנה', כשהבנתי מי הרבנים העומדים מאחורי האזהרה לציבור, אלו צעדים ננקטו כדי למנוע פגיעות נוספות של הרב אלון, ומדוע הוחלט לצאת ולהזהיר את כלל הציבור באותו ערב - רווח לי. הרגשתי כאילו מטען עצום ירד מכתפיי. לצערי, עכשיו אני יודעת במבט לאחור, שהיתה זו רק התחלה של תהליך ארוך וכואב, אבל אז, בתקופה הראשונה, הרגשתי שאם קיים גוף הפועל על פי ערכי התורה, ולוקח אחריות, עם כל הקושי הכרוך בכך, לבער את הרע מקרבנו - יש תקווה. אולם, חרף תחושת האופטימיות שנבטה בנו, ככל שחלף הזמן, התקשיתי יותר ויותר להכיל את התגובה הציבורית לאזהרה שהושמעה. אני יודעת שחובתי לגייס את כל כוחותיי, כדי למחול, לסלוח, לשכוח ולהמשיך, אבל - אני מתקשה לסלוח לגדולי תורה, העומדים בראש מערכות חינוך, המפנים גבם פעם אחר פעם לזעקת הנפגעים. איך אני אמורה להרגיש כאשר רב גדול - אחד ממנהיגי הציבור שאני שייכת אליו, חוזר וקורא לרב שהורשע בתקיפה מינית, ללמד בישיבתו ?! הלסדום היינו, שאין מי שמוחה בקול צלול על התנהלות שאיננה עולה בקנה אחד עם ערכי התורה והמוסר הבסיסיים, של האחראי לחינוך ילדינו ?! האם יכולה להיות הבעת חוסר אמון גדולה יותר, בכאבם העמוק של  הנפגעים? אני מתקשה לסלוח לכל אותם רבנים, שבגדו בשליחותם הציבורית והחרישו, לנוכח המתקפות של הרב הפוגע ומקורביו, על מפרסמי האזהרה. אני מתקשה להסתכל לבני בעיניים, ולהמשיך בנחישות, לשדר לילדיי שדרך התורה היא דרך האמת הרגישות לזולת, ההיחלצות לעזרתו והדרך המחייבת את ההתגייסות למניעת צרה ממנו ? איך אביט בעיניהם, לנוכח ציפייתנו הברורה מהם, להעניק יחס מכבד לרבנים - תלמידי חכמים, בהיותם המנהיגים את הציבור לילך בדרכה של התורה? בכאב צורב, ברור לי שאחת התשובות לשאלת הנביא : "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה ?" היא, הגיבוי הציבורי שהרשעים זוכים בו לעיתים קרובות מידי, מפשוטי העם, אך, במיוחד ממי שאמור לקחת אחריות מנהיגותית ובמקום זאת, אולי מתוך חשש או פחד תומך בצורה אקטיבית או פאסיבית, במעש, או בשתיקה כהודאה, בהמשך שליטת הַרִשְעָה אני מתקשה לסלוח לכל אותם עיתונאים, מ'המגזר' ומחוצה לו, שנתנו לרב אלון פתחון פה ובמה ציבורית לשאת בה את דברו תוך שהוא חוזר ופוגע בנפגעיו שוב ושוב, מבלי לדרוש ממנו, הסבר מניח את הדעת להתנהגותו ולהאשמות כלפיו. אני זוכרת היטב, את תחושתי הקשה כשקראתי באחד מ'אתרי המגזר', ניתוח משפטי, לכאורה, שפורסם בטרם הכרעת הדין: "קו ההגנה של תקנה יבהיר, כי הפורום הוקם על מנת להתמודד עם מעשים שאינם בהכרח פליליים ... ובכל אופן, זיכוי של הרב אלון, יעורר ביקורת נרחבת על פורום תקנה".התחשק לי לצרוח : "תגידו, השתגעתם ?! פורום תקנה צריך קו הגנה, או הציבור שלא הקשיב להם ?! הביקורת אמורה להיותעל מי שמסרו נפשם, על קיום צו התורה של : 'לא תעמוד על דם רעך', חרף הקושי העצום הכרוך בכך ?! או על מי שפגע במודע בזולתו, פעם אחר פעם ?! האם איבדנו לחלוטין את המצפון ? את חוש הכיוון המוסרי ?