אין בור ירא חטא

בס"ד                                                                    כז סיון, תשע"ג

הדס שטייף כתבה היום בעמוד הפייסבוק שלה:

"צעירה, היום בת 19, נאנסה בהיותה בת 13בידי ארבעה צעירים פלסטינים, תושבי מחנה הפליטים שוועפט. זה קרה בעת שפסעה ברגל אל ביתה הממוקם בישוב סמוך למחסום חיז'מה. הארבעה הורשעו ונכלאו.

שלשום בבוקר התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב ,שדן בערעורה של הצעירה על החלטת משרד הביטחון שלא להכיר בה כנפגעת פעולת איבה כפי שהיא דורשת .
במהלך הדיון ניסתה עורכת דינה של הצעירה רוני סדובניק, לשכנע את שופטי ההרכב ,בראשם השופט בדימוס ניסים ישעיה, כי ישנם מקרי אונס שנסיבותיהם מצדיקים הכרה כאירוע פעולות איבה.

ואז, טוענת עורכת הדין סדובניק, כשניסתה לשכנע את השופטים שהנאנסת נאנסה כי היא יהודיה, אמר השופט ניסים ישעיה בקול "יש בנות שנהנות מאונס".

באולם השתרר שקט, ותדהמה. הנאנסת נסערה ונפגעה מאוד. שני חבריו להרכב, ניסו להרגיע את הרוחות ולגמד את המשפט.

מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה כי בלהט הדיון נאמרו דברים ברוח זו. וכי לא הייתה בהם כוונה לפגוע או לזלזל חלילה בנפגעות מעשה אונס. השופט מתנצל על הדברים. הנהלת בתי המשפט תבחן את המקרה. והשופט בדימוס יזומן לבירור בימים הקרובים.

שתי נקודות, הקשורות להשכלה של  השופטים:

ראשית, קיים מרכיב מביך של בורות וקהות בתפיסה של השופט המדובר. אתה לא מצפה משופט לאמץ תפיסת עולם כזו. לחילופין, אתה לא מצפה ממי שזו היא תפיסת עולמו להיות שופט. לתת לשופט שכל הכשרתו מתמצה בשלוש שנות לימוד של משפטים לשפוט עברייני אונס זה בערך כמו לתת למתמחה לרפואה לנתח ניתוח לב פתוח. מרופאים אנחנו דורשים התמחות ספציפית בתחום שבו הם מתעתדים לטפל. גם משופטים יש לדרוש התמחות כזו. על המערכת המשפטית ליצור מערכת התמחות כזו, לטובת הצדק, וגם לטובת האופן שבו היא מצטיירת בעיני הציבור.

נקודה שנייה קשורה להיבטים משפטיים של תפיסת האונס, שלפחות אותם הייתי מצפה משופט לדעת. בפברואר 2001 הרשיע בית הדין הפלילי הבינלאומי לעניין יוגוסלביה שלושה חיילים סרבים באשמת מעשי אונס, שיעבוד ועינוי של נשים מוסלמיות בשנת 1992, במהלך המלחמה בין הסרבים למוסלמים. בכך, יצר בית-הדין נורמה משפטית בינלאומית כי אונס הוא אמצעי כוחני ואכזרי של שליטה פוליטית-חברתית גברית הנורמה מיישמת את ההבנה ההומאנית של 50 השנים האחרונות, שמצאה את ביטויה הראשון בספרות הפמיניסטית.

סעיף 7 לאמנת רומא (המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי), שנחתמה בשנת 1998 – הקובע את מרכיבי העבירה של פשע נגד האנושות, כאשר הם מתבצעים כחלק ממתקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה – מונה גם, בס”ק 7g: ”  אונס, עבדות מינית, זנות, הריון כפוי, עיקור כפוי, או כל צורה אחרת של אלימות מינית בעוצמה דומה”. סעיף 8 מונה תופעות אלה כאשר הוא דן בפשעי מלחמה.

אמנם אונס קבוצתי שלא מטעם מדינה אינו מוגדר כפשע מלחמה, אבל ברור שהמשפט הבינלאומי מבין שאונס הוא סוג של אלימות הננקט במסגרת פעולות לחימה, כאמצעי לשליטה אלימה בנשות האויב. מה יותר פשוט מאשר להכיר באונס קבוצתי שנעשה על ידי קבוצה המייצרת טרור נגד ישראלים כפעולת איבה? ההכרה הזו אמורה להיות פועל יוצא של ההשכלה המשפטית של השופטים וההשכלה הבטחונית של אנשי משרד הביטחון. זו לא אמורה להיות תוצאה של היענות לדרישת עורכת הדין של הקרבן (אגב, אני מזמין אתכם לקרוא את המניפיסט של רוני סידובניק, באתר שלי "פגיעות מיניות, פוקחים עיניים" - http://ercheiadam.wordpress.com/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9).

הרושם הוא שסקטורים שלמים  בחברה הישראלית חיים ברמה כזו של חוסר ידע שאינה מאפשרת להם למלא את תפקידם ברמה הבסיסית הנדרשת. נדמה לי שנדרשת רפורמה שתחייב את הסקטורים הללו ברכישת הידע המעודכן בנושאים שבהם הם אמורים לטפל. עד שזה יקרה, נקרא כל פעם בחדשות על מעשה טיפשות נוסף שגרם לנאנסת טראומה נוספת מעבר לזו שכבר חוותה.

שלכם

אודי