"עקרון העל" המסביר את הטיוח וההשתקה

בס"ד                                                                      טו באייר, תשע"ג

בשנת 1968 פרסם לורנס ג'יי פיטר את מה שמכונה "העיקרון הפיטרי". השאלה שהוא שאל את עצמו היא: מדוע רוב המשרות מאוישות על ידי אנשים שאינם עושים אותן כפי שצריך? ההסבר שלו היה שאיוש כוח אדם בארגונים מבוסס על קידום. כאשר אדם מבצע את עבודתו היטב, הוא מתקדם לרמה הבאה. הוא יחדל להתקדם, כאשר יגיע למקום שבו הוא אינו מבצע את עבודתו היטב. שם הוא יתקבע. במשך הזמן מתקבעים יותר ויותר אנשים במשרה שאותה הם אינם מבצעים היטב, וכך נוצרת מציאות שבה רוב המשרות מאוישות על ידי אנשים שאינם מוכשרים דיים בכדי לבצע אותן.

נזכרתי בעיקרון הזה כאשר קראתי את אחת התגובות בדף הפייסבוק לרשימה שלי מן השבוע שעבר. הטענה הייתה שגם רבנים מטייחים פגיעות מיניות, וזה כמובן נכון. כאן אנחנו מגיעים לשאלת המפתח: מדוע כולם מטייחים פגיעות מיניות? במערכת הציבורית עושות זאת מערכת המשפט, הפרקליטות, המשטרה ולשכות הרווחה. ברמה החברתית מדובר על קהילות שאינן מוקיעות פוגעים, ולמעשה מגבות אותם, בתי ספר, רבנים שמשתיקים מקרי אונס פדופיליה והטרדה מינית בתואנה של לשון הרע, ומנהיגי קהילה אחרים. הממדים של תופעת ההשתקה והטיוח מלמדים על תופעה כלל ארצית, ובעצם גם כלל עולמית. העיקרון הפיטרי בנוי על ההנחה שכאשר נתקלים בתופעה כלל עולמית, קיימת אפשרות סבירה שהיא נובעת מ"עיקרון על", המסביר אותה.

האם קיים "עיקרון על" המסביר את התופעה הכלל עולמית של טיוח והשתקת פגיעות מיניות?

ח"כ מיכל רוזין, איתה ישבתי בפאנל בשבוע שעבר, סביב הסרט "חטא כמוס", סיפרה שבכנס של אנשי משפט בנושא, טענה שופטת, שהסיבה לכך שהמשטרה ובית המשפט אינם מטפלים כפי שצריך בעבריינות מינית היא פשוטה – גם שם ישנם תוקפים מינית. הדאגה הראשונה של מערכות וארגונים היא לעצמם, ועל כן, במצב שבו ישנם תוקפים ומטרידים בתוך המערכת, המערכת תימנע מלטפל בתופעה.

מסתבר שאת העיקרון הזה ניתן להחיל על תופעת ההשתקה והטיוח בכללה. רבנים משתיקים פגיעות מיניות ביישובם מפני שגם בקרב הרבנים ישנם תוקפים ומטרידים מינית. אנשי השררה בקהילות משתיקים את התופעה מפני שלפחות חלקם פוגעים מינית בעצמם.

מה זה אומר על הפתרון לנפגעות ונפגעים?

ג'ודית הרמן, בספרה "טראומה והחלמה", מדברת על תפקיד הקהילה בריפוי טראומות שנוצרו עקב פגיעות מיניות. מסתבר, שהקהילה בכל רמה שהיא, אם זו המערכת הציבורית מטעם המדינה, ואם זו המערכת החברתית או הדתית הסובבת את הנפגעים, אינה מוכנה "להרים את הכפפה" מפני שהיא עצמה חלק מהבעיה. היא המקור לחלק לא מבוטל מהפגיעות.

את הריפוי לטראומות אנחנו צריכים לחפש אפוא במקום אחר. אשמח להצעות.

שלכם

אודי

מעגלי פשיעה מינית, ומעגלים תומכי פשיעה

בס"ד                                                                                      ח' באייר, תשע"ג

שלום לכולכם.

אתמול השתתפתי בפאנל בנושא "לא תעמוד על דם רעך" http://www.kolech.com/events_show.asp?id=2576.

