"ולו תהיה לאשה" - למה?

בס"ד                                                                                             כה סיון תשע"ד 

                      

שאלה שנשאלה כאן באחת התגובות:

"שאלה כואבת לי. שלא מצאתי לה מענה, וגם כאן לא ראיתי התייחסות.
מדוע חוק התורה בעניין זה הוא נראה כל כך לא שוויוני הוגן וצודק?

מדוע התורה מתייחסת ל"עונש" לתוקף, שבעצם מתעלם לגמרי מהנפגעת ומתחושתה?

מדוע העונש על הנפגעת, הוא להתחתן עם האנס שלה??? זה פרס לתוקף ועונש כפול לאיש"!

השאלה קשה, ואני חושש שהתשובה תהיה פחות טובה מן השאלה, ואף על פי כן, פטור בלא כלום אי אפשר.

אנסה להפנות את השאלה אל תמר, אחות אבשלום שתיאור האונס שלה על יד אמנון, אחיה למחצה, הובא בספר שמואל (שמואל ב, יג):

{יב} וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: {יג} וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ: {יד} וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ: {טו} וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי: {טז} וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ: {יז} וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: {יח} וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: {יט} וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

אונס תמר מתואר במלים דומות מאד לתיאור התורה את אונס דינה (בראשית לד):

{ב} וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: {ג} וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: {ד} וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה: {ה} וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם: {ו} וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ: {ז} וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

האונס עצמו מתואר כעינוי, והמעשה מוגדר נבלה. גם הביטוי "וכן לא יעשה", כהשלמה להיותו המעשה "נבלה", מופיע בצורה דומה באונס תמר – "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת".

ההבדל בין שני המקרים הוא בנכונות של האנס לקחת את הנאנסת לאשה. אמנון אינו לוקח את תמר, למרות שהיא, משום מה, רוצה בכך – " וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ". לא לחינם תמר משתמשת בביטוי "לְשַׁלְּחֵנִי". זהו ביטוי הלקוח מציווי התורה (דברים כב, כט): "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שכם בן חמור דווקא מעוניין בדינה בת יעקב. ייתכן שגם היא רואה בנישואין הללו מוצא של "כבוד". כך מתאר המדרש את הוצאתה של דינה מבית שכם (בראשית רבה פרשה פ):

יא וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה (בראשית לד, כו), רַבִּי יוּדָן אָמַר גּוֹרְרִין בָּהּ וְיוֹצְאִין (=היה צורך לגרור את דינה מבית שכם, מפני שהיא לא הסכימה לבוא עם שמעון ולוי). אָמַר רַב הוּנָא אָמְרָה וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי (רב הונא שם בפי דינה את דבריה של תמר), עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא נוֹטְלָהּ (נושא אותה לאשה). זהו שכתוב (ברשימת בניו של שמעון) (בראשית מו, י): וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית - בֶּן דִּינָה שֶׁנִּבְעֲלָה לַכְּנַעֲנִי.

הן תמר והן דינה חוות טראומה כפולה. הטראומה הראשונה היא מעשה הנבלה של האונס. גם לאחר שנאנסו, ועל אף שהאנס ימשיך להיות מוגדר כ"נבל", תפיסתן היא שנישואין עם האנס יקהו את חרפת האונס. מאידך "שילוחן" מביתו של האנס יחדד את חרפת האונס. לפני שנמשיך נכון יהיה להבין את ההבניה החברתית שגורמת לנאנסת להתבייש לא רק בכך שנאנסה, אלא  גם בשילוחה מבית האנס. בעינינו המבנה החברתי שיצר את המוטיבציה הזו הוא לא רק בלתי סביר בצורה קיצונית, אלא גם נוגד כל ערך של צדק ומוסר. ועם זאת, צריך לזכור כי בחברה הטרום תעשייתית נישואין היו עניין שלא היה בסמכותם של בני הזוג (Stone, 1977). בדרך כלל מדובר היה בשידוך מתוכנן, המשקף ברית בין שתי משפחות מורחבות בעלות עמדה חברתית דומה, והוא היה כרוך במשא ומתן על ערכים של עושר, עוצמה ויוקרה. אהבה רומנטית כלל לא הייתה שיקול בשידוכים האלה. ההורים "הסדירו" אותם כאשר הילדים היו צעירים למדי (משוניס, 1999).

במבנה החברתי הזה, ההקשר של מעשי האונס היה בדרך כלל מתוך עמדה של כוח, פיסי, כלכלי, או מעמדי. "וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו" (רמב"ן פרשת משפטים פרק כב פסוק טו). אמנם אם נישואין לתוקף היו האופציה היחידה, זה היה עלול לגרום למצב שבו "חוטא נשכר". לכן, ממשיך הרמב"ן, "על דעת רבותינו (כתובות לט, ב) בין היא בין אביה יכולים לעכב (שלא להתחתן עם האנס) כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות. ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו. והמשפט הישר שיהיו הנישואין בידה ולא בידו, שהוא יישאנה על כורחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע". מדובר לטענת הרמב"ן במציאות שבה העשירים מנצלים את כוחם למעשי אונס, בהנחה שלמשפחת הנאנסת לא יהיה כוח לעמוד נגדם. במצב כזה קובעת התורה שעל האנס לשאת עת הנאנסת. בכך הוא מפקיע את המשמעות המבזה של האונס והופך אותו לחלק מהסכם שידוכין בין המשפחות. על פי חלק מהפרשנים הקהיית חרפת האונס היא תוצאה של הסתרתו. אף אחד לא היה שם. האנס והנאנסת יודיעו למשפחה שהם מתחתנים, אנשים אולי ירימו גבה לשידוך "המוזר", לא ישאלו יותר מדי שאלות, והאשה תקבל את כבודה בחזרה.

ברם סביר מאד שבמרבית הפעמים אירוע האונס היה ידוע, וכתוצאה מכך האנס היה מתויג כ"נבל" גם כאשר היה נושא לאשה את הנאנסת. זוהי המשמעות הפשוטה של אזהרתה של תמר את אמנון:

"וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל". אפשר שזוהי משמעות שמו של "נבל הכרמלי"  (שמואל א, כה):

{ב} "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל: {ג} וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא (כלבו) כָלִבִּי". מדוע שאשה טובת שכל ויפת תואר תינשא לאיש קשה ורע מעללים? אפשר שזה היה פשוט שידוך לא מוצלח עם משפחה חשובה, משפחתו של כלב בן יפונה, כאשר למפרע התברר שה"חתן דנן" הוא בן בליעל. אך סביר יותר שהיו אלו נישואי הכרח, כתוצאה מאונס על ידי אדם אלים, "קשה ורע מעללים", והם הטביעו בנבל את כינויו. הצורך לזהות את מקומו של נבל – כרמל - רומז לכך שהכינוי "נבל" היה כינויו של כל אנס באשר הוא, וזה שבכרמל כונה "נבל הכרמלי". בסופו של דבר, אם אין דין למטה, יש דין למעלה – "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת נָבָל וַיָּמֹת: וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (שמואל א, כה, לח). אין עונש מיתה בידי שמים על כפיות הטובה של נבל כלפי דוד, אבל לנבל היה ככל הנראה חשבון פתוח על מעלליו הקודמים, ואילו לאביגיל היו ראויים נישואין למלך ישראל, ולא לאנס נבל.

כאשר התורה מנסה לחנך, היא חייבת להתחיל מהמבנה החברתי הקיים, שהוא מבנה פטריארכלי מושרש זה מאות שנים. אי אפשר לחנך אנשים שלא מהמקום שבו הם נמצאים. לכן, התורה מנסה לחנך אותנו "לשבר זרוע רשעים" במבנה החברתי שהיה המקובל. הבניה חברתית אינה עניין לתורה. שוויון מגדרי הוא ערך חשוב, אבל התורה מותירה אותו לאנשים. תפקידם של האנשים ליצור חברה שוויונית שתוכל לקבל באופן נקי יותר את הציווי הא-להי. המהפכה הפמיניסטית, והתפיסה לפיה לאשה שנאנסה אין במה להתבייש, היא הבניה חברתית של עשרות השנים האחרונות, ולצערי היא עדיין בהתהוות. נאנסות רבות עדיין נוצרות בלבן את סוד הטראומה שקרתה להן מתוך תחושה הבושה וההשפלה, כאשר המסר שאין להן במה להתבייש מתקשה לבוא לידי ביטוי מעשי. על כל פנים, מתוך תפיסות העולם החדשות אנחנו מתקשים להבין את המוטיבציה של תמר ושל דינה להינשא למי שתקף אותן. ובכל זאת, אל לנו להיות שיפוטיים. גם אנחנו תוצר של ההבניה החברתית שסביבנו.

מה שאנחנו אמורים לקחת מתוך ציווי התורה הוא לא את הסנקציות הספציפיות נגד האנס, שהן תלויות הקשר של מבנה חברתי, אלא את הערכים –

·         דאגה שאנשי כוח וסמכות לא ינצלו את כוחם לתקיפות מיניות,

·         סנקציות נגד תוקפנות,

·         תיוג האונס כמעשה נבלה, ותיוג האנס כ"נבל",

·         חירות של הנתקפת להחליט באיזה אופן יהיה הפיצוי.

העיקרון הזה מובא בדבריו של ה"מגיד משנה" בפירושו לרמב"ם (סוף הלכות שכנים):

"שתורתנו התמימה נתנה בתקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים... וכן אמרה ועשית הישר והטוב. והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז''ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות"...

שלכם

אודי