יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

למה לא מאסר מנהלי?

 

בס"ד                                                                           יז כסלו תשע"ד

יעל שורר ("כביסה מלוכלכת") סיפרה היום שהייתה בכנסת בישיבה מיוחדת של הועדה לקידום מעמד האישה שעסקה בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
הנתונים איומים, היא אומרת.
נפגעים ונפגעות אינם מדווחים על הפגיעות. אם יש דיווח אין מודעות. אם יש מודעות אין טיפול. אם יש טיפול הוא קלוקל והפוגעים מסתובבים חופשי ואינם נותנים את הדין.
הילדים בארץ לא בטוחים. "זו הייתה ישיבה עצובה מאוד", היא מסכמת.
איך מונעים את המצב לפיו פוגעים / תוקפים / אנסים ימשיכו להסתובב חופשי, ימשיכו לתקוף ולא יתנו את הדין?
מסתבר ששיטת המשפט המתבססת על ענישה, ותופסת את הענישה כפעולה מרתיעה (מה שלא ממש מוכיח את עצמו), אינה האפשרות היחידה. בארה"ב עד אמצע המאה ה-20, הופעל מודל שנקרא "מאסר בלתי קצוב". על פי המודל הזה השופט נותן עונש מאסר המשתרע על פני טווח של מספר שנים, בין מינימום למקסימום שנות מאסר. לפני הגיע מועד  המינימום יושבת ועדה מקצועית שמקבילה לוועדת השחרורים בארץ ובוחנת את רמת המסוכנות של האסיר, לאור תכניות השיקום והטיפול בהן השתתף ועוד. בהתאם לכך היא ממליצה על תאריך שחרורו. אם הוא נתפס כמסוכן, הוא ימשיך לשבת בכלא תקופה ארוכה יותר.
מודל נוסף מתחשב בשני סוגים של אינטרסים. האחד הוא עצם הענישה, והשני הוא האינטרס של הגנה על החברה מפני הפושע. השופט קוצב מאסר בהתאם לקריטריון הענישה, אך תנאי לשחרור מהכלא הוא מעבר של אבחונים מקצועיים ואבחוני מסוכנות. והיה ונמצא שהאנס הפושע עדיין מסוכן לחברה, ניתן להאריך את שהותו בכלא כסוג של מאסר מנהלי.
ארה"ב ככל הנראה קצת שמרנית בשיטות המשפט שלה. כאן בארץ אין שום בעיה להפעיל את הסנקציה של מעצר מנהלי גם ללא שקדם לו הליך של דיון בבית משפט, ואם נשכלל את הנוהל, נוכל להטיל גם מאסר מנהלי. דו"ח סודי לשופט יספיק, כפי שזה נעשה במעצרים מנהליים לצורכי ביטחון.
על פי הרעיון הזה אין צורך לשפוט עברייני מין. אפשר פשוט להטיל עליהם מאסר מנהלי, במטרה להגן על החברה מפניהם. תוקף ממוצע שהתחיל לתקוף בגילאים הצעירים יגיע למספר של 380 פגיעות מיניות. אין צורך להמתין עד שכל אחד מן התוקפים ימצה את המכסה הזו. צריך להגביל אותם "כשהם קטנים", כאשר עדיין לא הספיקו להגיע למספר רב של תקיפות.
ולגבי שחרור, כאשר עבריין מין משוחרר מן הכלא כלל לא עומדת לדיון השאלה האם הוא יתקוף שוב, אלא רק השאלות מתי וכמה.
האם הערך של כבוד האנס וחירותו גובר על הערך של כבוד הנאנסות וחייהן? דומני שהגיע הזמן להפסיק לחיות במציאות מדומה, ופשוט לשים את הערכים הללו על השולחן ולהכריע ביניהם.

שלכם
אודי




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה