יום חמישי, 24 בינואר 2013

למה לא התנגדתי?


בס"ד                                                                                     יג בשבט, תשע"ג

אחת השאלות המעוררות תחושת אשמה אצל נפגעות  ונפגעים היא: למה לא התנגדתי? בצורה אחרת נפגעות ונפגעים אומרים לעצמם: איזו טיפש/ה אני!
ההלקאה העצמית הזו מקבלת חיזוק לכאורה (רק לכאורה) מפסוקים במקרא (הפסוקים עוסקים בנאנסות, אבל הוא הדין בנפגעים). לדוגמה, טוען פרופ' אוריאל סימון (בתוך, בקש שלום ורדפהו, שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, הוצאת משכל, ידיעות ספרים, תל אביב.) כי הצעקה היא ההוכחה המובהקת של האישה להתנגדותה לשכיבת האונס. ראיה לכך היא ממעשה יוסף ואשת פוטיפר. אשת פוטיפר בביימה את הראיות נגד יוסף מספרת (בראשית לט, יד): "בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".
ניתן לכאורה היה להסיק כי היעדרה של הצעקה מוכיח את ההפך, את חוסר ההתנגדות, אולם מחקרים מודרניים מגלים כי התגובה האוטומטית לאונס עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס ("טראומה והחלמה"), בריחה, אך גם קפיאה. שליש מנפגעות אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004)  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi et al 2008;)
פסיביות זו יכולה לנבוע מתהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק) ומתגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   
על רקע מחקרים אלו, קביעת התורה (דברים כב, כד): "וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" תמוהה.
פרופ' שלום רוזנברג, במאמר שכתב בעתון מקור ראשון (פרשת וישלח, תשע"ב), טוען כי הצעקה היא סוג של ציווי; הנערה מצווה להתגונן. לדעתו, הבושה היא המפריעה לנאנסת לצעוק, ולכן יש לחנך את הבנות כבר בגיל מוקדם לעקור את ממד הבושה. לטענתו, התורה מגדירה אונס דווקא במצבים שבהם אין לנאנסת אמצעי הגנה, כדוגמת השדה, אך  לא ייתכן שבחדר במלון יתרחש אונס". הקביעה הזו תמוהה גם כשהיא לעצמה – האם תמר לא נאנסה בביתו של דוד המלך? מכל מקום, המחקרים האחרונים מוכיחים, כאמור, כי הקפיאה של הנאנסת אינה נובעת מבושה, או מחישובי כדאיות. פעמים רבות מדובר בתגובה אינסטינקטיבית לא-רצונית, תגובה שכמוה ניתן לראות גם אצל בעלי חיים הנתונים לאיום.
עמד על כך הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כב, כג):
"ולא ידעתי בדין הצעקה. אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כוחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להימלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל"?!
אין לנו אלא לומר ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה עוסקת במציאות שבה התגובה האוטומטית של נאנסת הייתה צעקה. על פי הרמב"ן גם תגובות אחרות עשויות להעיד על היותה אנוסה.
ישנן מספר תגובות לא רצוניות שקשורות לאונס ולפגיעה מינית, תגובות התנהגותיות שאינן תוצאה של בחירה. מאיליו מובן שאף אחד אינו אחראי על תגובה אינסטינקטיבית. בוודאי שאינו אשם על כך שהגיב באופן הזה. האשם האמיתי הוא מי שגרם לתגובה האי-רצונית הזו – האנס, או הפוגע עצמו.

שלכם

אודי

7 תגובות:

  1. זה חינוך שמפיל את אשמת הצניעות על הבנות.

    השבמחק
  2. אני די חולק עליך ועל המגיב.

    אני חושב שיש הרבה מאד דרגות של התקפות מיניות, ואני חושב שאפשר להעלות את יכולת התגובה של הבנות בצורה משמעותית.

    גבר מתישב ליד אשה באוטובוס ושם יד על הרגל שלה. האם האשה לא מגיבה רק בגלל הטראומה? לאו דוקא. זה בהחלט יכול להיות 'חוסר אסרטיביות' או תחושת בלבול - מה עושים במצב כזה. חינוך הולם יסביר לה שזה בדיוק המקום לצרוח, לתת סטירה לגבר וכו' והיו דברים מעולם.

    אכן, צריך לחשוב היטב כיצד לחנך להגיב, מבלי לגרום לרגשות אשמה לאלו שלא מצליחות לעשות זאת.

    השבמחק
  3. צריך לחנך גברים לא לאנוס ולא להטריד

    השבמחק
  4. עיין נודע ביהודה תננייא אבה"ע יא ו-יח. בשניהם מסיק מהרמב"ן על סיבות שונות שלא לצעוק ולהתנגד (פחד, בטחון עצמי, מחשבה שגויה שאסור לה לפגוע באנס). נראה לי פשוט שאילו היה לפני הנו"ב ידיעותינו על השיתוק היה מקבל.

    השבמחק
  5. למה הצורך בחינוך לגברים סותר את הצורך לחנך את הנשים?

    אגב, גם את הבנים צריך ללמד להתנגד. לצערינו הרב, יש גם פגיעה מינית בבנים ולא רק בבנות.

    השבמחק
  6. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  7. .
    טוביה שלום וברכה

    כתבתי פעם מאמר על חינוך של ילדים למוגנות, בקישור הזה: http://www.imaclub.co.il/index.php?dir=site&page=content&cs=1001.
    עם זאת, לדעתי החינוך עשוי להועיל רק בשלב שלפני התקיפה הטראומטית.
    ברשימה הזו עסקתי בתגובות לפחד שנובע מהתקיפה או מההפתעה וההלם שבהטרדה, והוא לא נשלט. ויקיפדיה: "פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה, הקיימת לעתים אצל בני אדם ובעלי חיים, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן או מאיים (פיזית או מנטלית). למשל, פחד למראה חיה מסוכנת.
    ככל שהגירוי החיצוני הוא בלתי צפוי וגדול יותר - תחושת הפחד חזקה יותר. לפחד תפקיד מרכזי בשרידותו של האדם או בעל החיים, והוא משמש כאמצעי להרחקתו מהסכנה הנשקפת לחייו, ואף מהווה גורם המונע להיכנס מלכתחילה למצבים מסוכנים. עם זאת פחד גם יכול להגביל את תפקודו של האדם, ואת מרחב העשיה והפעילות שלו.
    במישור הפיסי הפחד גורם להעלאת הורמון האדרנלין ומביא לתופעות אופייניות כמו הרחבת האישונים, הגברת קצב פעימות הלב, צמרמורת, העלאת לחץ הדם והרחבת כלי הדם אל השרירים כל זאת כדי להכין את מערכות הגוף להתמודדות פיזית אפשרית עם האיום או הסכנה. תגובה התנהגותית לתחושת הפחד היא בריחה מאזור הסכנה, החזרת מלחמה, או קיפאון ושיתוק במטרה להסתוות, כאשר שתי האופציות הקודמות אינן אפשריות".
    מתקבל על הדעת שלא ניתן לחנך "לא לפחוד", וגם לא ניתן לחנך לא להיות מופתעים. לכן גם לא ניתן למנוע את התגובות הפסיולוגיות שהן תוצאות הפחד וההפתעה, וגם לא את התגובות ההתנהגותיות, שאליהן התייחסתי ברשימה. אפשר לצמצם את הסיטואציות שבהן אדם מפחד, או נכנס להלם מחמת הפתעה, אם מצמצמים את גורם ההפתעה. לדוגמה, תרגול מאות או אלפי פעמים מצב דמוי הטרדה אונס יכול לעשות את זה. זה לא ראלי, ומלבד זאת, תמיד ההפתעה עשויה לצוץ ממקום שלא צפינו אותו.

    השבמחק