אני רוצה לצעוק, אך אני מחרישה. אני חוששת שבני ישמע אותי ויחוש את הקושי שלי להכיל את התסכול, אבל כנראה שתיקתי נובעת גם מהידיעה שרכשתי בחודשים האחרונים, שמעטים מאוד, אם בכלל, ישמעו את זעקותיי ויטו אליהן אוזן. אינני יכולה להבין את אנשי התורה ומנהיגי הציבור, מחנכים ואנשי טיפול, שחיכו עד הכרעת הדין של השופטת, ורק אז הביעו את דעתם על הרב ועל מעשיו, כאשר חלקם אפילו כעת, לאחר ההכרעה המשפטית, סוכרים פיהם. האם לא היה מספיק לשמוע את האזהרה החמורה נגד רב אהוב ומקובל כל כך, כדי לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות ההשתקה וההכחשה, של האיש ובאי  כוחו.  אני מתקשה לסלוח, לחסידי הרב אלון, שעשו הכל, תוך שימוש באמצעים שאינם ראויים, על מנת להכחיש את שעשה מורם ורבם. אבל, גם אם אני יכולה להבין את הקושי שהם חוו בקבלת האמת, אינני יכולה למצוא כל נקודת זכות, למאות האנשים שבהשתתפותם בשיעוריו של הרב אלון, במקומות שונים בארץ, היו כמביטים בעיניי בני, ואומרים לו ולשאר הנפגעים : 'איננו מאמינים לכם, גם אם אולי נגרם לכם עוול - לִבֵּנוּ קהה לסבלכם, אנחנו מתעלמים מכאבכם וממשיכים 'ללמוד תורה', ממי שהמלכנו על עצמינו, כנושא דברה הנאמן לערכיה. איך אפשר להבין את מאות האנשים שעמדו לצדי, בחתונה אליה הוזמנתי, עת הרב אלון ערך את החופה, ולא נמצא בקהל, וְלוּ אדם אחד שזעק את זעקת המעונים. התקשיתי להאמין למראה עיניי, כאשר בסיום החופה נגשו עשרות אנשים ונשים, נערות ונערים, אל הרב לקבל את ברכתו, ו-חיבוקו. אף שהתכוננתי לתגובתו הקשה של בני בחוזרי לביתי, החרשתי כששאל : "זה היה הוא שערך את החופה נכון ?! אמרתי לך! הוא ממשיך להנהיג ביד רמה ואין פוצה פה, הציבור ממשיך לשאת אותו על כפיים ! את רואה ? אפילו אחרי שרבנים אמרו שהוא מסוכן - אנשים לא מאמינים, אז את רצית להזהיר את הציבור ?! ועוד חשבת שמישהו יקשיב לך, יאמין לך ?!" מתוך נשיאת הכאב יחד עם בני, על העוול שנעשה לו, דווקא על ידי המתחזה כנושא דברה של תורה, הרומס את דרכה וערכיה ברגל גסה, אני רואה לעצמי חובה לתאר את אלומות האור, שהאירו את דרכינו באפילה. אף שמעולם לא היה לי קשר עם חברי פורום תקנה - חבר אנשי התורה הללו, החזירו את עטרתה והאירו את זוהרה, בימים קשים. על האור שהם הפיצו, בדרך טיפולם בפרשה כל כך קשה, אחוש לעולם אסירת תודה. בנוסף, אני חשה הערכה עמוקה, לכל אותם אנשים ונשים שנשאו קולם בעוז, כבודדים, נגד הפגיעות והפוגע, חרף האווירה הציבורית, שלתחושתי היה בה כדי לתמוך בעוול ומחוללו. בנוסף לכל אלה, אני מתפעלת, נדהמת ושואלת : מהיכן לקח א' - המתלונן שעליו 'הונח' התיק המשפטי, את כוחות הגוף והנפש, לשאת על כתפיו את המאבק הקשה הזה ? כיצד הוא עמד בהליך המשפטי, הכרוך בבירור תלונתו ובמתקפות שכוונו נגדו, לאורך כל התקופה ? אינני יודעת מה מקור תעצומות נפשו, אולם, אם הייתה לי הזדמנות, הייתי אומרת לו בקול צלול וברור: 'אין לך מושג כמה עזרת לבני ולכל שאר הנפגעים בעבר, והלוואי שלא יהיו - גם בעתיד ! הוכחת להם בדרכך הנחרצת, שאפשר לעמוד, מול אישיות אהובה ונערצת ולהוכיח שאתה יודע היטב, את מקור הכאב שאתה נושא, שאין לך ספק מי האחראי לו, ושאתה נחוש למנוע ממנו את האפשרות להמשיך לפגוע, תוך תביעה לתשלום המחיר על התנהגותו הפוגענית. שימשת פה לאנשים רבים, ולי ברור, שמנעת צער וסבל מרבים נוספים. יהי רצון שהקב"ה ישלם לך כגמולך הטוב, וימלא כל משאלות לבך לטובה - אתה ראוי אף ליותר מזה ! תם ולא נשלם, מעט מאשר עם לבי חלקתי עמכם, בתקווה ובתפילה למחשבה עמוקה, רגישות אנושית, הושטת עזרה ולקיחת אחריות, בהתרגש הצרה על מי מזולתנו.

