יום שישי, 29 ביולי 2016

הליך צדק מאחה - לאן לפנות?

בס"ד

פנה אלי באופן אנונימי אדם צעיר וסיפר שבילדותו הוא נפגע על ידי בן משפחה. הוא מטופל ומתפקד היטב, אבל התעלמות הפוגע והמשפחה הקרובה מן העובדה שהייתה פגיעה, מן העובדה שנעשה לו עוול ושהוא קרבן עבירה, אינה נותנת לו מנוח.
מאחר שהוא לא חזר אלי, אני מפרסם כאן מייל ליצירת קשר עם מרכז "בצדק", שמתמחה בהנחיית ההליך של צדק מאחה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
המייל הוא הוא: betsedek@gmail.com
למנהלת המרכז קוראים פני (כמו המטבע האנגלי). הן מבקשות להשאיר מס' טלפון שאליו הן חוזרות.
מי שרוצה פרטים נוספים, כתובת האתר היא:


אוסיף סקירה תיאורטית בסיסית על ההליך.
התחושות שהציג האדם שהתקשר אלי – התעלמות, חוסר הכרה בעוול – התאימו למדי לתפיסות התיאורטיות הרווחות כיום באשר לאינטרס הצדק של נפגעי תקיפה מינית. כיום מקובלת הטענה כי "קרבנות" אינה מוגדרת רק על ידי העובדות. העובדה שמאן דהו ניזק כתוצאה מעבריינות פלילית אינה הופכת אותו מידית לקרבן. מוטל עליו ועל הסובבים אותו להבנות את מעמד הקרבן. בעקבות ההבניה הוא יוכרז כקרבן ותעלינה תובנות כיצד ראוי להתייחס אליו (Holstein, 1990; Rock, 2002 &Miller ). הקרבנות אם כן אינה מושג קבוע. היא מושג נזיל הכרוך בהבניה ((Rock, 2002 . מעבר לנזילות של המציאות הקרבנית, קיים גם ערפול באשר למונחים "עבריין מין" ו"קרבן עבירת מין" (Daly, 2010). אנשים שונים חווים את חווית הקרבנות באופן שונה, כך שמדובר בחוויה סובייקטיבית. ישנן לפיכך דרישות שונות להכרה בקרבנות, כמו גם דרישות שונות לצדק  (Pemberton, Winkel, and Groenhuijsen, 2007).
Daly  (2014), מונה חמישה אינטרסים של צדק, של קרבן עבירת מין. "אינטרסים" במובחן מ"צרכים פסיכולוגיים" של קרבן עבירת מין, שאינם לדעתה עניין למשפט ולצדק. האינטרסים הם:
1.      השתתפות בהליך. לקרבן יש אינטרס להיות שותף, להבין באיזה שלב נמצא ההליך הפלילי, מהן הדרכים שבהן מתכננות הרשויות לקדם את הטיפול בו, וכן הלאה.
2.      קול. לקרבן העבירה יש אינטרס שקולו יישמע, שהוא יוכל לספר את הסיפור מנקודת ראותו, ולדווח כיצד הטראומה השפיעה עליו. זוהי דרך משמעותית שבה יכול הקרבן לקבל הכרה ציבורית. הקול קשור גם לאמירת "האמת", בהנחה שגרסת העבריין תיטה להכחשת העבירה.
3.      אישור. לקרבן יש אינטרס שהרשויות או השומעים יאשרו את היותו קרבן, ואת העובדה שנעשתה כלפיו עבירה. באופן כזה הקרבן פורק מעל כתפיו מעט ממשא האשמה.
4.      הצדקה. הדרישה להצדקה היא בשני מובנים. ראשית, הכרה של הרשויות בכך שמה שעשה העבריין הוא אכן עבירה. שנית, הכרה בצדקתו של הקרבן, ובעוול שעשה העבריין, מצד בני משפחה, קהילה וגורמים משפטיים. הציפייה של הקרבן היא לגינוי העבירה, ולהוקעת העבריין. יש לקרבן אינטרס שלהצדקה יהיה ביטוי מעשה, לדוגמה: התנצלות, הנצחה, סיוע כספי.
5.      הטלת אחריות על העבריין. לקרבן יש אינטרס שהעבריין ייקח אחריות פעילה על העוול, וישלם על מעשיו (Stenning, 1995). זה יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות הבעת ביטויים כנים של צער וחרטה של העבריין, והשלמה עם הגינוי או הסנקציה נגדו.


