אף אחד לא באמת יכול לפגוע בך

בס"ד                                                             מוצ"ש וירא, יט במרחשוון תשע"ג

נפגעת אונס מתארת את ההתנתקות: "באותו שלב עזבתי את גופי. עמדתי על יד המיטה וראיתי את זה קורה... התנתקתי מחוסר ישע. עמדתי על ידי, ועל המיטה הייתה קליפה ריקה... הרגשתי ריקות. אני רק הייתי שם. כאשר אני חוזרת ורואה את החדר, אני לא רואה אותו מן המיטה, אלא מצידה. משם צפיתי במה שקרה" (הרמן, "טראומה והחלמה", עמ' 62).

פסיכולוגים מכנים את התופעה הזו "דיסוציאציה", כלומר, היפרדות. זהו מנגנון הסתגלותי, שמאפשר לנאנסת לשרוד את האונס. מנקודת ראותי, השאלה שאני שואל את עצמי היא: מהי המשמעות של התופעה הזו? האם זהו רק שימוש שנעשה בדמיון לצורך הסתגלותי, או שמדובר אכן במצב ממשי (לא דמיוני).  

רבי חיים ויטאל, תלמידו של המקובל הגדול האר"י ז"ל, כותב בהקדמה לספר שערי קדושה, כי הזהות של האדם אינה הגוף. הגוף הוא רק לבוש לנשמה (אולי זוהי הסיבה שאדם הראשון קודם לחטאו לא נזקק ללבוש נוסף. כאשר בתודעתו הנשמה היא ה"אני", והגוף הוא הלבוש, אין צורך בעוד לבוש). הזהות האישית, ה"אני" הוא הנשמה, ולא הגוף – "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני', ועוד כתיב (שמות ל, לב) 'על בשר אדם לא ייסך' (שמן המשחה). נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג, ד) 'הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבש אותך מחלצות', הוא הנקרא 'חלוקא דרבנן'".

להבנתו של רבי חיים ויטאל, התיאור "הייתי קליפה ריקה" אינו דמיון. זוהי מציאות. זוהי אמנם שפה שאנחנו איננו רגילים לדבר בה, מפני שאנחנו כמעט ולא מדברים על דברים שאנחנו לא רואים, שומעים, או מרגישים, אבל שפה המייצגת משהו ממשי, שאכן קיים כישות רוחנית. "אני" זו הנשמה שלי. הגוף הוא סוג של לבוש. אפשר לפשוט את הלבוש הזה, ולהשאיר אותו שוכב במיטה. מי שמתארת את התיאור הזה לא רק דמיינה שהיא לא הייתה שם. היא באמת לא הייתה שם!

בהקשר דומה כותב הרב קוק שבאמצעות ההבנה שגם מה שאנחנו לא רואים קיים, וכשאדם מפנים שתודעת ה"אני" שלנו, הזהות שלנו היא ישות רוחנית פנימית, "מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק" (אורות הקודש חלק ג).

באופן מעשי, מי שראו כך את העולם ואת ה"אני" היו דווקא אנשים הקרובים לנבואה, אנשים שהרוח תפסה אצלם מקום הרבה יותר גדול מהחומר. כך לדוגמה כותב השולחן ערוך בהלכות תפילה (אורח חיים צח, א):

"וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

חסידים אמרו על דרך עבודת ה' זו "בעת שהאדם עומד להתפלל אזי נפשט מהחיות שלו ומדבק את עצמו בחיים של אין סוף. ברוך הוא - - כל אחד לפי מדרגתו ובעת תפלתו שהוא מתלהב בכל לבבו ובכל נפשו אזי הנשמה שלו מתענגת מאד מחמת התפשטות הגשמיות שלו ואז נשאר רק נשמתו" (ר' לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרש' ויצא).

לפי חז"ל (סנהדרין עד, ב), אסתר היא דוגמה תנכי"ת למצב של דיסוציאציה. מדוע נבעלה אסתר לאחשוורוש ולא העדיפה להיהרג ולא לעבור? הם שואלים. ומשיבים: "אסתר קרקע עולם הייתה". התודעה שלה לא הייתה שם, עם המלך. גופה, שבאופן סמלי הוא עפר מן האדמה, הפך בהקשר של האונס להיות באמת כזה. אחשוורוש בעל רק את הקליפה הריקה, את הגוף. הנשמה הייתה במקום אחר.

לא רק שהאונס לא יכול היה לטמא את אסתר המלכה, אלא שהתודעה הרוחנית שהיא נאלצה לעלות אליה, הפכה אותה לאחת משבע הנביאות. על הפסוק – "ותלבש אסתר מלכות" אמרו חכמים: "שלבשתה רוח הקודש" (מגילה יד, ב). שני מאמרי חז"ל סובבים סביב אותו רעיון. התודעה של אסתר המלכה הייתה תודעה רוחנית. הגוף נחשב בעיניה רק כאשר התודעה בתוכו. כאשר הוא מופשט מן התודעה, הוא חסר משמעות. האונס שאנס אותה המלך היה לכן משהו שמחוץ לתודעת ה"אני" שלה. אחשוורוש לא באמת היה יכול לעשות לה משהו, כל עוד היא בתודעתה אינה משתפת איתו פעולה.

אותה תודעה רוחנית עצמה, הפכה אותה בסופו של דבר לנביאה, שכן מי שחי את התודעה הפנימית שלו, את שורש נשמתו, חווה את הרוחניות כממשות גם באשר ליכולת לשמוע את דבר ה'.

שלכם

אודי

הערה: פסיכולוגים לא אהבו את הפרשנות האמפאתית שלי לדיסוציאציה. בטיפול בדרך כלל מדברים על זה כמשהו שצריך לרפא; לאחות את ה"אני".

ובכל זאת נדמה לי שאפשר להבחין בין שני שלבים. השלב של הדיסוציאציה הראשונית, זו שתיארתי ברשימה, מקוטלגת כצורך הסתגלותי. לדעתי, רק כאשר משתמשים במנגנון הזה בהמשך, זה הופך למשהו לא נכון. להבהרת המושג העתקתי כמה מלים מהערך "דיסוציאציה" בויקיפדיה.

דיסוציאציה נורמלית

במצבי לחץ, לשם הסתגלות, האדם יוצר מחיצות בין חלקי "אגו" שונים או בין רעיונות שונים. לדוגמה: מיד לאחר תאונת דרכים אלחוש רגשי ופיסי עשוי להיות הסתגלותי כדי לצאת מן הרכב המחוץ. ההיבט הנורמאלי של הדיסוציאציה היא בהתנהגות ההסתגלותית, כלומר הדגש מושם על השפעת ההתנהגות על תפקודו של הפרט.

קיימים כמה היבטים של דיסוציאציה נורמאלית:

§         מידור – ידע, מודעות או התנסות מסוימת מנותקות נשמר בהקשרים ספציפים בלבד ולא נכנס באופן אניטרגטיבי לחוויה הכללית. כדוגמה לכך שהמנגנון הזה הסתגלותי ויעיל ניתן לראות כי ישנם אנשים המסוגלים לשכוח בעיות וטרדות הקשורות בחיים האישיים כאשר הם בעבודה, אך מיד יזכרו בהן כאשר הם מגיעים הביתה. דוגמה זו מראה כי זיכרון של משימה ממודר ונשלף רק בהקשר הביתי והאישי ולא בהקשר המקצועי.

§         אוטומטיזציה- ביצוע משימה או פעולה בלי להיות מודע לשלבי הביצוע או חלוקת הקשב בין שתי משימות בו זמנית. הדוגמה הפופולארית היא נהיגה אוטומטית, כאשר אדם נוהג בדרך שהוא מכיר חושב על דברים אחרים ולפתע מגלה שהגיע למחוז חפצו בלי לשים לב לכך.

דיסוציאציה פתולוגית

מצבי לחץ חריפים עלולים להתפתח מוקדי שליטה שונים, בהם היבטים של החוויה מנותקים וממודרים. זהו כשל בתפקוד המנטלי האינטגרטיבי מתפתחים מצבים כגון חוסר קשר בין רגשות, התנהגויות וזיכרון. חוויה של לזכור מבלי להרגיש. דיסוציאציה פתולוגית מתארת מצב של התמוטטות כה עמוקה של האינטגרציה של האגו , שנראה כי האישיות מתפרקת. האסטרטגיה של התת-מודע לנהל רגשות שליליים חזקים היא בעזרת פיצול (splitting) של המחשבות, הרגשות, התחושות ו/או הזיכרונות מן האגו. היחיד החווה דיסוציאציה מתרחק טכנית מן המצב שעמו אינו יכול להתמודד, אך חלק מן היחיד נשאר מחובר למציאות, לכן יש מצבים שבו נראה שיש ליחיד אישיות שונות להתמודד עם מצבים שונים. כאשר פצל אישיותי אינו יכול להתמודד עם הדחק, המודעות של היחיד "נמסרת" לפצל אישיותי אחר כדי להעלים את טריגר או הלחץ הגורם לדחק. חסימת התגובה הרגשית מביאה להקלה חלקית על הדחק הביולוגי הנגרם על ידי הטראומה המקורית.