"רבת את ריבם, נקמת את נקמתם"

בס"ד                                                                          נר חמישי של חנוכה תשע"ד

בתפילת "על הניסים" אנחנו מודים בין השאר על הנקמה שנקם ה' ביוונים.

אם שבנה נפגע מינית, פרסמה בכאבה את סדרת האיחולים הבאה:

"מאחלת לכם את כל הגהינום שבעולם. הלוואי שבורא עולם לא ייתן לכם יום שקט אחד בחיים, ואם אדע שאנסו את בנותיכם, אשמח, ואם הייתי יודעת שערבים בתרו את גופותיכם הייתי שמחה...
מאחלת לכם את כל הרע שבעולם, רשעים, בני בלייעל... אתם וכל הסביבה שטייחה את מעשי העוולה שלכם"...

למי שקורא את מה שהבן עבר, את מה שהמשפחה עברה ועוברת, קל להבין את משאלות לבה של האם. ובכל זאת, ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה) רואה בפנטסיית הנקמה שחווים נפגעים משאלת לב בוסרית. מסתבר שהנקמה עצמה, אף אם היא מתבצעת בפועל, לדוגמה על ידי וותיקי קרבות שבצעו מעשי זוועה, אינה משחררת מן הטראומה. למעשה פנטסיית הנקמה היא חלק מהבעיה, חלק מהטראומה עצמה.

להתייחסות של היהדות לנקמה פנים שונות. מחד אוסרת התורה פעולות המונעות מנקמה. כך כותב ספר החינוך (פרשת קדושים):

"המצוה הרמ"א - שלא לנקום. כלומר, שמנע אותנו מלקחת נקמה מישראל. העניין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה העניין (=מן המנהג הרווח לנקום) מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) 'לא תקום'".

מאידך, במסכת ברכות אמרו: "גדולה נקמה", כלומר, ערך גדול יש לנקמה. בהתאם לכך אנו מודים לה' בתפילת על הנסים, שנקם את נקמתנו מן היוונים.

מה אם כן יחסנו לנקמה ומה ניתן ללמוד מכאן על הנקמה בעברייני מין?

ובכן, הנקמה ברשע מבטאת בעצם קיומה את הצדק הא-לוהי. מבחינה זו היא בהחלט ראויה.

הנקמה גם הופכת את העולם למקום טוב יותר, מתוקן יותר, מעצם היותו מקום המשבר זרוע רשעים.

ברם עשיית הנקמה מתוך נאמנות לשני הערכים הללו מחייבת הסתכלות רחבה, מבט מנקודת הראות של האל. אפשר שאת הנקמה יבצע אדם, אך הנקמה עצמה היא נקמת ה', והיא משתלבת באופן שבו ה' מתכנן את התהליך של תיקון העולם. ה' ציווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים אך הנקמה הייתה נקמת ה'. התביעה לנקמה בתוקפים נעשית ראויה דווקא כאשר היא משתלבת במגמה הזו. כך, במקום להיות חלק מן הטראומה, שאיפת הנקמה הראויה הופכת להיות חלק מתהליך הריפוי :

"במשך תהליך האבלות, על הנפגע להשלים עם חוסר האפשרות לקחת נקם. כאשר הוא נותן פורקן לזעמו בתנאים בטוחים, משתנה קצפו חסר האונים לאט לאט ונהפך לצורת כעס חזקה ומספקת יותר – 'חרון מוסרי'. התמורה הזו מאפשרת לנפגע להיחלץ מן הכלא של פנטסיית הנקם שבו הוא שרוי לבדו עם מענהו. המוותר על פנטסיית הנקם אינו מוותר על בקשת הצדק; אדרבה, הוא פותח בתהליך של הצטרפות אל אחרים, לשם החזקת המענה אחרי לפשעיו" (הרמן).

כמו בתחומים אחרים, כאשר אנחנו משתלבים באופן שבו ה' מנהל את העולם, אנחנו מתחילים לחיות בהרמוניה עם הסובב אותנו, ובמידה רבה יוצאים ממלכודת הבדידות שיוצרת הפגיעה, לחיבור עם לוחמי צדק נוספים.

חנוכה שמח!

שלכם

אודי