בתחום יישוב העימות בין נפגע עבירה לבין הפוגע, נבנה הליך יישוב ייחודי המכונה "צדק מאחה". צדק מאחה (Restorative Justice)  מוגדר כהליך שבו הצדדים המעורבים בעבירה – נפגע העברה ומבצעה, הסביבה התומכת והסביבה הנפגעת – דנים יחד בדרכים להתמודד עם הפגיעה ועם תוצאותיה. בשונה מההליך הפלילי, בהליך צדק מאחה יש לנפגע העבירה שליטה מסוימת על ההליך. בנוסף, שלא כמו בצדק הענישתי, המקובל בהליך הפלילי, הצדק המאחה אינו פועל בכדי להעניש את מבצע העבירה, אלא דן בדרכים שבהן יתאפשר לו לתקן את הנזק שנגרם. לצורך התיקון עליו להכיר בכך שגרם לנזק, להביע חרטה על כך, וליטול על עצמו את האחריות לתיקון הנזק שגרם. היתרון המרכזי של ההליך על פי מצדדיו הוא המענה המיטבי שהוא עשוי לספק לצרכים של חלק מנפגעי העבירות – אותם נפגעים שצרכיהם אינם זוכים למענה בהליך הפלילי הנהוג (פרקש, 2002).
ברנדה מוריסון (Morrison, 2002), מנהלת מרכז לצדק מאחה באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, איתרה בספרות הפסיכו-סוציולוגית של ימינו שלושה בסיסים תיאורטיים לרעיון של צדק מאחה. פרקטיקה אחת הנהוגה בהליך הצדק המאחה היא גישור באמצעות הנחיה של צד שלישי ניטרלי, הליך שכבר תואר לעיל. פרקטיקה נוספת היא "דיאלוג" או "היוועדות" בין  נפגע עבירה למבצע העבירה. זהו תהליך המאפשר תקשורת בין שני הצדדים. בתהליך מתאפשרת נוכחות תומכיהם של נפגע העבירה ושל מבצעה המשמשים כמלווים, אולם הם שותפים לשיח רק באופן חלקי, אם בכלל. פרקטיקה שלישית, שלמה יותר, היא "היוועדות מאחה".  בתהליכי ההיוועדות מעורבים באופן פעיל לא רק מבצע העברה ונפגע העברה אלא גם מעגלי התמיכה ולעתים חברי קהילה נוספים. תהליך זה מתבסס על מודל שפותח בניו זילנד בשנות ה-80 של המאה ה-20 כפרקטיקה לשיפור הטיפול של רשויות הרווחה באוכלוסיית הקטינים המאורים, ילידי ניו זילנד. המודל התבסס על שיתוף הורי הקטין ומשפחתו המורחבת בתהליכי קבלת החלטות במקרים של צורך בהגנה ופיקוח על שלומם של הקטינים. מודל זה כונה "קבוצת דיון משפחתית" . פרקטיקה רביעית היא "המעגל" זוהי הפרקטיקה הפחות נפוצה. מדובר על תהליך אשר במסגרתו מתכנסים נפגע העברה ומבצעה, מעגלי התמיכה שלהם וכל אדם מהקהילה שיש לו עניין בכך ורוצה לתרום לתהליך ולעצמו. המעגל החל להתפתח בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, ושורשיו נעוצים במעגלים שהתקיימו בקרב תרבויות ילידים שונים ברחבי העולם, כמו בקרב האינדיאנים בצפון ארה"ב וקנדה. ישנם מודלים שונים של מעגלים שניתן לחלקם לשני סוגים: מעגלי ריפוי לקהילה ומעגלי גזר דין. המעגל הוא מנוף לבניית הקהילה ולחיזוק הקשרים בתוכה (פרקש, 2002).
מבקרי ההליך טוענים כנגדו מספר טענות. ראשית, מדובר בהליך יקר. קשה להאמין כי לנפגעי העבירה, המוחלשים ממילא, יהיו את המשאבים הדרושים להליך. שנית, המחקר הביא דוגמאות מניו-זילנד, אוסטרליה, ועוד.  מנהגים שבטיים מעין אלו, כגון: "העטווה" וה"סולחה", ידועים בחברה הערבית, וחלקם נהוגים עד היום במזרח ירושלים, בחלקים מהמגזר הבדואי, ועוד.  למעשה, בחברות עתיקות רבות נהגו מנהגים מסוג זה. אחת הסיבות שהמדינה העבירה את האחריות על ההליך הפלילי לטיפולה היא הבעייתיות שבכך.  בהליכים מעין אלו תמיד קיים החשש כי ההליך יהיה לא צודק.  במילים אחרות, החזקים והמקושרים יוותרו פחות (קירש, 2002). 