 דיברתי שם על שלושה מעגלי פשיעה סביב התקיפה המינית. ראשית, התוקף עצמו, שמלבד התקיפה המינית גם מאיים על הנפגע/ת שאם לא תשתוק הוא יהרוג אותה/את משפחתה, הוא יתבע אותה תביעת דיבה, ועוד איומים יצירתיים. המעגל השני הוא המעגל של הסנגורים במשפטי אונס ותקיפה מינית. הללו לא בוחלים באמצעים בכדי להכחיש את התקיפה. הם מחברים עם הנאשם את הסיפור השקרי שלדעתם יציל אותו מעונש במשפט הפלילי, תוך שהם עוברים עבירות שונות בחוק העונשין - בידוי ראיות (238), הדחה בחקירה (245), שיבוש מהלכי משפט (244), הדחה בעדות (246), וסיוע לאחר מעשה (260-261), שעל כל אחת מהן העונש הוא בין 3 ל-7 שנות מאסר. המעגל השלישי הוא התומכים האקטיביים של הנאשם, אלו שמגישים תלונות שווא במשטרה נגד הנפגע/ת ותומכיו, מפנים אליהם את חוקרי מס הכנסה, מאיימים עליהם בטלפון, וכן הלאה.

לאחר הפאנל נגשה אלי מישהי שעוסקת שנים רבות בתחום, ואמרה לי ששכחתי שני מעגלים נוספים: השופטים, והמשטרה.

יש בזה משהו. חוסר היעילות של המערכות האלה הוא מדהים. מחקרים מצאו שרק ב-1% מהמקרים אנסים בסופו של דבר מורשעים ויושבים בכלא. המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מייצרים הרבה תירוצים, אבל הסיבה האמתית היא חוסר מקצועיות של הרשויות האלה – הרשות המבצעת ורשות השופטת. אתחיל במשטרה. המשטרה עוסקת בעבריינות מינית בשיטות מיושנות. החוקרים לא מקצועיים, ובנוסף, על אף ההנחיה הקובעת לחקירה בידי חוקרת ובאופן לא פוגעני, קורה לא מעט שהחקירה במשטרה היא מעין אונס שני. השיטות המיושנות לא מייצרות ראיות, ובאין ראיות, אין אפשרות להעמיד לדין פלילי. למעשה ניתן להרשיע רק על סמך עדות ראייה או מצלמות שצלמו את האירוע. לעתים נדירות, אם המתלוננת הגיעה מיד לאחר האונס, ניתן להיעזר בבדיקות A.N..D

זו לא אמורה להיות בעיה גדולה לייצר עשרות ראיות חדשניות. מושיבים רעיונאי, הוא מייצר 100 רעיונות חדשים לראיות, מעבירים את הרעיונות לשדה המחקר, מקצים משאבים מתאימים וקובעים תאריך סיום למחקרים, ויש לך עוד 50 סוגים של ראיות קבילות במשפט הפלילי. אך כנראה מהלך פשוט כזה נתפס בעיני המשטרה כמורכב. וכך אנו מוצאים פרשיות של אונס קבוצתי, של פדופיליה רבת נפגעים ועוד, שבהן המשטרה אינה מצליחה להביא את החקירה לידי אישום, וסוגרת את התיק "מחוסר ראיות". מדובר במחדל שגובה הרבה קורבנות. סוג כזה של משטרה הוא קרקע פורייה לצמיחת פשיעה. האנסים והפדופילים בשיתוף הסנגורים הפליליים מדלגים בקלילות מעל למשוכה הנמוכה שמציבה המשטרה, ולוקחים כהנחת עבודה שהמשטרה לא תצליח לייצר ראיות נגדם, על אף  ידיעתה שבצעו את הפשע. אני לא יודע אם זהו מעגל פשיעה, אבל זה בהחלט מעגל המחדל, המאפשר את הפשיעה.

גם רמת המומחיות של הרשות השופטת לוקה בחסר. השופטים אולי למדו משפטים, אבל  ברובם הם חסרים ידע תיאורטי ומעשי בנושא פשיעה מינית. לא נדרשת מהם תעודה בתחום, ופעמים רבות המצב הזה מביא להתייחסות חובבנית לפשיעה המינית. כאשר שופט שהתמחה בדיני תאגידים יושב בדיון על פשיעה מינית, הסיכוי שהוא יצליח לדלות את התנאים להרשעה פלילית נמוך מלכתחילה. הוא חסר את הכלים לעשות את זה. הרבה פעמים הוא פשוט מתחמק מלדון בנושא על ידי שליחת הצדדים לגישור, מבלי שיש לו מושג ירוק על המושגים "צדק מאחה" ו"גישור", ומבלי שהוא יודע מיהם אנשי המקצוע המתאימים להליך הזה, ומהם התנאים הבסיסיים לקיום ההליך. די לו בכך שקיים חוק המאפשר לו לשלוח את הצדדים לגישור ולהימנע מדיון. המערכת המשפטית רשלנית במובן הזה לא פחות מהמערכת המשטרתית.

הפתרונות פשוטים:

א.      להקצות משאבים לייצור עשרות ראיות חדשות שתהיינה קבילות במשפט הפלילי.

ב.      לחייב שופטים בלימודים נוספים בכדי לקבל את ההסמכה לדון במקרים של פשיעה מינית.

לעת עתה, מדובר בשתי מערכות רשלניות, שאולי אינן חלק ממעגלי הפשיעה האקטיביים, אך הן תומכות פשיעה מינית באמצעות חוסר המקצועיות שלהן.

שלכם

אודי

גם הצדיקים הטהורים יודעים להילחם

בס"ד                                                                        ראש חודש אייר תשע"ג

אחד המסרים הטבועים חזק בעולם של נערים ונערות דתיים הוא דברי הראי"ה קוק בספרו "ערפלי טוהר", שם הוא כותב את הפסקה התלויה על קיר כל אולפנה וישיבה:

"על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק,

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה,

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה".

בפשטות, המסר בפסקה הזו הוא: אל תקבול על הרוע בעולם, פשוט עשה דברים טובים!

בעיני זהו מסר בעייתי. בהקשר שלנו, הוא עלול לעצור נפגעות ונפגעים מלדווח על הפגיעה, או מלהגיש תלונה במשטרה, מפני שהם רוצים להימנות על "הצדיקים הטהורים". מטפלים יספרו לכם על מטופלות הנרתעות מלהילחם את מלחמתן הצודקת בגלל המסר שלכאורה עולה מן הפסקה הזו.

האם זהו המסר שרצה הראי"ה קוק להעביר?

התשובה היא שלילית. אין סתירה אמתית בין מלחמה ברשעים לבין מילוי העולם בצדק. על תפקידו של המלך בעם ישראל כותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ד): "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'. אין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר: 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'". שני תפקידים יש לו למלך והם משלימים זה את זה: למלא את העולם צדק, ולהילחם ברשע. מלחמה ברשעה היא גם דרכו של משה רבנו, שהרג את המצרי, ואמר לרשע הישראלי: "למה תכה רעך".

למעשה אין שום אפשרות למלא את העולם צדק בלי לשבר זרוע רשעים. אמחיש זאת באמצעות דוגמה מעולם הפגיעות המיניות. סיפרה לי פסיכולוגית ידועה העוסקת בתחום הפגיעות שלמרפאה שבה היא מטפלת הגיעו ילדים שנפגעו בישובם, ישוב דתי. תוך כדי הטיפול הם נוכחו לדעת שהילדים ממשיכים להיפגע על ידי אותו פדופיל המתגורר עדיין בישוב. על אף שלפי כללי האתיקה אסור לפסיכולוגים להוציא מידע כזה החוצה, אחד המטפלים לא עמד בפיתוי, ופנה למזכיר הישוב בבקשה לנקוט צעדים נגד אותו פדופיל, כך שיפסיק לפגוע בילדים. תשובת המזכיר הייתה: "עזוב, עוד כמה חודשים אני מסיים את התפקיד, תן לי לסיים בשקט". מובן שאין כל תועלת במילוי העולם צדק על ידי טיפול בילדים הנפגעים, בלי "לשבר זרוע רשעים", כלומר בלי לכלוא את אותו פדופיל מאחורי סורג ובריח.

במה בכל זאת עוסקת הפסקה ב"ערפלי טוהר"?

הרעיון של הרב על הצדיקים הטהורים אינו עוסק כלל במשור המעשי, אלא במישורים רוחניים. אנו יודעים, על פי הרמב"ם, שלא רק כל אדם נידון בראש השנה, אלא גם עיר, ארץ והעולם כולו, ואם עוונותיה של מדינה מרובים על זכויותיה, מיד היא אובדת בגין רשעותה. על כך כותב הרב:

"הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים ייסורים הממרקים עוון כדי לזכות את הדור"

רוב היהודים כיום אינם שומרי מצוות. מה הפתרון לכך? המיעוט אינו יכול לכפות את דעתו על הרוב. האם נמתין עד שה' ידון את הדור לכף חובה? הראי"ה קוק משיב על כך, שלעם ישראל ישנה נשמה אחת גדולה, המכונה נשמת כנסת ישראל. האחדות הזו מאפשרת ערבות הדדית גם באשר לקיום מצוות. ואכן, הצדיקים הטהורים, עושים מצוות ומתפללים לא רק למען עצמם, אלא גם בכדי להכריע את הדור לכף זכות. אף שמי שהם מתפללים עבורו כלל אינו מודע לכך, הוא מזדכך מבחינה רוחנית באמצעות תפילת הצדיקים. הם "אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה", ובכך ממלאים את המחסור הרוחני של עם ישראל.

כל זה אמור בעבירות שבין אדם למקום, עבירות שהרוע מתבטא באופן רוחני, לא באופן מעשי. ישנם מצבים שבהם צריך לפעול, לא להתפלל. על הפסוק הבא (יד: טו): "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו", אומר רש"י: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה : לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה ... דבר אל בני ישראל ויסעו". גם כאשר מדובר ברוע, הבא לידי ביטוי מעשי, יש להילחם בו באופן מעשי.

אל תתנו לאף אחד לשתק אתכם עם מסרים מטעים. ברשע נלחמים. אין שום אפשרות אחרת להדביר אותו.

שלכם

אודי

אנא, גלו חשדנות

בס"ד                                                                            כד ניסן תשע"ג

אחת התכונות שפוגעים מינית מנצלים אצל הנפגעים והנפגעות היא התמימות. הרב ברלנד ניצל את התמימות של נערות, כדי לספר להן שהמעשים המגונים ואולי יותר מכך שהוא עושה בהן, מביאים אותן לעולם האצילות (http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1965465) לפני כשבוע התפרסמה ב-ynet הידיעה הבאה:

רב מוכר מואשם: תקף מינית שלוש מבנותיו (אביאל מגנזי)

הרב נעצר בחשד שתקף במשך שנים את בנותיו, בנות 12-14: הטמין מצלמה בחדרה של הבכורה, התבונן בה מתלבשת וטען בפניה כי מותר לאב ולבת לישון יחד

רב מוכר ומקורבו של רב בכיר נעצר לפני עשרה ימים בחשד שתקף מינית את בנותיו הקטינות במשך שנים. כך נודע היום (ד') ל-ynet. כתב אישום חמור, שמייחס לו מסכת ארוכה של מעשי מין שביצע בשלוש בנותיו, בנות 12-14, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים.

התיק הפלילי החמור נגד הרב טוען כי המעשים החלו לפני יותר מ-10 שנים. הוא תקף מינית את אחת מבנותיו הגדולות במשך כשנתיים, וניצל בתקופה זו הזדמנויות שונות שבהן שהה עמה לבד, בהן שהייה של אשתו בבית החולים לצורך לידה.

על פי כתב האישום, הבהירה הבת לאביה את מורת רוחה מהמעשים, אך הוא חזר עליהם פעם אחר פעם ואף טען כי מותר לאב ובתו לישון יחד ללא בגדים. הרב אף הטמין בחדרה של הילדה מצלמת וידאו ונהג להתבונן בה כשהיא מתקלחת ומתלבשת.

המעשים נמשכו בשנים האחרונות, והרב תקף במסגרתם גם את בנותיו הצעירות יותר.

כתב האישום מייחס לו שורה ארוכה של עבירות מין במשפחה, וכן עבירות רבות של פגיעה בפרטיות. בית המשפט המחוזי האריך את מעצרו ביומיים, ובנותיו עתידות להעיד נגדו במסגרת משפטו" (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4361359,00.html).

התמימות היא תכונה יפה, אבל בעולם שיש בו לא מעט רוע, אין ברירה אלא לוותר על חלקים גדולים ממנה.

ככלל, אם מישהו אומר לכם טענה שלא נראית לכם הגיונית בהקשר למעשים עם הקשר מיני, פשוט אל תאמינו, גם אם הוא מראה לכם את זה כתוב שחור על גבי לבן!

הפוגעים הם מניפולטיביים מאד. כל חייהם סובבים סביב הניסיון להפיל ילדים נערות ונשים ברשתם. הם הולכים ומשכללים את הטכניקות שלהם כל הזמן. אחת הטכניקות עשויה להיות שימוש בסמכות הלכתית, או בסמכות רוחנית אחרת. אין כזה דבר. שום סמכות רוחנית, רבנית, או הורית אמתית, לא תציע לכם לעשות מעשה שיש לו משמעות מינית. מי שמציע לכם את זה, עושה את זה בשם הסטייה שלו, לא בשם התורה.

הרמב"ם בספר המצוות (מצוות ל"ת שנ"ג)  כותב:

"האזהרה שהוזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה, כגון החבוק והנישוק וכיוצא בהם...". שימו לב להדגשה של הרמב"ם, שאיסור גילוי עריות מתחיל מקרבה שיש בה תענוג מיני. קרבה סתמית, שאין בה תענוג כזה, אינה אסורה. הפוגעים יספרו לכם שאין להם תענוג מיני מן המגע, אבל זו לא בעיה גדולה לחוש את התענוג הזה.

הרמב"ם חוזר על אותו עיקרון בהלכות איסורי ביאה (כא, א):

"כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

אותו רב מתחכם שתקף את ילדותיו, לוקה אפוא מן התורה על כל פעם שנגע באחת מבנותיו דרך תאווה. ובכל זאת, חשוב לי להסביר את השימוש המניפולטיבי שעשה אותו רב בהלכה, שכן בנות תמימות עלולות ליפול ברשת של אביהן הסוטה.