הרבי המזמר

בס"ד                                                                                                          טז מרחשוון, תשע"ה

התקשורת מלאה ידיעות על "הרבי המזמר", ר' שלמה קרליבך, שנפטר לפני 20 שנה.

אני לא אוהב להשבית שמחות, אבל גם לא לעצום עיניים.
בשנת 1998, במאמר שפורסם ברבעון הפמיניסטי יהודי "לילית" ציטטה שרה בלוסטיין כמה נשים מבוגרות שפנו אליה וספרו על הניצול המיני לו נפלו קרבן בידי הרב שלמה קרליבך, הרב המנוח של "קהילת ההתחדשות היהודית בברקלי". בתחקיר היא גילתה שמנהיגים רוחניים וקהילתיים שמעו בעבר תלונות לא מעטות על כך שהרבי המרקד פגע מינית בנשים שבאו להיוועץ עמו. הנשים היו בשנות העשרים והשלושים לחייהן כשפנו לרבי בבקשה שיסייע להן להתגבר על קשיים בחייהן. ביולי 1998 דיווח על הפרשה העיתונאי תום שגב ב"הארץ". בלוסטיין אמרה לו כי אימתה חלק מהפרטים והתרשמה שלמתלוננות לא היה מה להרוויח מן הפרסום ועל כן סברה כי התלונות אמינות. בגיליון הבא של "לילית" פורסמו מגוון מכתבי תגובה שחלקם מחו על כך שההאשמות מועלות נגד אדם מת, שאינו יכול להשיב על הדברים. את כל זה אני מצטט מספרו המצויין של פרופ' אלי זומר: "יחסים מקבילים" (עמוד 88).

אגב, אני אישית שמעתי גם כן תלונות מכמה כיוונים, תלונות שאין לי שום סיבה שלא להאמין להן. ובקשר לטענה שהוא מת, אני מפנה לרשימה שכתבתי:

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2013/06/blog-post_12.html  

חלומות של עורכי כותרות

בס"ד                                                                               ו' בתשרי, תשע"ה

השבוע פרסם עורך בור כתבה שקבלה את הכותרת: כך הורשע אב באונס שהתגלה בחלום. הכותרת הייתה אמורה להצדיק הקצעה של צוות צילום במשך 4 שנים, והאינטרס לנסח אותה באופן פרובוקטיבי ככל האפשר (על חשבון הנאנסת) ברור.
אולם חשוב לומר דבר נוסף. אנחנו נמצאים בעיצומו של קונפליקט חברתי בשאלה האם להכיר בתופעה הזוועתית של גילוי עריות, או אולי לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. בקונפליקט הזה, הכתבה, והערוץ אותו היא מייצגת נקטו עמדה ברורה; לטאטא.

מן העבר השני של המתרס (שם אנחנו נמצאים), זוהי הזדמנות להציף את הקונפליקט ואת האמצעים שאותם נוקטים בעלי אינטרסים בחברה בכדי להשתיק את התופעה.

גילוי עריות הוא ביטוי של תפקוד משפחתי לקוי; תסמונת של חציית גבולות במערכות יחסים. ההורים, שהיו אמורים להגן על ילדיהם ולטפח אותם, מפנים כלפיהם אלימות וניצול. במקום שההורה יספק את צרכי ילדיו, הילדים מספקים את "צרכיו" שלו. אין תקשורת בין בני המשפחה, בשל הצורך להסתיר את הזוועה הנעשית בחדרי חדרים. אסור לדבר עליה... "לא שמענו, לא ראינו כלום. מעולם" (זהו ההסבר למוטיב ה"איש לא ראה, איש לא שמע", המופיע בטענות הסנגורים של מי שנאשמים בגילוי עריות).
חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להשקיע בהגנה על קרבנות תקיפה בכלל, ועל קרבנות תקיפה מינית בפרט. יש בכוחה של החברה לשפוט האם ההתעללות התרחשה, או שמא הקרבן משקר ומגזים. בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. בין בעלי האינטרסים הללו ניתן למצוא אבות אונסים, עברייני מין וצרכני מין, אבל גם אנשי דת ואחרים בעלי עמדות כוח, השואפים לשמר את המבנה הפטריארכלי הקיים. התוצאה היא מוסדות חברתיים החסרים את הכלים לשנות את מעמדם של קרבנות תקיפה מינית.
מראשית שנות השמונים בארצות הברית, ומשנות ה-90 בישראל חל שינוי מסוים ביחס של החברה המערבית לתופעה של גילי עריות. מסמנת הכרה בתופעה, וניסיונות להתמודד עם קצה הקרחון שלה, הנגלה לעין. 
אולם גם עתה, כמו בתקופות קודמות שבהן הייתה הכרה בתופעה, מתעורר בתגובה גל נגדי, רב עוצמה, של השתקה; גל המנסה להרדים את ההכרה בתופעה לעשרות שנים נוספות. בארצות הברית הוקמה, על ידי הורים שנאשמו בהתעללות מינית בילדות, תנועה שנקראת "קרן סינדרום הזיכרון הכוזב". התנועה מאשימה מטפלים ביצירת זיכרונות כוזבים של התעללות מינית. דיון בזיכרון כוזב בהקשר לזיכרונות משוחזרים הפכך לדרך פוסט-מודרנית שמטרתה להסיר את נושא גילי העריות מסדר היום הטיפולי, החברתי והמשפטי (זליגמן, 2004). 
התקשורת, באמצעות כותרת לא אחראית על "חלומות", מסוגלת לבלבל אנשים. למרבה המזל, לפחות במקרה הנוכחי היא לא הצליחה לבלבל את בית המשפט. 
אני ממליץ מאד על הרשימה המצורפת של ענת גור, שנדמה לי שעוסקת במקרה הזה עצמו, ועל כל פנים, במקרה עם מאפיינים זהים. 

שלכם,
אודי

ניצחון הדיבור על השתיקה: טענות בעניין השתלת זיכרונות "כוזבים" – הפרכתן, והרשעת סב באונס נכדתו

anatgur.wordpress.com

ביום חמישי האחרון עצרנו כולנו את נשימתנו לקראת הכרעת הדין במשפט קשה במיוחד של גילוי עריות חמור ואכזרי שביצע סב בנכדתו מאז הייתה כבת 4. הנכדה, נועה (שם בדוי), כיום כבת 28, סובלת מהפרעת...

הספד לחייל דוד (דייב) גורדון

בס"ד                                                                      מוצ"ש, כח באב תשע"ד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/609/737.html?hp=1&cat=875&loc=59

דוד (דייב) היקר.

לא זכיתי להכיר אותך, אבל בתור שותף לשליחות ולדרך אני מרשה לעצמי להספיד אותך.

היית חייל במדינה יהודית דמוקרטית. היהודים והדמוקרטיה גם יחד בגדו בך.

בראש סולם הערכים של הדמוקרטיה עומד חופש הפרט, או בשפה מציאותית יותר, החופש של עבריין המין לפגוע מינית בילדים חשוב לדמוקרטיה הרבה יותר מאשר המוגנות של הקרבנות, או הצדק אותו תובעים אלו שהוא פגע בהם. במערכות המשפט של מדינות דמוקרטיות חזקת החפות הובנתה באופן שכמעט לא יהיה ניתן לערער אותה. התוצאה היא שמתוך אלף עבריינים פליליים נכלאים רק עשרים עד שלושים – 2% - 3%. כאשר מדובר בעברייני מין המספר נמוך עוד יותר. עבריין מין ממוצע יפגע במהלך חייו מאות פעמים. זו העבריינות סדרתית החמורה ביותר בשקלול של חומרת העבירה ומספר הפעמים שהיא נעברת. אבל הדמוקרטיה אדישה. חישובי סיכון סטטיסטיים מהסוג הזה מתאימים אולי לאנשי מדע, אבל משפט אינו מדע, אלא מערכת חוקים שהובנתה במנותק מן המציאות הממשית. חובבי תאוריות קונספירציה יאמרו כי ההליך הפלילי הובנה במיוחד בכדי להגן על עבריינים ולתת להם גישה חופשית לקרבנות. "מבחינת הנשים האונס אינו אסור, אלא מוסדר בחוק", כותבת הרמן בתחילת שנות ה-90. היום התקדמנו. גם הפדופיליה מוסדרת בחוק. כך הקרבנות מוצאים עצמם פעמים רבות בדרך ללא מוצא, במבוי סתום, מה שמביא לפעמים למעשים של ייאוש.

מערכת המשפט היהודית דווקא מחייבת לעשות הכול, כולל הכול, בכדי למנוע פגיעות מיניות, אלא שהיהודים מתנערים מן החובה הזו. כתבת:

"לאחר שאזרתי אומץ למסור פרטים אלה בדלתיים סגורות עם רבנים, אני - כמו רבים אחרים, נפגעתי מחוסר תגובה הולמת. ללא כל חקירה או בחינת הנושא. אחד ממנהיגי בית הדין הרבני של דטרויט אפילו הצהיר שההאשמות שלי הם 'מילה שלי נגד המילה של התוקף' וכי 'אין מה לעשות בנושא'. בניסיון נוסף לעמעם את הטראומה הוא הוציא ספר גמרא גדול ועודד אותי לקרוא את המילים בצורה פתטית, כדי לנסות ולהתגבר על הכאב שלי, ו'להחיות את רוחי'. לימוד תורה לא סייע לי במאומה או למותקפים אחרים בקרב הקהילה היהודית. אני עדיין מרגיש נבגד מחוסר הסימפטיה וחוסר פעולה שלהם".