ביקורת נוספת מעלה את השאלה האם ההליך מתאים לכל עבירה, וספציפית לעבריינות מין. יש הטוענים כי בהתמלא התנאים להליך , כלומר, כאשר ההליך נעשה ביוזמת הנפגע, החרטה של מבצע העבירה היא אותנטית, ויש קבלת אחריות מצדו ונכונות לפצות עבור הנזק שנגרם (פרקש, 2002), כל עבירה עשויה להתאים להליכי צדק מאחה (רוזנברג-דנציג וגל, 2012). אישוש לטענה זו הם רואים בכך שברחבי העולם מתקיימות תכניות צדק מאחה בכל סוגי העבירות, החל מוונדליזם ונהיגה בשכרות וכלה באונס, רצח ואלימות במשפחה. לטענתם, ההתאמה צריכה להיקבע לפי הצדדים הספציפיים בכל מקרה לגופו, ולא לפי סוג העבירה (רוזנברג-דנציג, גל, 2012). גישה מרחיבה זו מוסיפה לטעון כי אין לצפות ממבצע העבירה להפגין לקיחת אחריות והבעת חרטה ברמה גבוהה טרם ההפניה להליך, שהרי מצופה שהמפגש עם הנפגע ועם יתר המשתתפים הוא שיחולל את השינוי המקווה. ובכל זאת, ברי כי מי שבשלב ההכנה מטיל אשמה באחרים, ממזער את הפגיעה או מכחיש אותה באופן גורף, אינו יכול להשתתף בהליך מאחה (רוזנברג-דנציג וגל, 2012). ספציפית בנוגע לעבריינות מין טוענת הגישה המרחיבה כי גם עבירות אלו, לרבות אונס, מתאימות להליך הצדק המאחה, אם כי הן מצריכות היערכות מיוחדת של תכניות צדק מאחה כדי להתמודד עם חששות של קורבנות חוזרת ופערי כוח בין הנפגעת לפוגע. הרציונל להרחבת ההליך גם לעבירות קשות אלו הוא המציאות לפיה נפגעות אונס רבות מביעות צורך עז בהכרה, צורך שיכול לקבל מענה מיטבי במפגש עם הפוגע בפורום בטוח המרוחק מהזירה האדברסרית (דנציג רוזנברג וגל, 2012).
קיימת גישה הפוכה, הטוענת כי אין מקום להליכי פישור וגישור בעימותים קשים. על פי גישה זו יש להבחין בין שני סוגים של עימותים: ישנם עימותים שניתן ליישב אותם בדרכים "עדינות" של פשרה, פיוס, גישור וכדומה. כך הוא בעימותים הנוצרים בעקבות מחלוקת בנושאים שאינם יסודיים לאף אחד מן הצדדים. אחד הצדדים יזם את העימות מתוך תפיסה שהוא יכול להשיג הישגים באמצעות הפעלת כוח. כשמתברר לו שהצד השני מפעיל כוח שכנגד, הוא מסכים לפיוס או פשרה. היות שמדובר בעניין שאינו מהותי עבורו, הבחירה בין עימות לבין פשרה היא שאלה של מחיר, ומחיר הפשרה נמוך ממחיר מאבק מתמשך.
המצב שונה כאשר מדובר בעניין יסודי עבור אחד הצדדים. עימותים כאלו מכונים "עימותים חריפים", והם אינם מתאימים לפתרון של פיוס או פשרה (שרפ, 2003). עימות בין שני צדדים שנושאו טענות על תקיפה מינית, עבור המתלוננות, או המתלוננים, הוא בדרך כלל "עימות חריף". העוול שנעשה להם לא ניתן לסליחה (הרמן, 2003: ע' 230), ועל כן הוא גם לא ניתן לפשרה או לגישור. מבחינת התוקף, המטרה היא להשתיק את הפרשה. לכן, הוא יחתור לקיום הליכי גישור ופישור למיניהם. ב"עימותים חריפים", לפחות צד אחד מאמין שהעימות ישרת את ערכי הצדק והיושר, או ערכים אחרים שמבחינתו נכון להילחם עבורם, ואסור להתפשר עליהם. מבחינתו, תבוסה, כניעה, או אפילו פשרה תחשב כאסון של ממש. במרבית ה"עימותים החריפים", הן אילו שמתרחשים מסיבות מוצדקות והן אלו שלא, הטקטיקה הננקטת היא טקטיקה של "הורדת ידיים", כלומר הפעלת כוח. התקווה של מפעיל הכוח היא שהפעולה הזו אכן תכריע את המערכה. כאשר מדובר במערכות פוליטיות, המלחמה ואמצעי אלימות דומים משמשים כסנקציה האולטימטיבית. על פי אמונתם של יוזמי המלחמה, המערכה היא סביב ערכים חשובים וצודקים. בעימותים הנסובים על ערכים יסודיים, נאיבי לחשוב שפשרה או גישור יפתרו את העימות. כאמור, תקיפה מינית, מנקודת ראותה של הנתקפת, היא עילה ל"עימות חריף".  מדובר בעניין יסודי שלא ניתן להתפשר עליו, ואף לא ניתן להתגמש בקשר אליו (שרפ, 2003).

על כל פנים, מי שחושב/ת שההליך מתאים לו או לה, יכול להתקשר לטלפון של מרכז "בצדק", ולראות כיצד הוא יכול לקדם את זה. בהצלחה!
ושוב פרטי ההתקשרות עם מרכז "בצדק":
המייל הוא הוא: betsedek@gmail.com
למנהלת המרכז קוראים פני (כמו המטבע האנגלי). הן מבקשות להשאיר מס' טלפון שאליו הן חוזרות.
מי שרוצה פרטים נוספים, כתובת האתר היא:

שלכם


אודי

תגובה 1: