רעיון מעורר צמרמורת

בית הדין הגדול: "על המוטרדת מינית להתנצל בפני הנתבע בגין לשון הרע"

לפני כשנתיים נערך דיון, שבסיכומו, חייב בית הדין הגדול של הרבנות הראשית לישראל אשה שהוטרדה מינית, להתנצל בפני הנתבע על לשון הרע וביזוי כבוד התורה. 

בפסק הדין של בית הדין הגדול היו פגמים מספר שלא אדון בהם עתה (מנה אותם במכתב הרב דב לוין, אב בית הדין לדיני ממונות בירושלים). הנקודה שאליה אני רוצה להתייחס היא הרעיון המופרך שהועלה על ידי בית הדין, ולפיו אשה שמתלוננת על הטרדה מינית, אם ההטרדה לא צולמה במצלמת אבטחה, או שלא היו עדים למעשה – זהו לשון הרע.

מניין לקח בית הדין הגדול את הרעיון הזה?

כל אחד מבין מה האינטרס של התוקף בתלונה המופרכת הזו, אבל מניין שאב בית הדין הגדול את הרעיון הזה?

ובכן, לכאורה ישנה סוגיה הטוענת כך במפורש. זוהי סוגיה במסכת פסחים (קיג, ב), המהווה את המקור העיקרי לטענה שהועלתה על ידי בית הדין הגדול.

הגמרא שם מביאה מעשה ברב פפא, שקבע שבמקרים שבהם עדות העד אינה קבילה, מי שמעיד יחידי לא זו בלבד שמתעלמים מעדותו, אלא אף מלקין אותו מכת מרדות. כך מובא בתלמוד הבבלי במסכת פסחים (בתרגום לעברית):

"שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן... והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי. כמו המקרה שבו טוביה חטא (בזנות), ובא זיגוד לבדו והעיד לפני רב פפא. הלקה רב פפא את העד זיגוד. אמר ליה (זיגוד לרב פפא): טוביה חטא וזיגוד לוקה? אמר לו: כן, דכתיב (דברים יט, טו) 'לא יקום עד אחד באיש' ואתה לבדך העדת בו -שם רע בעלמא אתה מוציא עליו".

סוגיה זו נתפסת כאבן יסוד לאיסור להעיד יחידי.

לכאורה אם כן, אישה שנאנסה, ואין עדים לאונס, אינה רשאית להתלונן על האונס, שכן לעדותה על האונס אין כל משקל, משני טעמים. ראשית, היא פסולה לעדות. שנית, אפילו לא הייתה פסולה לעדות, היא עד אחד.

בהתאם לכך, שוב, לכאורה בלבד, כאשר אישה תתלונן על אונס, היא יענישו אותה על הוצאת שם רע, כמו שנענש זיגוד במעשה רב פפא.

זהו אם כן הבסיס לקביעתו של בית הדין הגדול, שעל המתלוננת להתנצל על שהוציאה את דיבתו של הרב המטריד אותה רעה.

דוד המלך ותחושת הצדק הטבעית

הרעיון הזה, הנוגד כל כך את תחושת המוסר ואת הצדק הטבעי, מעורר צמרמורת!

האם ניתן להעלות על הדעת שמי שנמצאת בטראומה פיזית ונפשית לא תוכל לספר על כך לאף אחד, ולא תהיה רשאית לקבול על כך בפני הרשויות?

כשאנו בוחנים בתשומת לב את מעשי האונס המתוארים בתנ"ך, אנו מוצאים ביסוס לתחושתנו, שמדובר ברעיון בלתי סביר בעליל. בספר שמואל (ב, יג, יט-כב) לאחר מעשה אמנון ותמר, מסופר כך:

"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ".

שלוש דמויות מתוארות בקטע קצר זה. האחת היא דמותה של תמר. תמר אינה שומרת על "חיסיון". היא זועקת בכל מקום שאליו היא הולכת. את הזעקה הזו מפרש אברבנאל שם כבבואה של הפסוק בספר דברים (כב, כו): "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". זה הדבר ההגיוני ביותר לעשות, טוען אברבנאל. התורה מניחה שהנערה שנאנסה צעקה, צועקת, ותמשיך לצעוק עד אשר מישהו יושיע אותה.

הדמות השנייה היא דמותו של אבשלום, המורה לאחותו "החרישי". לא אתעכב עתה על פשר שתיקתו.

הדמות השלישית היא דוד. דוד שומע. הוא אינו טוען שהוא לא יכול להאמין מפני שמדובר בלשון הרע, אלא מגיב בחרון - וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד:.

יתר על כן, פרופ' יהודה אליצור במאמר, כותב שהתגובה המצופה מדוד הייתה לא רק לכעוס ולהחריש, אלא לפעול. הסיבה לכך שדוד החריש היא היותו של דוד בעל תשובה ואיש מוסר, ומאחר שהוא עצמו נכשל בחטא בת-שבע, נמנע להוכיח את בנו באותו עניין עצמו. גם אם אמנון לא היה מעז פנים כנגד תוכחתו של אביו ולא היה משיב: גם אתה עשית כך, קולו הפנימי של דוד היה אומר לו זאת. כך או כך, מכלל הדברים עולה שקבלתו של דוד את זעקתה של תמר הייתה אולי פחות מן המינימום המתבקש. וודאי שלא הייתה מעבר לו.

המשנה בסוף מסכת ברכות פוסקת שמעשיהם של זקני האומה – אישי התנ"ך, הם מקור ללימוד הלכה. הרב שלמה מן ההר, (מהר שלם, עמ' כ-כא) בעקבות המשנה, כותב בצורה חד משמעית כי "בשבילנו כל הכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים, כולו אינו אלא הוראה למעשה – כזה ראה ועשה. אנו חייבים להבין שכל אישי התנ"ך מלמדים אותנו בהתנהגותם כיצד להתנהג.... וכל מקום שלא נמצא בפירוש בגמרא ובפוסקים הלכה מנוגדת למה שנהג צדיק מצדיקי התנ"ך, ודאי שאנו מחויבים ללמוד ממנו, כי לשם לימוד הוזכרה ההלכה בתנ"ך".

דוד המלך נתפס כאחד הצדיקים בתנ"ך, הן על ידי המקרא, והן על ידי חז"ל. זעקתה של תמר וקבלתו של דוד את צעקתה מוכיחים אם כן שהלכת רב פפא אינה רלוונטית במקרה זה. העיקרון של רב פפא הוא מוגבל, והוא אינו תקף בהקשר הזה. אין בכוחו להשתיק את זעקת הנאנסות והמוטרדות, גם אם יש שרוצים בכך (כמו שכבר כתבתי, "הכל אינטרסים").

נחזור למעשה המובא בגמרא. היכן תקפה הלכת רב פפא? מן ההקשר משמע שזיגוד רצה להעיד שטוביה חטא, בכדי לפסול אותו לעדות ולשבועה, כפי שכותב הרמב"ם (עדות יב, א):

"כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית, אף על פי שלא התרו בו שהרי אינו לוקה, הרי זה פסול לעדות".

דבריו של זיגוד נאמרו במטרה להעיד. לא הייתה לו כל תביעה על טוביה, ומכל בחינה שהיא הוא לא היה בעל דינו. במקרה כזה אומרת הגמרא שדבריו אינה אלא שם רע.

אולם כאשר אדם תובע את חברו ואין לו עדים ודאי לא נאמר שהוא מוציא שם רע בעלמא!

באופן דומה נפגעת אונס והטרדה רשאית להתלונן נגד האנס והמטריד, גם אם אין לה לעת עתה ראיה!

מעשה פילגש בגבעה (שופטים יט, כה) מוביל אותנו לאותה מסקנה:

"וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:

וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה:  וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב".

לכאורה, לפי הלכת רב פפא, כל הרואים היו אמורים לומר: זו סתם הוצאת שם רע על שבט בנימין. אך לא זו הייתה התגובה הרווחת. כל הרואים אמרו: תועבה כזו, שלא נעשתה מיום שעלינו ממצרים, מחייבת תגובה! ואכן התגובה לא אחרה לבוא.
הדגם הזה של תגובה הוא הדגם הראוי שעל פיו אמורים השומעים להגיב, אבל על כך ברשימה אחרת.

שלכם

אודי