תגובה אופיינית. חז"ל כינו את משה בתואר "רבינו". בכדי לקבל את התואר הזה היה על משה לצאת למסע ארוך בן עשרות שנים, שראשיתו הייתה להיות לוחם צדק. כך מתאר זאת הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מה):

"ודע כי בדומה לכוח הזה (הדחף להציל עשוקים), לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי שהכה איש עברי מאחיו, והתעורר ולנזוף בחוטא משני העברים הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח (מפרעה), כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק (שהרועים גרשו את בנות יתרו) לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו (את העוול שנעשה לבנות יתרו), כמו שאמר: ויקם משה ויושיען".

כיום התואר "רב"  אינו מותנה בנכונות להילחם את מלחמת הצדק. לא תמצא כמעט רבנים המוכנים להתעמת עם אנשי שררה בעלי עמדות כוח שתקפו או הטרידו מינית. אפילו ראש מועצה אזורית המגבה מטריד מינית נתפס בעיני רוב הרבנים כבעל חוסן פוליטי מרתיע. פה ושם מוקעים דגי רקק, וגם זה בתנאי שלא יגלו התנגדות.

לפני למעלה משלושים שנה מחה הרבי מלובביץ' על הרפיסות של רבנים במחאה נגד פגיעות מיניות בהשראת הסיפור הזה. הוא הזכיר את אמרת חז"ל (שבת קיט): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה... ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" ואמר שבאמרה זו מודגש הצורך למחות בכל התוקף, "כך שהכול יראו שזוהי מחאה אמיתית, מחאה שנעשית עם כוח הרצון והתענוג שלו (הכוונה לתענוג רוחני בעת קיום מצווה), מכיוון שמדובר אודות קיום מצוות עשה מן התורה... ועוד עניין בזה, החמור כמה פעמים ככה – לא זו בלבד שישנם כאלו שבידם למחות ואינם מוחים, אלא עוד זאת יש ביניהם שמתרוצצים ומחפשים את כל הדרכים האפשריות להבטיח שאלו שבצעו את המעשים הנ"ל לא יתגלו"... "רב אחד נותן להם עצה טובה לברוח מעבר לגבול". זוהי "עצה" שנותן להם ה"מלמד" שלהם, שאינו "מלמד להועיל", כי אם להפך מזה. רב שני מציע שוחד לאלו שיהיו מוכנים להעלים ולא לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל, ויתירה מזו, להעיד עדות שקר ברבים, ואם אינו מצליח לפועל זאת "בדרכי נועם" על ידי שוחד, מפעיל הוא לחץ על ידי איומים והפחדות. וכל זה למרות שעצם המושג של איום הוא הפך התורה. ועל אחת כמה וכמה כאשר ה"איום" מסתיים בהרמת יד... כל אמצעי כשר אצלם להשגת המטרה! כאשר אלו שבצעו את המעשים הנ"ל רואים שבמקום מחאה תקיפה מפי אלו שבידם למחות מחפים "רבנים" אלו על מעשיהם ומשתדלים עבור שלא יתפסו אותם, הרי הנהגה זו גופא מהווה עידוד ותמיכה בכל מעשיהם, ועל ידי זה מעודדים אותם "רבנים" את המשך המעשים הנ"ל רחמנא ליצלן. אין לך חילול שם שמים גדול מזה כאשר רואים שישנו "רב" עם זקן ארוך שפונה לגויים ומנסה לשכנע אותם שישפטו שלא על פי צדק ויושר... רב שמשכנע יהודים להעיד עדות שקר, ועושה זאת באופן של השתדלות פעם פעמיים ושלוש, ולא בוחל בשום אמצעי, אם זהו עניין של "שוחד" ב"דרכי נועם" עו על ידי איומים  והפחדות, וכל זה נעשה באופן של פרסום, שהרי הכל ידועים מזה, כך שאין לך חילול השם גדול יותר"! עד כאן דבריו של הרבי.

