יום ירושלים והאומץ להציל עשוק מיד עושקו

בס"ד                                                                       כח באייר תשע"ג (יום ירושלים)

במהותה, ירושלים היא עיר המלוכה – "מקדש מלך, עיר מלוכה, קומי, צאי מתוך ההפיכה" (פיוט "לכה דודי"). "ולירושלים עירך ברחמים תשוב... וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין".

היום, כאשר רוב המשטרים המערביים הם משטרים דמוקרטיים, משטר מלוכני נראה לנו כמשטר לא נאור. ברם, כאשר אני מתבונן ביעילות הנמוכה של מערכת המשפט, באחוזים הנמוכים של אנסים שמוצאים את עצמם בסופו של הליך בכלא, במבט המפוחד של מנהלים, רבנים ומנהיגי ישובים כאשר הם שומעים על מקרה של פגיעה מינית בתחום אחריותם, אני מרגיש את חסרונו של המלך, ועוד יותר, את היעדרה של ה"מלכות" כערך.

גם בתקופה העתיקה, הסנהדרין לא הייתה מרבה להעניש. התנאים הנדרשים בכדי להעניש בפועל עונש מיתה או מלקות מתקיימים רק במקרים נדירים. ועם זאת, היה מנגנון נוסף, שתכליתו הייתה לשמוע את דמעת העשוקים ולהציל אותם מיד עושקיהם. בפרשת אונס בתורה נאמר: "צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". המושיע הטבעי הוא, כאמור,  המלך. כך אומרת לדוד המלך האשה התקועית (שמואל ב, יד, ב): "הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ".

אחר שנאנסה תמר מסופר עליה (שמואל ב, יג, יט): "וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". אולם דוד המלך, על אף היותו המושיע הטבעי, אינו מושיע אותה, ואינו מעניש את אמנון. אבשלום רואה שאין תועלת בזעקה, ועל כן הוא מצוה את תמר (שמואל ב יג, כ): "וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי". בהמשך הוא נוטל על עצמו את תפקידו של דוד, וממית את אמנון. מנקודת ראותו של אבשלום, המתת אמנון היא רק השלב הראשון, עשיית משפט המלך. השלב השני הוא מרד. אבשלום מתחיל את המרד בדוד מתוך הטענה שדוד אינו עושה את המוטל על מלך – "וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו" (שמואל ב טו, ב). מי שהולך למשפט המלך הוא מי שדיני הסנהדרין אינם נותנים מענה ראוי לעוול שנעשה לו. הוא הולך וזועק "הושיעה המלך". ליד הפתח עומד אבשלום וטוען: אין לך מה לצעוק. דוד אינו שומע את דמעת העשוקים המבקשים תשועה מהמלך. תמר אחותי נאנסה, וזעקה, והמלך לא שמע את זעקתה. אני נאלצתי למלא את מקומו בהמתת אמנון.

הכוח המיוחד למלך הוא אפוא הכוח להושיע ולהציל עשוק מיד עושקו. הרמב"ם מביא שתי דמויות מופת בהקשר הזה (מורה הנבוכים, ב, מה), ומעניין שאחת מהן היא דוד המלך עצמו:

"ודע כי בדומה לכוח הזה (=הדחף להציל עשוקים), לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי שהכה איש עברי מאחיו, והתעורר ולנזוף בחוטא משני העברים הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח (מפרעה), כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק (שהרועים גרשו את בנות יתרו) לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו (=את העוול שנעשה לבנות יתרו), כמו שאמר 'ויקם משה ויושיען'.

וכך נתלווה עם דוד בדומה לכוח זה, מאז שנמשח בשמן המשחה, כמו שאמר הכתוב 'ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה', ולפיכך היה לו האומץ נגד הארי והדוב והפלישתי." 

הדוגמה של משה רבנו מדגישה את היושר הבלתי מתפשר, את חוסר הנכונות לעמוד מנגד כאשר רואים מעשה עוול. לא ברור אם משה רבנו היה אמיץ, אך הדחף החזק להושיע את בנות יתרו וגרם לו להתגבר על הפחד.

דוד המלך ניחן בתכונה אחרת – אומץ. גם לאחר שאתה יודע את האמת, עדיין אין וודאות שתהיה מוכן להילחם עליה. בכדי לעשות זאת עליך להיות אמיץ. כל ישראל ידעו שמה שצריך לעשות זה להכריע את גלית הפלישתי, ובכל זאת לא עשו זאת. רק דוד המלך ניחן באומץ המתאים להילחם בגולית. אולם במקרה של תמר אחות אבשלום הבעיה אינה אומץ, אלא נכונות לפעול גם בתחום שאתה עצמך אינו מושלם בו (חטא בתשבע) מעצם האחריות המוטלת עליך בהיותך מלך.

כאמור, כשאני מזהה את התגובה הרופסת נגד עבירות המין לסוגיהן, את השופטים המנסים להתחמק מלדון בהם, את הרבנים ומנהיגי הקהילות המנסים להשתיק ולטייח, רשתות טלוויזיה המעבירות בשקט פוגעים מערוץ לערוץ, ובעיקר, את הפנים המבוהלות של מי שבסמכותו להוקיע את הפושעים, אני מבין שבלי קשר לשיטת המימשל, אנחנו פשוט רחוקים מאד מהערך של מלכות. כן, היו גם מלכים כאלו. על אחז המלך נאמר: וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ (ישעיהו ז, ב). אבל זה בוודאי לא כבוד גדול.

אם אתם שואלים את עצמכם מדוע יום ירושלים בקושי נחגג, התשובה טמונה אולי בכך שהערך אותו ירושלים אמורה לבטא, ערך המלכות המושיעה והאמיצה, כמעט ואינו בא לידי ביטוי במרחב הציבורי.

שלכם

אודי