בס"ד ה תשרי, תשע"ד
אנחנו נמצאים לפני יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה. ישנן
מספר דפוסי התנהגות של יהודים דתיים בימים אלו, ואחד מהם הוא בקשת מחילה.
"אני סולח למי שפגע בי", , http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/499/511.html, כתב נחום
פצ'ניק במעריב, בהמשך לתביעתו מהרב אלון לשוב בתשובה.
כמו שאתם יכולים להבין מהכותרת, אני סבור אחרת. לא תמיד
צריך למחול. לא תמיד נכון למחול. כתבתי על כך השנה שתי רשימות, ונדמה לי שזהו הזמן
המתאים לאחד אותן.
חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו
היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית
"מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול
ההתנהגותי הזה. באו ושאלו את רבי מאיר מפרמישילן. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו.
"אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את
היהודים לשלטונות).
גם אתן כנפגעות עשויות לפגוש בבית הכנסת כל מיני אנשים
שמתנהגים כצדיקים, מתנדנדים חזק בתפילות, אבל אתן יודעות שהם פגעו בכן, או ביקרים
לכן. ובכן, אומר הרמב"ם (תשובה, ב, ט), התפילות לא ממש תעזורנה להם שכן:
"אין
התשובה ולא יום הכיפורים מכפרים אלא עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם
לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן -- אינו נמחל לו
לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.
אף על פי
שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו; ואפילו לא הקניט
את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחל לו".
אלא שכאן מגיע לכאורה מוקש, לכאורה.
המשך ההלכה הוא:
"לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני
אדם מרעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא
רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא".
ובהלכה הבאה:
"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח
לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו
הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל
העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי
שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה".
ניתן לשער שהכוחנות של הפוגע תנצל את ההלכה הזו. הפוגע
לא יבקש סליחה. הוא יתבע אותה. "אם לא
תסלחי, את החוטאת.
האם
בתביעה הזו יש ממש?
האם חייבים
לסלוח לפוגע?
האם נכון
לסלוח? ואם כן, באלו תנאים?
חלק מן התשובות לשאלות האלה נמצאות, לא בהלכות תשובה, אלא
בהלכות נזיקין (חובל ומזיק ה, י). שם כותב הרמב"ם כך:
"ואסור
לנחבל להיות אכזרי ולא ימחל לו; ואין זו דרך זרע ישראל.
אלא כיון שביקש
ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה,
וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו -- ימחל לו.
וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה
הימנו".
שלושה תנאים מתנה הרמב"ם, כאשר הוא מייעץ לנחבל
למחול:
ראשית, בקשת הסליחה צריכה להיות בצורת בקשת
רחמים, תחינה. כל נימה שונה אינה ראויה בכלל להתייחסות.
שנית, על הפוגע להתחרט חרטה של אמת, לא מן השפה
ולחוץ.
ולבסוף, על הנפגעת לדעת על כך שהפוגע
שב מחטאו ומתחרט על מה שעשה. אם היא אינה בטוחה בכך, אם לתחושתה
הפוגע עדיין לא שב בתשובה שלמה ואינו מתחרט על מה שהיה, אל לה למחול. מחילה כזו
אינה מתיישבת עם עקרונות התורה, שכן "תשובה" אינה סוג של וויתור על
עוולות. היהדות אינה מוותרת על עוולות. "כל האומר שהקב"ה וותרן, יותרו
(=יופקרו) חייו" (בבא קמא נ, א). בנצרות מקובל שאדם יכול לעשות כל עוול
שירצה, אחר כך הוא הולך לכומר ומתוודה, ובכך הסתיים העניין. היהדות תובעת תשובה.
האדם שעשה את העוול חייב להשתנות, להיות אחר, להתחרט באמת באופן שברור לכול שהוא
לא יחזור על דפוס ההתנהגות הפוגעני (אורות התשובה יב, י). אין ביהדות בקשת סליחה
מן השפה ולחוץ, והיהדות מקפידה לא להעמיד פנים כאילו הכול בסדר.
שני תנאים נוספים מוסיף המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרו
סעיף קטן י-יא).
ראשית, אם הנפגעת חוששת שמא היא תיפגע כתוצאה מהיענות
לבקשת הסליחה, היא אינה צריכה למחול.
שנית, כל עוד הנזק שנעשה לא תוקן על ידי הפוגע, היא
אינה צריכה למחול. אם עדיין קיים נזק פיסי, נפשי, כלכלי, או אחר, שהפוגע לא
פיצה עבורו, אין שום סיבה לסלוח.
אניח את הדברים על השולחן.
בדרך
כלל, אנשים שפוגעים מינית אינם מבקשים סליחה!!
חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר (הרמן). הדפוסים
המקובלים על התוקף, על פי רוב, הם הכחשה ומזעור – לא עשיתי כלום, ואם כן, מה כבר
עשיתי? יכולתם לראות את התופעה הזו בזמן אמיתי, כאשר נחום פצ'ניק תבע מהרב אלון
לחזור בתשובה.
בדרך כלל מעגל התומכים של הפוגע, זה המאפשר לו להכחיש
ולמזער (גם את התופעה הזו יכולתם לפגוש שם), פועל בצורה דומה – לא קרה שום דבר,
ואם כן, מה כבר התרחש, הרי זה לא היה אונס קבוצתי?
