יום חמישי, 14 בפברואר 2013

מה בין לפני לאחרי


בס"ד                                                                            ד' באדר תשע"ג

שלום לכולכם.
הרשימה הזו תעסוק בתאולוגיה יהודית, וזאת בעקבות רשימות קודמות, הטעונות הבהרה.
ברשימה הקודמת ובאחרות התייחסתי לעיקרון המכונה בקבלת האר"י "שבירת הכלים". על פי העיקרון הזה, כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה. זה כשלעצמו עשוי להיות מובן, אלא שאני הרחבתי וטענתי שגם נפילה רוחנית (חטאים) הם בסופו של דבר משבר רוחני שתכליתו היא צמיחה רוחנית. אני מניח שלחלקכם זה נשמע מוזר. כבר בגן למדנו על גמול, על חטא ועונש, או לחילופין, על חטא ותשובה. החטא נתפס תמיד כאשמתנו. חטאנו, עשינו משהו רע, ולכן, או שאנחנו חוזרים בתשובה, או שאנחנו חוטפים עונש. לפתע אני מתייחס לחטא כ"משבר" שתכליתו צמיחה, כמשהו שכביכול התרחש מעצמו והוא מזמין אותי לצמיחה. מהיכן שאובה ההתייחסות הזו?
ובכן, כך: ההתייחסות של היהדות לחטא היא אכן כפולה. לפני החטא ההנחה היא שיש לו לאדם בחירה חופשית. לכן אומרים לו: היזהר שלא תחטא, כדי שלא תיענש. אך לאחר שחטא מצטרף ממד נוסף, ממד המשבר, או "שבירת הכלים".
אילו היה האדם חזק דיו, היה מתגבר על ייצרו ולא חוטא. הסיבה לכך שהוא לא הצליח לעמוד בניסיון היא היותו "חלש", מבחינות מסוימות. לא האדם החליט על היותו חלש, אלא האל שברא אותו, כדברי הרמח"ל בספר דעת תבונות:
"האלוה יתברך שמו מנע, כביכול, את עצמו, פירוש, שמנע את יכולתו, בברוא נבראיו שלא לעשות אותם כפי כוחו, אלא לפי מה שרצה וכיון בהם; ובראם חסרים כדי שישלימו הם את עצמם, ויהיה שלמותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו. וכל זה רק ברצותו להטיב הטבה שלמה":
כלומר, מי ש"אשם" בנפילה הרוחנית של האדם הוא הקב"ה, שברא אותו חלש. כך אכן טוען אליהו לפני הקב"ה (ברכות לא, ב)
"ואמר רבי אלעזר אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר (מלכים א יח, לז): 'ואתה הסבות את לבם אחורנית'. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב''ה והודה לו לאליהו דכתיב: (מיכה ד, ו):  'ואשר הרעותי':
אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל (ביטוי בלשון סגינהור). אחד דכתיב 'ואשר הרעותי' ואחד דכתיב (ירמיהו יח, ו):  'הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל' וחד דכתיב (יחזקל לו, כו): 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'. רב פפא אמר מהכא (שם פסוק כז): 'ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו'".
ההתייחסות אל החטא כאל שבר, כאל משהו שהוא תוצאה של היותו של האדם חלש, מותנית בכך שהוא לא "בנה" מראש על העיקרון הזה של המחילה של ה' בשל היותו חלש. זוהי המשמעות העמוקה של המשנה בסוף מסכת יומא:
"האומר, אחטא ואשוב , אחטא ואשוב , אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
הסיבה לכך היא שהעיקרון של צמיחה מתוך שבירת הכלים פועל דווקא כאשר המשבר הוא אכן תוצאה של מעשי ה', שמצא לנכון לברוא את האדם עם חוסן מוגבל. כאשר החוסן האישי דיו למנוע את הנפילה, והאדם בחר ביודעין בנפילה מתוך ההנחה שאחר כך ה' יסלח לו, זה לא עובד (בכל אופן, עד שיחזור בו מן הטעות בתפיסה של "אחטא ואשוב").
על כל פנים, ההנחיה המעשית של צדיקי החסידות ושל הרב קוק גם יחד היא זו: לפני המשבר, התייחס לעצמך כאילו יש לך את כל הכוח שבעולם למנוע אותו. לאחריו, התייחס אליו כאל "שבירת הכלים", משבר שמסמן לך שמשהו בבסיס של בניית האישיות טעון חיזוק, וצריך לעבוד עליו.
למה אני כותב את כל זה?
לפעמים אולי נראה לכם שההתייחסות שלי לפגיעה מינית כאל משבר היא בבחינת "תנחומים של הבל". חלקכם אולי סבורים שבשלבים מסוימים הם שתפו פעולה (התעתוע שכבר כתבתי עליו), וכשאני מתייחס לפגיעה כאל משהו שהתרחש בחייכם ושאינכם אחראים לו, זוהי תמונה חלקית.
אז זהו, שלא. התמונה היא שלמה לגמרי. זוהי ההתייחסות של היהדות, והיא בהחלט לא קלה לביצוע. היא גם לא עושה הנחות. היא אומרת לך: זה הזמן לעבודה עצמית. מנגד יש כאן הבטחה – העבודה העצמית הזו תביא אותך לצמיחה אישית, ולמקומות שעדיין לא היית בהם. בעקבותיה אתם תהיו הרבה יותר "גדולים". בהצלחה!

שלכם

אודי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה