יום שלישי, 30 ביוני 2015

רבנים פוגעים מינית

"העברה"
כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מצפה לעתים שהפסיכולוג יגיב אליו באופן תואם את מה שהוא מכיר מניסיונו עם דמויות סמכותיות. טיפול פסיכולוגי מתבסס במידה רבה על ניתוח ה"העברה" של הפציינט. "העברה" היא תהליך לא מודע של התקת רגשות מדמות חשובה מוקדמת, בדרך כלל הורה, אל דמות המטפל. ניתן לומר שתגובות ההעברה הן חזרה על העבר Greenson, 1978)). ההנחה המקובלת היא שהרגשות שמגלה המטופל כלפי המטפל אינם קשורים למטפל, אלא ביטוי להשלכה של המטופל על המטפל את חוויות העבר שלו. המטופל מנסה להחיות את החוויות האלה באופן יותר מספק מן האופן שבו הוא חווה אותן בפעם הראשונה (Fenichel, 1945). כיום "העברה" מוגדרת כשיוך לא מודע של רגשות ועמדות שהיו באופן מקורי משויכים לדמויות חשובות בחיים המוקדמים של האדם, לאנשים אחרים (Stone, 1988). התגובות של המטפלים כלפי מטופליהם מכונים העברה נגדית (Fenichel, 1945). חוקרים עמדו על הסיכונים האתיים והטיפוליים בתהליך ההעברה הנגדית, ועל כך שעל המטפל להיות מודע לרגשות המתעוררים בו בעקבותיה (Davies, 1994). העברה נגדית לא מודעת עלולה להזיק למטופל, מפני שהיא יוצאת מכלל בקרה ומייצגת דחפים תגובות ועמדות שלא נבחנו בהדרכה ובטיפול של המטפל עצמו (זומר, 1999). לא נדירים הם המקרים של מטפלים שאבדו שליטה על ההעברה הנגדית וקיימו מגע מיני עם מטופלות (מחקרים מדווחים בעקביות על כ-10% מהמטפלים שעשו זאת).

יחסי כוח
יחסי הכוח והעוצמה השוררים בין הרב, כהן הדת, הקאדי ומאמיניו, הם בעלי עוצמה גדולה יותר מאשר יחסי העוצמה בין מטפל למטופל (זומר, 1999). אחד מתפקידיו של הרב או כהן הדת הוא לייעץ למאמיניו. בארצות הברית מקדישים כהני הדת בין רבע ל-60 אחוז מזמנם לייעוץ פנים אל פנים לצאן מרעיתם ((Bisbing, Jorgenson & Sutherland, 1995. זומר (1999) מכנה את התחום הזה "טיפול דתי". מטרתו היא להעמיק את האמונה ולקדם את הנועץ מן ההיבט הרוחני. ברם, שלא כמו פסיכולוגים, אנשי דת מלווים את הקהילה מהלידה ועד לסוף חייהם, בחיי היום-יום ובטקסים משמעותיים כמו ברית מילה, בר-מצוה חתונה, או לוויה. המעורבות הזו של אנשי הדת והרבנים מעניקה להם עוצמה וסמכות גדולות יותר מאשר זו של אנשי הטיפול. מאידך, מדובר במערכת יחסים שאיננה מעוגנת בכללים אתיים כלשהם. זהו מצב שבו מטושטשים הגבולות בין מערכת יחסים ראויה, לבין מערכת יחסים מעוותת. קיים לפיכך סיכון לגלישה של הרב או המנהיג הרוחני אל מעבר לגבולות הייעוץ הבריאים. לכל זה יש להוסיף את העובדה שבעיני אנשי קהילתו נתפס הרב פעמים רבות כמייצג את רצון האל (זומר, 1999).

מה קורה בשטח
Berry  (1992) כותב כי במהלך תשע שנים בין שנות ה-80 לתחילת שנות התשעים נעצרו יותר מ-400 כמרים קתולים מצפון אמריקה על ניצול מיני של ילדים. כומר פוגע מנצל בדרך כלל עשרות ואפילו מאות ילדים. הכנסייה ניסתה להתכחש להאשמות על הפשעים שבצעו הכמרים, וגם העיתונות נטתה שלא לדווח עליהם.
באשר למצב בארץ, זומר (1999) ליקט בזמנו למעלה מעשרה מקרים של תקיפות מיניות של רבנים שדווחו בכלי התקשורת, עד לתקופת המחקר שערך. מאז הצטברו כמובן מקרים נוספים. לטענתו, משיחות עם נשות מקצוע עולה שמדובר בתופעה, כולל גילוי עריות בתוך המשפחה, תופעה המלווה בתהליכי הכחשה והשתקה תוך הפעלת לחצים על מעגל היודעים להסתיר את המידע. מניתוח החומר העיתונאי ומתוך הראיונות שקיים, זומר (1999) מונה ארבעה דפוסים של ניצול על ידי רבנים:
1.      ניצול של נשים הנתונות בקשיים בחיי הנישואין ומבקשות להתגרש, או גרושות.
2.      ניצול של נשים עקרות
3.      ניצול של נשים באמצעות השבעות, קמיעות, כישופים והפחדה דתית.
4.      ניצול מיני של תלמידים.
הצד השווה לכל הדפוסים הללו הוא היזקקותן של הנשים או הילדים לרבנים, אם לצרכי דיון בעניינם, אם לצרכי ישועה, או כמורים. מרכיב נוסף הוא הסמכות שיש ל"רבנים" הללו כלפי הנזקקים להם. שילוב שני המרכיבים הללו יוצר הזדמנות לפגיעה מינית, המנוצלת על ידי הרבנים. כל המרכיבים הללו עשויים להופיע גם במקרים של ראש ישיבה תיכונית המנצל מינית את תלמידיו, או ראש מדרשה לבנות התוקף תלמידות שבאו להתייעץ עמו. לטענת זומר (1999) כאשר המנצל הוא יועץ רוחני או רב, קטנים הסיכויים שהתלמיד ייחס את האחריות לניצול המיני לרב הפוגע. תערובת הרגשות של נאמנות לרב ולישיבה מחד, ושל בושה ותחושת אחריות מאידך, מונעים מרוב תלמידי הישיבה להתלונן, או אפילו לפנות לטיפול.

תגובת הסביבה
תגובת הקהילה במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת הנמנה על מנהיגיה דומה מאד לתגובת המשפחה במקרה של גילוי עריות (Fortune, 1991). הקרובים ביותר לאיש הדת, או המשפחה הקרובה, במקרה של גילוי עריות, מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר בתלונות שקריות. המונח "עלילה", נלווה בדרך כלל לטיעון הזה. קבוצה זו אכן איננה מצליחה להאמין לתלונות על תקיפה מינית בשל אמונתה בהיותו של הרב או של האב איש מעלה. הקונפליקט הזה, שכונה על ידי הפסיכולוג החברתי הידוע ליאון פסטינגר Festinger, 1957)) בשם "דיסוננס קוגניטיבי" יוצר קושי אמתי להאמין באירוע הנוגד את האמונה הזו. דרך קלה לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי היא להתעלם מהמידע החדש שעורר אותו. במקרה כזה נוטים בני המשפחה, במקרה של גילוי עריות, או בני הקהילה, במקרה של איש דת שפגע מינית, להאשים את הקרבן. התגובה הזו מצד הקהילה והמשפחה יוצרת תגובת נגד  של כעס, מצד הקרבן במקרה של גילוי עריות, ומצד קרובי המנוצלים, במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת (Bera, 1995).

על רבנים מייעצים לפתח מודעות לתהליך ה"העברה" וה"העברה הנגדית"
ייתרונם של המטפלים על אנשי הדת הוא בכך שהם מודעים לתהליך ה"העברה" וה"העברה הנגדית", ועל כן הם יכולים להיזהר ממנה. אנשי הדת לעומת זאת כלל אינם מודעים לתהליכים הללו, וכדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ג):
"כי הנה חושך הלילה... יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל... אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה.... ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל".
הגיע הזמן לפתח כללי אתיקה לרבנים מייעצים. על הרבנים המייעצים לעבור השתלמות מקיפה באשר לתהליכים הלא מודעים של המייעץ והמתייעץ. בנוסף על הרבנים הללו להיות מודרכים, בדומה למטפלים, כך שההדרכה תעורר את תשומת לבם להתרחשויות שמתחת לפני השטח בייעוץ.

שלכם
אודי

אין תגובות:

פרסום תגובה