חז"ל מספרים לנו שאנשי כנסת הגדולה הקהו בתפילתם את כוחו של יצר הרע המעורר את התשוקה לגילוי עריות. חכמים אמרו שבעקבות כך אין אדם מתאווה לקרובותיו (יומא, סט, ב). על כך סמכו חכמים כשקבעו להלכה כי  במציאות שבה ישנו רוב האנשים ערומים (פיז'מות הומצאו מאוחר יותר) וצפופים (כל המשפחה בחדר אחד), מותר לאב לישון בקירוב בשר עם בתו הקטנה, ולאם עם בנה הקטן. כך פוסקים הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ז) והשולחן ערוך (אבן העזר כא, ז).

אולם ברור, שההלכה מתכוונת דווקא למצב של מגע תמים, תוך כדי השינה. בוודאי שהיא אינה מתכוונת למגע דרך תאווה, המוגדר לדעת הרמב"ם כגילוי עריות פשוט.

יתר על כן, גם ההיתר הזה מסוייג. כאשר הבת מתביישת להתפשט בפני אביה, המציאות השכיחה בימינו, וכאשר האם מתביישת להתפשט בפני בנה, אסור להם לישון בקרוב בשר.

אותו רב שהשתמש בהלכה הזו, השתמש  בהלכה שאינה רלוונטית לחלוטין בימינו. יותר מכך, במציאות שבה אחת מכל שבע נשים עברה התעללות בילדותה, ברור שלא ניתן לסמוך על כך שאנשי כנסת הגדולה בטלו את היצר הרע של גילוי עריות. לצערנו, עדיין נותרו יותר מידי אנשים שתפילתם של אנשי כנסת הגדולה לא פעלה עליהם.

לכן, כיום כאשר לכל אחד מבני הבית מיטה נפרדת, אסור בתכלית האיסור לאב לישון עם בתו בקרוב בשר, כמו שההיגיון שלכן אומר.

אנא, וותרו על מקצת מתכונת התמימות, וגלו חשדנות גדולה יותר כלפי טיעונים תמוהים.

שלכם

אודי

חרות

בס"ד                                                                                  י' בניסן תשע"ג

"נראה שמטרתו הראשונה של התוקף היא שעבוד קורבנו, והוא משיג אותה בשליטה עריצה על כל צד של חייו. אבל ציות פשוט אינו משביע את רצונו אלא לעתים נדירות. נראה שיש לו צורך נפשי להצדיק את פשעיו., ולשם כך הוא זקוק לאישורו של הקרבן. הוא דורש ממנו אפוא בלי הרף הצהרות כבוד, הכרת טובה ואפילו אהבה. מטרתו הסופית היא כנראה יצירת קורבן מרצון... הרצון לשלוט שליטה מוחלטת על אדם אחר הוא המכנה המשותף לכל צורת העריצות. ממשלות טוטליטריות דורשות מנתיניהן וידוי והמרת דעת פוליטית. בעלי עבדים דורשים מעבדיהם הכרת טובה. כתות דתיות דורשות העלאת קורבן טקסית כאות כניעה לרצון האלוהי של המנהיג. מכים במשפחה דורשים ציות ונאמנות גמורים בהקרבת כל הקשרים האחרים. פושעי מין דורשים מקורבנותיהם שימצאו סיפוק מיני בהכנעה ובציות"... (הרמן, טראומה והחלמה).

השעבוד לתוקף מתבטא בצורות שונות גם לאחר הטראומה של התקיפה או הפגיעה המינית. במקרים רבים התוקף פועל בשני צירים במקביל, מחד הוא מנצל מינית את קורבנו, ומאידך הוא תומך בו כלכלית, או  נותן לו חום ואהבה. הקורבן, התלוי כלכלית בפוגע, או הזקוק נואשות לחום ואהבה, מתקשה להשתחרר מהתלות הרגשית במענהו.

השעבוד לתוקף עלול להיות גם במישור הנפשי הוא עלול להתבטא בזיכרונות פולשניים, בשאיפה לנקמה, בכמיהה להכרה בעוול שנעשה, ועוד. בכתבי החסידות אומרים על מי שיצר אצל אחר תלול רגשית כלפיו, שהוא "עשק את נשמתו".

איך הוא עושה את זה? האם יש לו כוחות מיוחדים "לעשוק נשמות"?

ממש לא. מה שיש לתוקף הוא חוש חייתי לזהות טרף קל, מישהו שמחפש, אהדה, חום, חברות. כשמישהו פותח את עצמו לחברות ואהדה הוא פותח פתח בנשמה. ה"עושק" מנצל את הפתח הזה בכדי לשעבד את הקרבן. הוא אכן נותן לו חיבה ואהדה, אך יחד עם זאת הוא מתחיל להשתלט עליו. רבי נחמן מברסלב מדבר על נקודת המלכות שיש לכל אדם. הוא מזהיר להשתמש בנקודה הזו לשם שמים דווקא, אך מי שעשרת הדברות הם בעיניו כקליפת השום, לא יירתע בגלל האזהרות של רבי נחמן מברסלב.

