בס"ד יום שלישי, ה
בסיון תשע"ג
כתב לי מישהו שאביו התעלל בו מינית בילדותו, על כך
שהוא חווה עכשיו משבר אמונה. הוא רוצה להאמין, אבל הוא לא יכול. איך האבא
שבשמים הפקיר אותו, דווקא כשהיה לו כל כך קשה, כשאביו בשר ודם עזבו ובגד בו??
אני משתף אתכם במה שהשבתי לו. לצורך העניין אקרא
לו אלי:
"בפעם הקודמת לא כל כך התייחסתי לעניין
האמונה, כי אני עצמי מתלבט; מה כבר אפשר לענות על השאלה הזו? ובכל זאת, אנסה.
לדעתי יש משהו טוב במשבר האמונה הזה - אתה מתחיל
להתחבר לעצמך. אם לפני כן היו שני אלי, עכשיו שתי הדמויות הופכות לאחת. הדמות האחת
הזו מודה בפני עצמה שהיא לא מאמינה, וזו האמת. היא גם אומרת לעצמה שהיא הייתה רוצה
להאמין, וזה נהדר.
יכולתי לענות לך שמבחינה פילוסופית, מערכת השכר
והעונש כפי שהיא מופיעה העולם הזה אינה סגורה של צדק. שישנן תקופות שכביכול
"עזב ה' את הארץ", והוא אינו נותן שכר לטובים וגם לא עונש לרעים
(רמח"ל). את החצי השני של מערכת הצדק נראה רק בעולם הבא.
אבל השאלה שלך היא לא פילוסופית. היא שאלה במישור
החוויה האישית.
אבא שלי, שיחיה עוד שנים רבות, עבר את השואה דרך
המקומות הכי קשים. בתור ילד הוא היה בגטו בבנדין, גר רק עם סבתו, מספר פעמים הוא ברח
מן הרכבת שהובילה למחנה ההשמדה. אחר כך הוא הובל לאושוויץ. הוא שרד שם, היה ב'מסע
המוות' לגרוס-רוזן שממנו שרדו רק עשירית ההולכים, ומשם הובל למחנה הריכוז בוכנוואלד.
אחרי כל זה, בגיל 16, כשהסתיימה המלחמה הוא נשאר יהודי מאמין. יהודים אחרים שעברו חוויות
קשות פחות , חדלו מלהאמין, ואילו הוא נשאר איתן באמונתו, עד שאני יכול לומר שאפילו
היום אין מה להשוות את עצמת האמונה שלי לעוצמת האמונה והביטחון שלו. אני תוהה
לעצמי: מהן התכונות שהפכו את האמונה שלו ליציבה כל כך?
כשאני שומע את הסיפורים שלו, אני חושב שאני יכול
להצביע על שתיים מן התכונות האלה.
האחת, היכולת לראות את ההשגחה הפרטית שה' משגיח עליו,
אפילו במסגרת האירועים הקשים שהוא עבר. אחד הסיפורים שהוא מספר בהקשר לזה הוא שפעם,
בזמן הפצצה על המחנה, היהודים נכנסו למקלט, שהיה בעצם סוג של מסתור - פח שעליו הניחו
אדמה כדי להסוות אותו. פתאום הגיע קצין גרמני, נכנס למקלט עם חייליו, ואמר: 'יהודים
החוצה'. לא הייתה להם ברירה והם יצאו. הם עברו בקושי חמישים מטר, ופצצה ישירה פגעה
במסתור והרגה את כל הגרמנים שהיו בו. אבא שלי ראה בכך השגחה פרטית ולקח את האירוע
הזה אתו. זהו אירוע מכונן מבחינתו, שמחזיק אותו באמונתו עד היום. מן הסתם היו
אנשים נוספים שראו את אותו אירוע, אבל לא ייחסו לו משמעות רבה כל כך.
אני חושב שיש משהו בדרך שבה אתה מסתכל על דברים,
שעשוי להחזיק אותך יהודי מאמין. יש כאלו שנולדים עם דרך הסתכלות שנותנת תשומת לב
לטוב ולחיובי, אבל אם מאד רוצים אפשר גם ללמוד את אופן ההסתכלות הזה. אדם רואה מה
שהוא מחפש. מי שמחפש רוע, רואה אותו. מי שמחפש דברים שאפשר לומר עליהם תודה, רואה
אותם. שני אנשים ההולכים באותו רחוב, ייתכן שאחד יראה את האשפה המושלכת בו, והאחר
את העצים היפים. אני חושב שאפשר לתרגל את אופן הראייה הזה - להקדיש תשומת לב
לדברים היפים. זה מתחיל מהליכה ברחוב, ונתינת תשומת לב לעצים ולגינות, ולא לעשן
האוטובוסים. זה ממשיך בלחפש כל יום משהו שאפשר לומר עליו תודה. בהמשך זה הופך לדרך
חיים.
התכונה השנייה של אבא שלי היא היכולת שלו לתת
לאנשים ולא לדאוג רק לעצמו, גם בזמנים הכי קשים. כשאחיו היה 'מוזלמן' במחנה הריכוז,
הוא שיחד את אחד מאנשי המרפאה כדי שייתן לו את המרק מתחתית הסיר, שם היה המשקע של
הירקות. בזמן 'מסע המוות' הוא ארגן חבורה שגנבה חלב מאיכר פולני, ואת מה שהוא גנב
הוא העביר לאנשים מאחור.
זה מביא אותי למחשבה שיש שתי תפיסות של אנשים ביחס
אל ה'. יש מי שמרגיש 'ילד', שאבא צריך לטפל בו. ויש מי שמרגיש 'שותף' של ה' בהובלת
העולם למקום יותר טוב. ה'שותף' שואל את עצמו מה הוא יכול לתרום כאן, בעולם הזה.
אבא שלי הוא סוג של שותף.
בתיאור שלך אתה מתאר את 'אלי הקטן', שאביו ואמו
עזבו אותו, וה' לא אסף אותו. זו כמובן חוויה מותאמת לחוויית ההתעללות של 'אלי
הקטן', אבל עכשיו אתה 'אלי הגדול'. יש לך את הכוחות להיות 'שותף', לשאול מה אתה
יכול לתרום לאנשים סביבך. זה שאתה מתחיל לבנות את עצמך מחדש (כן, לדעתי משבר אמונה
כמו זה שאתה חווה הוא בנייה מחדש), זה מאפיין של 'אלי הגדול', שהוא 'שותף' בבניין
של העולם. כך שאתה כנראה כבר לא נמצא באותו מקום. אני בטוח שעם הזמן כוחות רבים שלך
יבואו לביטוי מלא יותר".
שלך
אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה