יום שלישי, 23 ביוני 2015

"שקט, מטייחים" (ynet) - הערותיי

בס"ד                                                                                                ו בתמוז תשע"ה

אתמול התפרסמה כתבה אודות טיפולם של רבנים בתלונות על פגיעות מיניות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4671103,00.html
מספר הערות על תפיסותיהם של רבנים בכתבה. חלק מן הדברים כבר כתבתי בעבר, ועם זאת, היות שהדברים עלו לדיון, אני כותב אותם שוב. אני כותב את הדברים בעיקר בכובע של הרב, ופחות בכובע של הקרימינולוג.

זה לא גילוי עריות. זה רצח
למניפסט שלה על נפגעות תקיפה מינית, קוראת רוני סידובניק "החיים שאחרי המוות". הוא נפתח כך: "עורי אהובה ממותך. די, את כבר לא לבד. נערי מבגדיך רגבי עפר וטפסי החוצה מקברך. הנה קחי את היד המושטת.
לא, אין צורך שתספרי לנו איך הגעת לשם, אנו רואות אותך מבעד לשתיקה. גם אנו נרצחנו נפש כמוך, עמדנו אינספור פעמים על קצה המצוק והבטנו כמוך בערגה אל השקט המובטח שלמטה".
לרב ערוסי אומר, זה לא משנה אם הרוצח פיתה את הנרצחת להגיע למקום הרצח או רצח אותה באלימות תוך כדי שהיא צועקת. רצח זה רצח.

"הוא בוודאי חזר בתשובה"
אני מציע לא לייפות את המציאות. בתחום של פגיעות מיניות לא מתרחש בדרך כלל שום דבר שניתן לכנות אותו "תשובה". חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר (הרמן, 1992). בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו, למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת.
מבחינת האפשרות שישוב בתשובה, התוקף נמצא ככל הנראה במקום שעליו דיבר הרמב"ם בהלכות תשובה (ו, ג):
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. התיאור הזה הוא התיאור הרווח של תוקפים מינית. הם נעשים מכורים לדפוס ההתנהגות התוקפני, וככל הנראה כבר לא ישובו עליו בתשובה.

פרסום
רבים מהרבנים שהובאו בכתבה הביעו הסתייגות חד-משמעית מפרסום התלונה. מוזר. לא רק שמותר לומר, אלא שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לפרסם פוגעים ופגיעות. במקביל, היא אוסרת עלינו לשתוק!
המציאות בהקשר של פגיעה מינית היא שאין מדובר בהתנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית. אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל-380 פגיעות מיניות במהלך חייו. בתופעת העבריינות המינית קיים גם פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. במשפט התורה, אדם בעל דפוס התנהגות פוגעני חזקה עליו שימשיך בכך. הוא נתפס כסיכון, ועל כן לדברי הרמב"ם אנו מחויבים להציל נפגעות ונפגעים פוטנציאלים. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך". קיים מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות). מובן מאליו, שהציווי של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כ"רודף אחר הערווה" (=אונס או מעשה סדום) קיים גם במצבים של ספק. בעבר הרחוק היו מצילים את הנפגעות הפוטנציאליות גם במחיר חייו של התוקף הסדרתי. היום החוק אוסר זאת, אולם מבחינה ערכית התורה מדגישה כי חובה לנקוט בכל דרך אפשרית בכדי להציל את מי שעלולים להיפגע מינית, בין אם מדובר בילדים קטנים, נערות, או נשים. הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט לפרסם, בתפוצה הרחבה ביותר. אין דרך אחרת.

הצעקה
מעבר להיעדר אמפתיה וגילוי חוסר הבנה מובהק בדבריו של הרב ערוסי שהובאו בכתבה, הוא טוען את הטענה הבאה: התורה מנחה אותנו במשהו מעניין: אם תפס גבר נערה בשדה זה אינוס, כי אין מושיע לה גם אם היא צעקה. אבל אם זה בעיר, ההנחה שזה לא אינוס כל עוד לא הוכח ההפך.  חשוב לומר, פסיקת הלכה בנושא כלשהו דורשת שני תנאים: בקיאות בהלכה, ולא פחות מכך, הכרת המציאות.
לו הכיר הרב ערוסי את המציאות היה יודע כי מחקרים עדכניים מגלים כי התגובה האוטומטית לאונס עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס, בריחה (הרמן, 1992), אך גם קפיאה. שליש מנפגעות אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004)  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi et al 2008; ). פסיביות זו יכולה לנבוע מתהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק) ומתגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. מדובר בתגובה אינסטינקטיבית, תגובה שכמוה ניתן לראות גם אצל בעלי חיים הנתונים לאיום.. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   
על רקע מחקרים אלו, קביעת התורה כי הנערה המותקפת נענשת "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" אינה ניתנת להתפרש כפשוטה. אין לנו אלא לקבל את דברי הרמב"ן ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה עוסקת במציאות שבה התגובה האוטומטית של נאנסת הייתה צעקה. לכן, כותב הרמב"ן בפירושו לתורה, גם תגובות אינסטינקטיביות אחרות, אף הן כמו הצעקה, מגדירות את האירוע כאונס.

"הוא ילך לטיפול"
המונח "טיפול" נתפס כמילת קסם. "הטיפול" כבר יפתור הכול. אז זהו, שלא. אם בעבר רווחה התפיסה שסטייה מינית היא סוג של מחלה הניתנת לריפוי, היום ידוע שלא כך הם הדברים. התפיסה הטיפולית הרווחת היום היא הצבת מטרות קונקרטיות לצמצום שיעור ההישנות של הפשיעה המינית דרך ניהול ושליטה על ההתנהגות הסוטה (Marshall & Wliliams, 2000). אם נער שהתחיל לתקוף מינית יתקוף בממוצע 380 פעם במהלך חייו, אזי מי שטופל יתקוף "רק" 100 או 80 פעם. חייהם של עשרות אנשים נוספים ייהרסו על ידי "המטופל". אחד מחמישה מקרבנותיו ינסה או תנסה להתאבד. חלק מהם יצליחו. הדם יהיה על ידיהם של מי שהסתמכו על היותו מטופל ולא דאגו למוגנות של הסביבה המהווה עבורו את שדה הציד.

מה המשפחה שלו אשמה?
"ברגע שמתלוננים במשטרה החיים שלו נהרסים עד היסוד", "יכול להיות שאשתו תתגרש ממנו. צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה כעס שלא ניסיתם לטפל לפני שפניתם למשטרה. יש לנו קצת אחריות". (הרב שלזינגר).
אחד ההסברים, הן להשתקה ולטיוח של החברה והן לשתיקה של הנפגעים ותומכיהם כלפי פגיעות מיניות, הוא: מה המשפחה שלו אשמה? יש לו אישה יש לו ילדים, אמא. איך אתה יכול להרוס משפחה? טוענים כלפי המפרסם.
עד כמה צריך להתחשב במשפחתו של אנס או של פוגע, אם בכלל?
בספר ויקרא (כ, ד –ה) התורה מתייחסת לשאלה הזו במפורש:
"וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"
למקרא הדברים עולה השאלה שנשאלה בכותרת: מה המשפחה שלו אשמה?
התלמוד במסכת שבועות (לט, א) מביא את דברי רבי שמעון בן יוחאי: "אם הוא חטא משפחתו מה חטאת"?
מדוע הבורא מעניש את המשפחה בעוונו של יחיד. תשובתו:
"לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין , ו(אין לך משפחה) שיש בה לסטים שאין כולה לסטים. מפני שמחפין עליו".
כשמסתכלים במבט שטחי זה נראה כאילו המשפחה היא קרבן. כאשר אתה בוחן את הדברים לעומק, אומר רשב"י, המשפחה היא מעגל התמיכה הקרוב של החוטא.
אם בדברי רבי שמעון בן יוחאי זה נראה פירוש דרשני של הפסוק, הרי שמפרשי הפשט אמצו את הרעיון הזה והסבירו כך את פשט הכתובים. רבי אברהם אבן-עזרא, בפירושו, כותב: "כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו". הציפייה להוקיע את החטא, אינה רק ציפייה מבית הדין. היא ציפייה גם מהמשפחה הקרובה. כאשר למשפחה יש מהלכים בבית הדין, והיא דואגת להשתקה וטיוח, היא תיענש על כך. כך כותב גם רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה: "כי לא תהיה העלמת עיני עם הארץ זולתי מיד משפחתו המחזיקים בידו (=התומכים בו)".
קשה לפוגעים להמשיך במעשיהם ללא מעגלי תמיכה. המשפחה בדרך כלל יודעת על מעשיו של הפוגע. וודאי שהידיעה קיימת כאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, אך על פי רוב, גם כאשר מדובר בפגיעה מחוץ לה. השתיקה ושמירת הסוד מאפשרים לפוגע להמשיך במעלליו. בפועל, המשפחה היא מעגל התמיכה הגרעיני של הפוגע. האינטרס של בני המשפחה ברור, אבל המחיר, הן למשפחה עצמה והן לפוגע גבוה.
כשאתם מפרסמים פגיעה מינית אתם פועלים לטובת משפחתו של הפוגע. אם המשפחה תמנף את הפרסום, היא תוכל לצאת ממלכוד שמירת הסוד שבו היא נמצאת. אם היא תבחר להמשיך ולתמוך בפוגע, הרי היא שותפה לפשע, ולאשמה, ובמקרה כזה – כן, גם המשפחה אשמה.

  
שלכם
אודי

תגובה 1:

  1. מאמר מאלף, מלמד, יסודי במובן של הנחת היסודות החשובים להתמודדות קהילתית ודתית עם פגיעות

    השבמחק