למה אני מספר לכם את כל זה?

לדעתי, הכרת המנגנון הזה חשובה בכדי לדעת כיצד להשתחרר ממנו. היעד הוא חירות. כל צורה שהיא של תלות רגשית בתוקף, ובוודאי של תלות כלכלית בו, אינה מאפשרת להשתחרר מהשעבוד אליו. פסיכולוגים יודעים לספר על טיפול שנתקע, מפני שמי שמממן את הטיפול הוא הפוגע. דוגמה מכיוון אחר: בנייר עמדה (צוות בריכוז ד"ר הדר דנציג-רוזנברג, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר- אילן. ד"ר טלי גל, המכון לקרימינולוגיה והפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים) שהתפרסם בתחילת שנת 2012 בנוגע להליך המכונה "צדק מאחה" נכתב בין השאר:

"עבירות מין, לרבות אונס, גם הן מצריכות היערכות מיוחדת של תכניות "צדק מאחה" כדי להתמודד עם חששות של קורבנות חוזרת ופערי כוח בין הנפגעת לפוגע. עם זאת המציאות היא שנפגעות פגיעות מיניות רבות מביעות צורך עז בהכרה, צורך שיכול לקבל מענה מיטבי במפגש עם הפוגע בפורום בטוח המרוחק מהזירה האדברסרית" (שיטת המשפט הנוהגת גם בישראל, ולפיה אין דרישה להגיע לחקר האמת. די לו לשופט לקבוע למי מן הצדדים המתנצחים טענות חזקות יותר).

זה בערך כמו לומר: מתמכרים רבים מביעים צורך עז בחומרים שונים, ולכן נכון לספק להם את החומרים להם הם זקוקים. הצורך בהכרה דווקא מהתוקף הוא סוג של התמכרות לתלות הרגשית בו. בכדי להגיע לחרות אמתית אין ברירה אלא להשתחרר מן התלות הרגשית הזו. כן, יהיו ייסורי גמילה, אבל התוצאה היא אישיות בת חורין.

העיקרון הזה נכון לא רק באשר לתלות רגשית בתוקף עצמו, אלא גם לכמיהה להכרה מצד החברה הסובבת. הרמן כותבת כי "שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשגת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים."

באופן טבעי הצורך של הנפגעים בהכרה מופנה אל החברה הסובבת. אולם פעמים רבות מתברר שהחברה הסובבת מפנה עורף לנפגעים. מעל לראשן של לא מעט משפחות וקהילות מתנוסס דגל שחור של נידוי הנפגעת על אומץ לבה להתלונן כנגד התוקף. המשך התלות הרגשית בקהילה מסוג זה יש בו מן השעבוד.

הטכניקה לשחרור מהתלות הזו פשוטה (פשטות שנובעת מהטוטליות שבה. היישום דווקא מצריך כוחות נפש לא מעטים), והיא מתבטאת בשני מישורים.

א.      במישור ההוויה, לא להיות זקוק לשום דבר מהתוקף או ממעגל התומכים שלו. המסר צריך להיות: אין לי צורך בנוכחות שלך בחיי.

ב.      במישור המעשה, לא להיכנע לתכתיבים של התוקף. אפשר לעשות את זה בצורות שונות. לא תמיד כל האפשרויות פתוחות. אבל אפילו אסיר בצינוק יכול לנקוט צעדים שישמרו על חרותו. נתן שרנסקי מספר, שבתקופת היותו בכלא (1986-1977)היה לו עיקרון: הוא לעולם לא ציית למה שהק.ג.ב. הורה לו. על העיקרון הזה הוא שמר גם בשעת שחרורו. כאשר נציג הק.ג.ב. הורה לו: לך ישר לצד השני של האולם הוא השיב: אתם יודעים שאני אף פעם לא עושה מה שאתם אומרים. אני אלך בקו עקום.

כאמור, תלות רגשית היא דבר ממכר, אך כשמשתחררים ממנה, חשים חופש אמיתי.

חג חרות שמח!

שלכם

אודי

האם גם הוא יהיה בליל הסדר?

בס"ד                                                                          ג' בניסן תשע"ג

ליל הסדר הוא זמן של מפגשים משפחתיים. לעתים זהו מפגש בונה. אך לפעמים זהו העיתוי שבו המשקעים צפים ומעכירים את אווירת החג.

הוזמנתם לליל סדר במשפחה המורחבת. אבל גם הוא, התוקף, נמצא שם. מן הסתם תבחרו לא להשתתף בסדר המשפחתי, ויחד עם זאת, כאשר אתם לא הולכים אתם מרגישים מודרים מהמשפחה ורגשות מרעילים עלולים לצוף.

מה אתם אמורים לעשות עם זה?