המצב כנראה לא השתנה מהותית מאז השיחה הזו של הרבי מלובביץ'. ומסתבר שהרפיסות הרבנית הזו הורגת! השאיפה לטאטא פגיעות מיניות אל מתחת לשטיח, הרתיעה מלהתעמת עם עברייני מין ועם מעגל התומכים הדורסני שלהם שולחת את טובי ילדינו לעשות מעשים של ייאוש.

אתה דייב לא יכולת לסבול את הצביעות הזו. כתבת:

"אחת הסיבות לכך שמותקפים מינית נקראים 'ניצולים' היא משום שרבים מהם פשוט לא שורדים את זה. כל כך הרבה מתביישים מכדי לנסות ולמצוא פתרון, ולעיתים רבות נכנסים לדיכאון, אלימות, התמכרות ואף לעיתים נופלים לזרועותיו של המוות. אך אפשר להיות אמיצים ולעמוד על מה שאנחנו רואים כנכון. יחד - הקולות שלנו יכולים להיות חזקים יותר. אני יודע שלבד לא אוכל לשנות את העולם, אך יחד נוכל לעשות שינוי".

לא נשארת כאן כדי לממש את צוואתך...

לכל הנפגעים והנפגעות שחשים במבוי סתום אני רוצה לומר שדייב צדק. למרות שהמצב קשה, הן מבחינת רשויות החוק והן מבחינת רשויות הדת, יש בעולם הרבה אנשים טובים שיכולים לתמוך בכם. אנשים שיודעים שלא עשיתם שום דבר רע, שאין לכם במה להתבייש ואין שום סיבה להיכנס לדיכאון. שאתם לא אשמים, ושתחושת האשם היא תוצאה של המניפולציות שהתוקף עשה עליכם. שההכחשה והמזעור של הקהילה הן פעולות פחדניות של אנשים קטנים. חלק מהאנשים הטובים נמצאים ממש לידכם. היעזרו בהם. אל תישארו לבד עם הסוד, כי כמו שדייב אמר, "סודות לא הופכים להיות טובים יותר עם השנים, על כן אל תיתנו להם לרתוח בתוככם..".

שלכם

אודי

מתי יש מקום להליך של "צדק מאחה"? (רמז: במקרים נדירים)

בס"ד                                                                                        כג באב, תשע"ד

אתמול מישהי ספרה בדף הפייסבוק "אחת מתוך אחת" (עדות 1493) על אחיה שאנס אותה בגיל 11. "אחרי כמה חודשים שזה נמשך יום אחד הוא בא אליי... ואומר לי שהיינו לא בסדר ושצריך לחזור בתשובה וכמובן לא לספר לאף אחד... ומאז הכל הפסיק אתו...

בשנה האחרונה היא חשה כלפיו לפעמים סוג של אמפתיה, והרגשות הללו מבלבלים אותה.

הגבתי שהמשפט: "היינו לא בסדר וצריך לחזור בתשובה" הוא מוזר, ומעוות. תיאור נכון ומדויק יותר מבחינתו היה: "הייתי חיה ואנסתי אותך. אני צריך לחזור בתשובה", אם בכלל אפשר לחזור בתשובה על דבר כזה.

הצעתי לה גם לנסות את ההליך שנקרא "צדק מאחה". מי שעוקב אחרי שם לב בוודאי שאני נגד כל הידברות עם פוגעים. הם לעולם אינם חוזרים בתשובה, ואין טעם לשחק ב"נדמה לי".

(האם יש דבר כזה "תשובה על תקיפה מינית"?)

ובכל זאת, מידי פעם אני שומע על מקרה שמעלה בי הרהורים על ההליך המכונה "צדק מאחה", אולי כאן זה מתאים. ברשימה הזו אסביר את תפיסתי בנוגע להליך הזה.