זהו
בדיוק המצב שבו הנפגעות מצוות לומר: אין מחילה!!
בתמצית:
-
אם מישהו
תובע מכן לסלוח והוא לא נמצא במקום של בקשת סליחה. אין צורך להתייחס
לצורה כזו של פנייה.
-
על פי
ההלכה, הנפגעות אינן צריכות לסלוח לפוגע. ראשית, התבטלות כלפיו עלולה להזיק להם.
שנית, סביר להניח שהנזקים שהוא עשה עדיין קיימים.
-
ככלל, לא
נכון שהנפגעות תסלחנה לפוגעים, מלבד במקרים נדירים ביותר. דפוסי ההכחשה והמזעור של
התוקפים משמעותם היא היעדר חרטה אמתית. במצב כזה היהדות אינה סולחת.
קל לומר מה לא לעשות, אבל מה כן?
במציאות, אין דבר כזה "לא לעשות".
נניח שמישהו מחליט מהיום ואילך "לא לעשן". במשך כמה שנים, בכל שעות היום
הוא הקדיש כמה דקות בשעה לעישון סיגריה. עכשיו, כשהוא לא יעשן, מה ימלא את אותן
דקות? מה יהיה שם במציאות, "היעדר עישון"? השעון לא יתחיל לדלג
על הדקות האלה? חייב להיות משהו שימלא אותן.
העיקרון הזה נכון גם מבחינה רגשית. לא ניתן
"לא להרגיש" שום דבר. באותו מקום בו "אין מחילה" קיים איזשהו
רגש אחר. הרגש הזה עלול להיות רגש מרעיל, כמו כעס, אכזבה, ייאוש, תסכול, חוסר
אונים. לחילופין, הנפגעים עלולים לפתח פנטסיות על פיצוי, על נקם, על השפלת התוקף.
רגשות ופנטסיות מהסוג הזה אינם מאפשרים חיים איכותיים. הם אוכלים את הבנאדם
מבפנים. התחושה הפנימית שהרגשות האלה יוצרים היא כל כך קשה, שלפעמים אנשים מעדיפים
לסלוח ולהיפטר מהם, ואני יכול להבין את זה.
אני רוצה להציע הצעה אחרת. ההצעה היא לא שלי,
אלא של ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה, עמוד 231). היא כותבת כך:
"חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר. למרבה
המזל אין הנפגע צריך לצפות לה. ריפויו תלוי במציאת (מושא ל)אהבה משקמת בחייו שלו.
אין הוא טעון המשכת האהבה אל המענה. לאחר שהתאבל הנפגע על האירוע הטראומטי, יש
שהוא מופתע לגלות כמה חסר-עניין נעשה המענה בעיניו, וכמה מעט מעסיק אותו גורלו.
לפעמים הוא אפילו מרחם עליו, אבל הרגש המרוחק הזה שונה מן הסליחה".
את המודל הזה של חמלה מרוחקת וחסרת עניין, מציב
בפנינו לפני קרוב לשלוש-מאות שנה הרמח"ל. רמח"ל החל בגיל צעיר, צעיר
מידי לדעת חלק מחכמי איטליה, לפרסם רעיונות קבליים. התוצאה הייתה שחכמי ונציה רדפו
אותו על פרסום כתביו. תקופה מסוימת הוא נלחם בהם, אך לבסוף נאלץ לברוח
מעירו, פאדובה באיטליה, ויצא למסע של גלות, עד שמצא את עצמו בעיר אמשטרדם בהולנד.
רבני ונציה המשיכו לרדוף אותו גם בהיותו שם, והחליטו לשרוף את כתבי היד שלו – מפעל
חייו. אלא שבשלב הזה, בהיותו מרוחק מאיטליה, רמח"ל אינו נלחם בהם עוד. הוא
אינו שולח להם יותר אגרות וגם אינו מנסה להניא אותם מכוונתם. הוא מתפלא על
מלחמתם בו. הוא אינו מבין את מטרתם ומעשיהם אינם נחשבים בעיניו. הוא יושב
בשלווה באמשטרדם, חכמיה ואנשיה מחבבים אותו, ובאגרות שהוא כותב לרבו, רבי ישעיהו
בסאן, ולתלמידיו באיטליה הוא מודה לה' על החסד שעשה עמו כשהביא אותו להולנד:
"הנה אני פה תודה לאל יושב בין החכמים
בשלום ובמישור, וכולם מחבבים אותי, איש לא נעדר, בחסד אל עלי, ולמה עתה כל יום
יגורו מלחמות על לא דבר? ולהבת לבם על דבר מה לוהט והולך? מה שאונם ומה סערם? על
מה יתחרחרו וילכו, יתחרחרו ויסערו? חושבני שהם עצמם לא ידעו למה זה הבל
יהבלו ויתעששו בקרבם בל ידעו מה" (אגרות רמח"ל, אגרת קלה).
רמח"ל מביע רגש של רחמים, על אותם חכמים
מסכנים שמבזבזים את זמנם על עקרונות עקרים. אך כל זה מרוחק, אינו נוגע לו; שונה
מאד מסליחה.
אם אפשר לדבר על יעד רגשי לנפגעים, זהו היעד. לא
רגשות מרעילים מן העבר האחד, אך גם לא סליחה מן העבר השני, אלא חוסר עניין, מלווה
בחמלה מרוחקת.
שלכם
אודי
יפה מאוד. יישר כח.
השבמחק