נתחיל בכך שההחלטה לא ללכת למקום שבו נמצא התוקף היא החלטה נכונה. "כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן" (סנהדרין כג, א). כך אכן נפסק להלכה ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך.

הקושי שאתם מרגישים נובע לא מכך שאתם עושים טעות. להפך, אתם עושים את הדבר הנכון. הקושי קשור לפירמידת הצרכים של מאסלו. את הצרכים של האדם סיווג מאסלו לרמות שונות. הרמה הבסיסית היא הצרכים הגופניים שבלעדיהם האדם אינו יכול לחיות – אוויר, מים, חום, וכן הלאה. ברמה השנייה נמצאים הצורך בביטחון אישי, במוגנות ועוד. ברמה השלישית אנו מגיעים לצרכים חברתיים בסיסיים – צורך בשייכות, במשפחה, בחיבה, באהבה ועוד. בדרך כלל, באופן טבעי, תחושת השייכות של רובנו באה לידי ביטוי בקשר למשפחה. פשוט משום שכך גדלנו. אף פעם לא חשבנו ברצינות על השאלה האם כך אנו רוצים. זוהי הסביבה הטבעית שלנו, ובכך זה מסתכם.

כשבוחנים את הדברים מנקודת המבט היהודית, מסתבר שהקשר המשפחתי אינו הקשר החזק ביותר.  רבי חיים בן עטר, בפירושו "אור החיים" על התורה (שמות לב, כז) כותב:

"שיש אחים שדעתם מרוחקות זה מזה, ועם אנשים אחרים, שלא קרובים המה להם, יאהבו אהבת נפש. וזה יימשך משורש הנשמות. כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידים (= הגיעו לעולם הזה בלי קרבה משפחתית), ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקרוב מוליד. ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתייחס שם "אחווה". ולקרובים בשורשם יתייחס שם "קרוב".

ישנן רמות שונות של השתייכות. אפשר להשתייך לצוות שעובד אתך במקום העבודה. קשר חזק יותר הוא הקשר המשפחתי. אך תחושת ההשתייכות בעלת העוצמה הרבה ביותר היא ההשתייכות הרוחנית – נשמות הבאות מאותו שורש,  כאלו שיש להם תפקידים דומים בעולם. זהו קשר רוחני. הדוגמה הידועה היא אהבת דוד ויהונתן. הם היו משבטים שונים, וכביכול התחרו על המלוכה, אך למעשה היה ביניהם חיבור נפשי, שאילו היה בא לידי ביטוי מלא, יהונתן היה נעשה משנה לדוד המלך והם היו ממלאים את תפקיד המלוכה יחד.

מעבר לעוצמתו של החיבור הרוחני קיים הבדל נוסף בינו לבין קרבת המשפחה, והוא היותו נתון לבחירה. אנחנו איננו בוחרים את ההורים שלנו. גם לא את האחים ואת הדודים. אנחנו כן יכולים לבחור את אותה חבורה מיוחדת שאליה נשתייך, החבורה שאנו מרגישים קרבה של ערכים כלפיה.

אם המשפחה אינה מגבה אותנו לגמרי, ואינה מוקיעה את מי שתקף אותנו, היא אינה יכולה להיות קבוצת ההשתייכות שלנו, בוודאי לא קבוצת ההשתייכות האופטימלית. אבל בידנו לבחור קבוצת השתייכות אחרת, שתהיה עבורנו מרחב צמיחה, וגם תמלא את הצורך שלנו בהשתייכות.

אפשר לראות את היעדרותכם מה"סדר" המשפחתי כהזדמנות, הזדמנות ליצור לעצמכם קבוצת השתייכות מיטיבה.

שלכם

אודי

גילוי עריות

בס"ד                                                                  יח באדר, תשע"ג

עד לפני כארבעים שנה הסברה הרווחת הייתה שגילוי עריות בתוך המשפחה הוא תופעה נדירה, שרק אחד ל 1.1 מיליון נשים נופלת קרבן לה. בשלושים השנים האחרונות, עם התפתחות המחקר בנושא, התברר שהתופעה הרבה יותר נפוצה. היום מוסכם  שמדובר בעניין שכיח למדי. אחת מבין שבע נשים בערך, עברה התעללות מינית של גילוי עריות בתוך המשפחה, בילדותה.

מעבר לחומרה הדתית של גילוי העריות – היותה אחת משלוש העברות החמורות, שעליהן נתבע אדם להיהרג ולא לעבור – קיים כאן מרכיב של בגידה. הבגידה של האב, או של האחר הגדול, שהיה אמור לשמור ולהגן על הילדה הקטנה, ובחר להשתמש בה ככלי לסיפוק יצריו המיניים האלימים; הבגידה של המשפחה הקרובה, שבדרך כלל יודעת, ומחפה; לבסוף הבגידה של החברה בכללה.

חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להקצות להגנה על החלשים. דומה שכאן ישנה מוסכמה, שאין צורך להקצות משאבים רבים מידי. בספר "הסוד ושברו" כותב צביה זליגמן:

"בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. ניתן למצוא ביניהם אבות אונסים, פדופילים למיניהם... מצטרפים אליהם אנשי דת ואחרים, בעלי כוח השפעה בחברה, המתעלמים מהזוועות המתרחשות בחברה מתוך אינטרס...

דוגמה להשתקה הופיעה באיגרת תשובה ששלח רב ידוע ומקובל לבחורה שנפגעה מינית על ידי דודה. כתשובה למצוקה על שאיננה מסוגלת לסלוח לפוגע, עונה לה הרב שאין היא חייבת לסלוח לתוקף. אולם בעת ובעונה אחת הוא מזהיר אותה, שאל לה לקלקל את שמו הטוב של יהודי חרד, ועל כן עליה להמשיך לשמור את סודה. כלומר, על ידי השתקת הקרבן בוחר הרב להגן על התוקף, במקום להגן על הנתקפת ועל ילדים אחרים שעלולים להיפגע בעתיד מידי אותו תוקף".

במדינת ישראל, אחד הביטויים הכואבים של מיעוט המשאבים הכספיים ואוכפי החוק המושקעים בהתעללות בתוך המשפחה הוא מצבם של העובדים הסוציאליים הפותחים בהליך הוצאת הילד או הילדה העוברים התעללות, מן הבית המתעלל. בארצות מפותחות יותר, מי שנאלץ לעזוב את הבית הוא כמובן האב המתעלל. אין הגיון מוסרי להוציא מן הבית דווקא את הקורבן. (תוך הצפתו ברגשות אשם על כך שהוא כנראה לא בסדר, אם הוא נאלץ לעזוב את הבית). אולם חוק הנוער (טיפול והשגחה) המגדיר את תפקידיו וסמכויותיו של פקיד הסעד, קובע כי הצו שיתן בית המשפט הוא צו הוצאה ממשמורת ההורים. אם קיים סיכון של ממש לשלומו של הקטין אם יישאר בחזקת הוריו, יכול העובד הסוציאלי לבקש מבית המשפט צו הוצאה ממשמורת ההורים למקום מוגן. גם הצו הזה ניתן לתקופה מוגבלת בלבד.

נניח שפקיד הסעד הגיע למסקנה שאין מנוס מלהגן על הילד קרבן ההתעללות. הוא מתחיל הליך בירוקרטי סיזיפי שבו הוא יעמול במשך כשבועיים יום ולילה, ואף אחד לא ישלם לו תמורת העבודה הנוספת. זה החלק קיים חלק אלים יותר. כבר כתבתי מספר פעמים שלפשיעה המינית נלווית גם פשיעה נוספת, שמטרתה היא להסתיר את הפגיעות המיניות. דפוס הפשיעה הנלווית חוזר על עצמו, ואנחנו מוצאים לא אחת עדים שחזרו בהם מן הנכונות להעיד כתוצאה מאיומים כאלה ואחרים. תומכיו של הפושע יטענו שחזרת העד היא הוכחה לחפותו של הנאשם, אולם חקירה של המשטרה תגלה בדרך כלל כי אין מדובר בחזרה מרצון, אלא בהיכנעות לאיומים. כך היה לפני שלושים שנה, כפי שהזכיר בשיחתו הרבי מלובביטש  בזמנו (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15896&st=&pgnum=92), וכך הוא המצב היום. דפוס האיומים הזה מתרחש גם מול פקיד הסעד. הלה מקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו אם לא יחדל מן ההליך. בדרך כלל הוא לא ישלים את ההליך.

את התופעה הזו קל היה לפתור, אילו היה רצון כן לכך. מה יותר פשוט מאשר לשלם לפקיד הסעד עבור שעות נוספות, ולכתוב נוהל משטרתי שאחראי על אבטחתו בפרק הזמן שבו הוא עובד על המשימה של הגנת הילדים והילדות מפני התעללות? זה לא קורה מפני שהחברה אינה רואה את המשימה הזו כחשובה דיה.

בתוך כל המערכות הבוגדניות האלה, ניתן לראות קרני אור בודדות המבליחות בדמות חוקים להגנת הילדים, וספרי טיפול העוסקים בסוד של גילוי העריות, סוד החוצה מגזרים ואוכלוסיות.

לעת עתה, מי שמנסה לתת מענה מסוים הם המטפלים – פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועוד. זוהי בינתיים הכתובת של נפגעי גילוי העריות. אני רק יכול לקוות, שמתישהו מדינת ישראל תהפוך להיות מדינה נאורה גם בתחום הזה.

שלכם

אודי