צדק מאחה מוגדר כהליך שבו הצדדים המעורבים בעבירה - נפגע (Restorative Justice) העבירה, הפוגע והסביבה המושפעת מהמעשה-  דנים יחד בדרכים להתמודד עם הפגיעה ועם תוצאותיה העתידיות. צדק מאחה מציע מסגרת המעניקה הן לנפגעים הן לפוגעים שליטה מסוימת על ההליך, מעצם היותם שותפים אקטיביים בגיבוש תוכנית האיחוי. מבחינת התוצאות, הצדק המאחה אינו מחפש כיצד להעניש את מבצע העבירה על מעשי העבר, אלא כיצד יכול מבצע העבירה לתקן את הנזקים שהתנהגותו גרמה וליטול באופן אקטיבי אחריות על מעשיו (מתוך נייר עמדה, אונ' בר-אילן, 2012).

ככל שמדובר בהליך שנועד לחליף את ההליך הפלילי, כמו תהליכי הגישור למיניהם, מדובר בהליך מסוכן לנפגעות ולנפגעים. שופטים שאינם בעלי מקצוע בתחום עבירות המין נוטים להמיר את ההליך השיפוטי בהליך גישור. הם אינם מבחינים בין הליך גישור לבין הליך של צדק מאחה. במשחק הזה הנפגעים מפסידים מראש. זהו משחק מכור. המגשר, בדרך כלל עו"ד שמה שמעניין אותו הוא הכסף, דוחף את הנפגעות והנפגעים ל"הסכמות" כפויות, ובסופו של דבר זהו מעין אונס נוסף.

לא נעים לי לומר, אבל נייר העמדה המתפרס על פני די הרבה עמודים מנסה ליישם תאוריות לישוב סכסוכים בזירה שבה התאוריות הללו לחלוטין לא רלוונטיות. אני אומר זאת באופן חד משמעי, למרות היכרותי עם מחקרים המוצגים על ידי אנשי אקדמיה הדוגלים בהליך, מחקרים המצביעים על שביעות רצון של קרבנות עבירה מהליך הצדק המאחה. מי שמכיר את השטח יודע שהשתתפות של תוקפים בהליך כזה ואחר של הסכמה היא מניפולטיבית מיסודה.

מתי לדעתי ההליך בכל זאת עשוי להתאים?

לתפיסתי, שני תנאים נדרשים בכדי שיהיה מקום לפתוח בהליך הזה:

1.      תנאי הכרחי הוא וודאות שהתוקף חדל לתקוף מינית. בערך בהתרחשות אחת מאלף, קורה שהתוקף או האנס חדל ממעשיו לא מפני שנכנס לכלא, אלא מפני שנגמל מהדפוס הממכר והכפייתי של תוקפנות מינית, ובמקרה כזה יש מקום להליך הצדק המאחה.

2.      כאשר בנוסף לכך קיים גם צורך של קרבן התקיפה ביצירת מערכת יחסים מסוימת עם התוקף, לדוגמה כאשר מדובר במשפחה, יש טעם להליך הזה. באופן רגיל, הנפגעים והנפגעות מעוניינים שהתוקף ייעלם מחייהם. כמובן שבמצב כזה אין טעם לייצר הליך שיפגיש אותם אתו.

העדות ב"אחת מתוך אחת" ענתה על שני התנאים. אמנם האח התוקף עדיין אפילו אינו מודה בכך שהוא האשם והאחראי לאונס, כפי שהדגשתי בתחילת הרשימה. המונח "לחזור בתשובה" שבו השתמש מכוון היה ככל הנראה להקשר של יחסי אח ואחות, ולא להקשר של אונס. תוך כדי ההליך הוא יהיה חייב להודות בכך בפני עצמו, ולקבל על עצמו את האשמה והאחריות. בלי זה אין הליך. אבל לעת עתה, לדעתי, במקרה הזה הפוטנציאל להליך קיים.

שלכם

אודי