יום שבת, 2 בנובמבר 2013

להיות כתובת רלוונטית

בס"ד                                                              ל במרחשוון, תשע"ד

שלחו לי הערב את הסרט "ארמון של שתיקה". http://www.youtube.com/watch?v=E_Lzma9w7MM
פעם ראשונה שראיתי אותו. הוא עורר בי מחשבות. אחת מהן היא על כך שההורים של הנפגעות הם רק לעתים נדירות הכתובת האופטימלית לסיפור הפגיעה. ראשית, הנפגעות חסות עליהם. שנית, אם הן  כבר מספרות, רוב ההורים אינם מסוגלים להכיל את זה. לפעמים הם מגיבים באדישות, לפעמים בכעס, ולעתים בבכי של חוסר אונים. מחקרים מאששים את המחשבה הזו. רק מיעוט מן הילדים שפתחו את סוד הפגיעה בפני ההורים חוו חוויה חיובית (ועדיין לא דיברנו על גילוי עריות בתוך המשפחה).
נראה כי מורים היו עשויים להיות כתובת טובה יותר.  דיברתי פעם עם ראש אולפנה של כמה מאות בנות. שאלתי אותו האם הוא מודע לסטטיסטיקה, שבערך 100 בנות אולפנה עברו פגיעה. הוא השיב שהוא מודע, אבל הוסיף שהבנות בכלל אינן רואות בצוות האולפנה כתובת לעניין. אין בכלל פניות בנושא, הוא אמר.
לעומת זאת סיפר לי ראש מדרשה הוא יצא פעם עם בנות המדרשה לשבת. בדברים שהוא אמר בסעודת השבת הייתה איזושהי הזמנה לדבר על פגיעות מן העבר. נגשו אליו במשך השבת 8 בנות שדווחו על פגיעות חמורות. 
מסתבר כי כאשר מורה משדר פתיחות והזמנה לדבר על זה, הוא יהפוך לכתובת. אם לא, חלק גדול מן הנפגעות תישארנה ללא כתובת זמינה לפתוח את סיפור הפגיעה.
מה המורים צריכים לפתח כדי להפוך והיות כתובת כזו?
נראה לי כי הדבר הראשון שהם צריכים לפתח הוא ידע ואמון בסטטיסטיקות. אחר כך, לרכוש נכונות ופתיחות להיות כתובת לילדים ולנערות, ולבסוף, ליצור טכניקות המזמינות את הנפגעים והנפגעות לפתוח את הסוד.
בתקווה שיהיו לנו הרבה מורים כאלו

שלכם

אודי

2 comments:

  1. בעניין המורים...
    זה מאוד מסובך,מה המורה יעשה במידע.
    זו יכולה להיות הנחה שגויה מאוד.
    צריך לדעתי לחזק את המרכזים לנפגעות ולנפגעים,ולאייש אותם במתנדבים דתיים.
    המרכז הוא מקום מבין מתמחה ובעל ניסיון רב. הוא מקום מוגן.
    הבעיה של המרכזים שהם רוצים "תלונות" וכמה שיותר הליכים פללים...
    כולנו רוצים את זה ,אבל לא תמיד זה טוב לנפגעים,או לכול הנפגעים.
    מורים,לפעמים זה הימור גדול. בעיקר אם מדובר בפגיעה בתוך המשפחה.
    צריכה להיות כתובת בטוחה ומוגנת.
    מורים יכולים להיות כתובת מסוכנת,הם לא יודעים שפקידת סעד יכולה להגיש תלונה בעצמה ,ולקחת להם את היכולת לעשות את זה מתי שהם מחליטים.
    במיוחד אם מדובר בנוער עד גיל שמונה עשרה.
    למי לספר ואיך זו סוגיה מורכבת,הדברים שלך מאוד חשובים ונשמעים והכתובת לא מדוייקת.

    השבמחק
  2. מה שכתבת נכון אם הנפגע/ת כבר החליטה לפתוח את הסוד והשאלה העומדת בפניה היא מהי הכתובת העדיפה; למי לספר. הבעיה היא שמרבית הנפגעות והנפגעים נוצרים את הסוד בקרבם עד זקנה ושיבה. אנשים סביב לא מבינים מדוע התפקוד שלהם בחיים חלקי, אבל משא הסוד הוא הגורם.
    אם האפשרויות הן לספר או לא לספר, עדיפה האפשרות לספר, גם אם אין ביטחון שהשומע ידע מה לעשות עם זה. כמובן שבמקביל צריך להעביר השתלמויות לאנשי הוראה ובעיקר ליועצות ויועצים מה לעשות עם הגילוי הזה.
    כל זה כמובן בלי לגרוע מזכותם של מרכזי הסיוע.

    בברכה, אודי

    השבמחק