בס"ד
יח באדר, תשע"ג
עד לפני כארבעים שנה הסברה הרווחת הייתה שגילוי
עריות בתוך המשפחה הוא תופעה נדירה, שרק אחד ל 1.1 מיליון נשים נופלת קרבן לה. בשלושים
השנים האחרונות, עם התפתחות המחקר בנושא, התברר שהתופעה הרבה יותר נפוצה. היום
מוסכם שמדובר בעניין שכיח למדי. אחת מבין
שבע נשים בערך, עברה התעללות מינית של גילוי עריות בתוך המשפחה, בילדותה.
מעבר לחומרה הדתית של גילוי העריות – היותה אחת
משלוש העברות החמורות, שעליהן נתבע אדם להיהרג ולא לעבור – קיים כאן מרכיב של
בגידה. הבגידה של האב, או של האחר הגדול, שהיה אמור לשמור ולהגן על הילדה
הקטנה, ובחר להשתמש בה ככלי לסיפוק יצריו המיניים האלימים; הבגידה של המשפחה הקרובה,
שבדרך כלל יודעת, ומחפה; לבסוף הבגידה של החברה בכללה.
חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להקצות להגנה על
החלשים. דומה שכאן ישנה מוסכמה, שאין צורך להקצות משאבים רבים מידי. בספר
"הסוד ושברו" כותב צביה זליגמן:
"בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את
גילוי העריות מסדר היום הציבורי. ניתן למצוא ביניהם אבות אונסים, פדופילים
למיניהם... מצטרפים אליהם אנשי דת ואחרים, בעלי כוח השפעה בחברה, המתעלמים
מהזוועות המתרחשות בחברה מתוך אינטרס...
דוגמה להשתקה הופיעה באיגרת תשובה ששלח רב ידוע
ומקובל לבחורה שנפגעה מינית על ידי דודה. כתשובה למצוקה על שאיננה מסוגלת לסלוח
לפוגע, עונה לה הרב שאין היא חייבת לסלוח לתוקף. אולם בעת ובעונה אחת הוא מזהיר
אותה, שאל לה לקלקל את שמו הטוב של יהודי חרד, ועל כן עליה להמשיך לשמור את סודה.
כלומר, על ידי השתקת הקרבן בוחר הרב להגן על התוקף, במקום להגן על הנתקפת ועל
ילדים אחרים שעלולים להיפגע בעתיד מידי אותו תוקף".
במדינת ישראל, אחד הביטויים הכואבים של מיעוט
המשאבים הכספיים ואוכפי החוק המושקעים בהתעללות בתוך המשפחה הוא מצבם של העובדים
הסוציאליים הפותחים בהליך הוצאת הילד או הילדה העוברים התעללות, מן הבית המתעלל.
בארצות מפותחות יותר, מי שנאלץ לעזוב את הבית הוא כמובן האב המתעלל. אין הגיון
מוסרי להוציא מן הבית דווקא את הקורבן. (תוך הצפתו ברגשות אשם על כך שהוא כנראה לא
בסדר, אם הוא נאלץ לעזוב את הבית). אולם חוק הנוער (טיפול והשגחה) המגדיר את תפקידיו
וסמכויותיו של פקיד הסעד, קובע כי הצו שיתן בית המשפט הוא צו הוצאה ממשמורת
ההורים. אם קיים סיכון של ממש לשלומו של הקטין אם יישאר בחזקת הוריו, יכול העובד
הסוציאלי לבקש מבית המשפט צו הוצאה ממשמורת ההורים למקום מוגן. גם הצו הזה
ניתן לתקופה מוגבלת בלבד.
נניח שפקיד הסעד הגיע למסקנה שאין מנוס מלהגן על
הילד קרבן ההתעללות. הוא מתחיל הליך בירוקרטי סיזיפי שבו הוא יעמול במשך כשבועיים
יום ולילה, ואף אחד לא ישלם לו תמורת העבודה הנוספת. זה החלק קיים חלק אלים יותר.
כבר כתבתי מספר פעמים שלפשיעה המינית נלווית גם פשיעה נוספת, שמטרתה היא להסתיר את
הפגיעות המיניות. דפוס הפשיעה הנלווית חוזר על עצמו, ואנחנו מוצאים לא אחת עדים
שחזרו בהם מן הנכונות להעיד כתוצאה מאיומים כאלה ואחרים. תומכיו של הפושע יטענו
שחזרת העד היא הוכחה לחפותו של הנאשם, אולם חקירה של המשטרה תגלה בדרך כלל כי אין מדובר
בחזרה מרצון, אלא בהיכנעות לאיומים. כך היה לפני שלושים שנה, כפי שהזכיר בשיחתו הרבי
מלובביטש בזמנו (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15896&st=&pgnum=92), וכך הוא המצב היום. דפוס
האיומים הזה מתרחש גם מול פקיד הסעד. הלה מקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו אם
לא יחדל מן ההליך. בדרך כלל הוא לא ישלים את ההליך.
את התופעה הזו קל היה לפתור, אילו היה רצון כן
לכך. מה יותר פשוט מאשר לשלם לפקיד הסעד עבור שעות נוספות, ולכתוב נוהל משטרתי
שאחראי על אבטחתו בפרק הזמן שבו הוא עובד על המשימה של הגנת הילדים והילדות מפני
התעללות? זה לא קורה מפני שהחברה אינה רואה את המשימה הזו כחשובה דיה.
בתוך כל המערכות הבוגדניות האלה, ניתן לראות קרני
אור בודדות המבליחות בדמות חוקים להגנת הילדים, וספרי טיפול העוסקים בסוד של גילוי
העריות, סוד החוצה מגזרים ואוכלוסיות.
לעת עתה, מי שמנסה לתת מענה מסוים הם המטפלים –
פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועוד. זוהי בינתיים הכתובת של נפגעי גילוי העריות. אני רק
יכול לקוות, שמתישהו מדינת ישראל תהפוך להיות מדינה נאורה גם בתחום הזה.
שלכם
אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה