יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

ציפיתי...


בס"ד                                                                        יג בכסלו תשע"ג

במוסף "הארץ" (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1864734) התפרסם בשבוע שעבר סיפורה של נתלי זמיר, מקיבוץ כברי. פגשתי אותה באוניברסיטה. בחורה עם עוצמות.
אחת הפסקאות שצדה את עיני היא סיפור הציפייה שלה, מזווית הראייה הילדותית:
"בנהריה יש תחנה לטיפול בחברי הקיבוצים והייתי מטופלת שם כמו כל הנערים והילדים שמטופלים. החלטתי שאספר לפסיכולוגית שהייתה לי אז את מה שקרה וביקשתי ממנה שתעשה שיחה עם היועצת של בית הספר, עם מדריכת הנוער והמחנכת שלי. לי היה קשה מאוד לספר. והיא באמת סיפרה להן. אני זוכרת שביקשתי אפילו שלא תחשוף בפניהן את שם התוקף, כי היה לי עד כדי כך קשה עם זה, ובכל זאת היא סיפרה להן. אני זוכרת שנורא כעסתי עליה אז בטיפול. ואז, בתור ילדה, חיכיתי שמשהו בסביבה ישתנה, שמשהו יקרה, שאני ארגיש איזושהי התרחשות. אבל לא קרה כלום".
לאלו התרחשויות נפגע  או נפגעת יכולים לצפות?
שווה להקדיש לכך כמה רשימות.
בראשונה שבהן אתחיל מהציפייה מן הפוגע עצמו. הוא הרי גרם לטראומה. אילו היה מבקש סליחה, אילו היה לוקח אחריות, היה תורם במשהו לריפוי שלה. האם ניתן לצפות שיעשה כך? האם אפשר להניח שהפוגע ייקח אחריות על הפגיעה, שיבקש סליחה?
התשובה לכך כואבת, אבל חד משמעית – לא! למעשה אפשר להניח להפך. הרמן מתארת יפה את הדפוס התוקפני:
"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית, וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו".
איך זה נראה במציאות?
יכולתם לשמוע את זה בנאום הנשיא לשעבר, קצב. יכולתם לשמוע את זה בדבריו של הרב אלון בתכנית "עובדה". יכולתם לשמוע את זה גם בסיפור הפגיעה שלכם. "לא היה ולא נברא"; "הכל עלילה" (הכחשה). "ייתכן שלא הובנתי כמו שצריך, ואם היא נפגעה אני מתנצל מעומק לבי" (מזעור). "היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר" (קצב, בדה-לגיטימציה של הקרבן). "אני לא בסדר? היא לא בסדר! זה קרה לפני שנים. איך היא עוד זוכרת את זה בכלל"?
כמו שכתבתי כבר, בקשת חרטה אמיתית של הפוגע היא סוג של נס, ו"נס" בהגדרה, מתרחש רק לעתים נדירות.
למה חשוב לי לכתוב את זה?
מפני שבשלבים שונים יש ציפייה של הנפגעות והנפגעים שהפוגע ייקח אחריות, יבקש סליחה, וכך באופן מסוים יכפר על ההשפלה ועל רמיסת הכבוד של הנפגע/ת. זו פנטזיה. במציאות זה כמעט אף פעם לא קורה. הפוגעים לוקים בהפרעות אישיות שונות, שהמשותף לכולן הוא התרכזות בצרכים שלהם עצמם, ואי מתן לגיטימציה לחייהם של הנפגעות והנפגעים. החרטה של גולדבלט, שאותה הוכרח להביע בכדי שהוא יוכל להשתחרר מן הכלא, היא דוגמה קלאסית. הוא לא הביע חרטה למען הנאנסות. הוא הביע חרטה למענו הוא.
מה אפשר לקחת מן התובנה הזו?
פשוט לדעת שאתם לחלוטין אינכן/ם תלויים בחרטה של הפוגע. זו, גם אם ימלמל אותה, תהיה חסרת משמעות. אתם תלויים רק בעצמכם. יש לכם את החופש לבוז לאנס, למתעלל, למטריד, מבלי שהדבר מותנה בכלל במה שהוא יאמר או יעשה.

שלכם
אודי

אין תגובות:

פרסום תגובה