בס"ד ראש
חודש כסלו תשע"ג
כתבתי כבר רשימה או שתיים לגבי לשון הרע, אבל חשוב לי לומר, שלא רק
שמותר לומר, אלא שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לפרסם פוגעים ופגיעות, ולא
לעשות להם הנחות.
במקביל, היא אוסרת עלינו לשתוק!
נשאל את עצמנו:
אם מישהו ביישוב שבו אנו גרים נטפל לילדה של השכן, האם מישהו יידע על
זה?
ואם הבן של החברים שלנו נחשף לאלימות מינית בבית הספר, האם מישהו
ידווח על כך?
אם לא ידעו על המקרים הללו יהיה רע, ובכדי לקדם את האפשרות לדעת, עלינו לקדם ציווי נשכח, נשכח בהקשר של פגיעות מיניות, הציווי "לא
תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).
"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם
רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו.
ויכול להצילו הוא בעצמו... או ששמע עובדי כוכבים או מומרים מחשבים עליו רעה או
טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו.... וכל כיוצא בדברים אלו. העושה
אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'.
הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול
להציל ולא הציל. הרי זה ביטל מצות עשה שהיא 'וקצותה את כפה'. ועבר על שני לאוין על
'לא תחוס עינך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך'
אע''פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת
מישראל כאילו אבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם
כולו".
(רמב"ם רוצח א, יד-טז).
ברשימה שפרסמתי בעבר כבר כתבתי, כי המציאות בהקשר של
פגיעה מינית היא שאין מדובר בהתנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או
נכנע לייצרו. מדובר בדפוס
התנהגות של אנשים מסוימים.
בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.
אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע
מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ
- 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל
ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע
מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול
לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.
בתופעת העבריינות המינית קיים גם פן ממכר מובהק הנובע
מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך.
במשפט התורה, בעל דפוס התנהגות פוגעני מוגדר כמי ש"מוחזק בדבר".
כך לדוגמה השולחן ערוך (חושן משפט, שפח, יא) פוסק לגבי דין מי שהוחזק למסור ממון חברו:
"עשה המוסר אשר זמם ומסר, אסור
להורגו אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה ייהרג שמא ימסור אחרים".
דין מוסר הוא סעיף של דין "הצלה מרודף", הדין
שהזכיר הרמב"ם בהלכות רוצח, אותו ציווי שהמפר אותו, עובר על הצו "לא
תעמוד על דם רעך". הציווי להרוג רודף כאשר הדבר דרוש, אינו מוגדר כעונש, אלא
נעשה לשם הצלת הנרדף. לכן, אם המוסר כבר עשה את מה שעשה, הריגתו לא תחזיר את הגלגל
לאחור, ועל כן אסור להורגו. אולם אם מדובר במצב שבו המוסר "הוחזק"
למסור, אנו מניחים שימשיך בכך גם להבא, ויש בהריגתו משום הצלה.
מהי ההגדרה של "הוחזק"?
"הוחזק" הוא מי שמסר או עבר את העבירה המדוברת
שלוש פעמים. זוהי דעת המהר"ם מרוטנבורג והראש, וכך פסק המחבר בשולחן ערוך (חושן
משפט שפח סעיף טו):
"מי שמוחזק ששלושה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד
אנסים, היו מבקשים עצה ותחבולה לבערו מן העולם".
על פי המחקרים שהבאתי, מי שסיגל לעצמו דפוס התנהגות
פוגעני, מעמדו ההלכתי הוא כמי שהוחזק בדבר. התראה מפניו מהווה הצלת נפשות של ממש.
אוסיף, שישנו מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות ("טראומה והחלמה", עמ' 141).
גם מובן מאליו, שבמקרה של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כרודף אחר הערווה, ספק
נפשות להחמיר.
אנחנו חיים במדינת חוק, ואנחנו לא סוקלים מחללי שבת וגם
לא הורגים "רודפים".אך מבחינה ערכית מדגישה התורה כי חובה לנקוט בכל
דרך אפשרית בכדי להציל את מי שעלולים להיפגע מינית, בין אם מדובר בילדים קטנים,
נערות, או נשים. הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט לפרסם, בתפוצה הרחבה ביותר. אין דרך
אחרת.
נותר מכשול אחד בדרך – חוק החיסיון, המגן על פוגעים
קטינים ואחרים מפני פרסום. על כך ברשימה הבאה.
שלכם
אודי
חשוב מאוד. "חובת הדיווח" - גרסת התורה.
השבמחקתודה.
כשהייתי ילד סיפר לי ילד אחר שהוא אונס את אחיו. הייתי בכיתה ג', והזיכרון הזה, והידיעה שמעולם לא עשיתי דבר בנידון, רודפת אותי כל חיי (אני אדם מבוגר כיום).
השבמחק